אמנות אחזקת אופנוע ההארלי דיווידסון
זיכיון הייבוא של הארלי דיווידסון, מותג האופנועים הנחשק בעולם, נמצא על המדף מאז סוף השנה שעברה, ואין לו דורש. איתן בן ארי, לשעבר הייבואן הבלעדי, אומר שהייבוא האישי הורג את ההיגיון הכלכלי שבאחזקת סוכנות רשמית לייבוא רכב ושמ–20 אופנועים בשנה אי אפשר להתעשר
- רכיבה על הארלי מכניסה את הרוכב לקטגוריה הצבעונית והשנויה ביותר במחלוקת בעולם
כבר לפני כשנה וחצי, כאשר רפורמת הייבוא האישי של משרד התחבורה פתחה את שערי שוק הרכב היוקרתי בישראל לייבוא כלי רכב, חלקם ממקורות מפוקפקים, הודיע בן-ארי להארלי - יצרן שהוא קודם כל סמל ומותג - שהיחסים ביניהם עומדים להשתנות, ולא לטובה.
"אני מייבא מן המקור, הארלי דיווידסון, מקבל חשבונית ומשלם מסים כחוק, והמשמעות היא שכל דולר שאני משלם ליצרן הופך ל-10 שקלים עבור הצרכן באולם התצוגה שלי", מסביר בן-ארי. "זאת המציאות וגם יבואן הגון אחר לא יצליח לשנות אותה. לאורך 12 השנים שבהן הייתי היבואן של הארלי היו מי שהביאו חלפים במזוודות שלהם מחו"ל, קיבלתי את זה בהבנה. כעת אפשר להביא גם אופנועים שלמים וגם אופנועים משומשים, והדבר מחסל את ההיגיון הכלכלי באחזקת סוכנות רשמית לייבוא רכב.
זה לא עסק שמתעשרים ממנו, אבל הוא מחזיק יפה את המוסכים ואת העובדים שלנו. בשנות השיא ייבאנו ארצה 40-45 אופנועים בשנה, ואם נמכור רק 20-25 אופנועים בשנה, מכיוון שמספר דומה יגיע בייבוא אישי - לא תהיה שום דרך לקיים נציגות רשמית שעומדת בדרישות היצרן, ובמיוחד בדרישה שלו לא לייבא מותגים נוספים".
לדברי בן-ארי, בשנה וחצי האחרונות הוא ניסה לשדך להארלי דיווידסון יבואן אחר, ואין דורש. בין השאר נרשמו ניסיונות לחבר את החברה עם יוניברסל מוטורס, יבואני ג'נרל מוטורס, עם יפנאוטו, יבואני סובארו, ועם קרסו מוטורס, יבואני רנו וניסאן ושותפים בחברת מטרו - יבואנית אופנועי סאניאנג, קוואסאקי וימאהה.
ההיסטוריה של הארלי דיווידסון בישראל מלמדת שאף שזיכיון לייבוא בלעדי של כלי רכב נשמע כמו רישיון להדפסת כסף, ולפעמים הוא באמת כזה, שום ישראלי לא התעשר מהארלי.
בשנת 2003 נטלה חברת ג.ב.ר, שבבעלות בן-ארי, את הזיכיון של הארלי מידי דייויד בר-און והשקיעה באופן חסר תקדים בהקמת אולם תצוגה ברחוב המסגר בתל־אביב ובהקמת מערך תחזוקה מוערך. בר־און, שנטל את הזיכיון בשנת 1997 מידי חברה אחרת, עב"מ שבבעלות עודד קליין, מסמל את הפער העצום בין המותג החזק לבין פוטנציאל המכירות שלו בשוק הישראלי.
מסוף שנות ה-80 ועד לקראת סוף שנות ה-90 מכרה עב"מ 240 אופנועי הארלי דיווידסון בישראל, 24 מהם למשטרת התנועה. כאשר בר-און נטל אז את הזיכיון, הוא טען שקצב מכירות של כ-30 כלים בשנה לא הולם את המותג הדו-גלגלי המפורסם ביותר באמריקה.
בר-און, שגם השקיע בהקמת אולם תצוגה וביחסי ציבור, הבטיח למכור 250 אופנועים בכל שנה בשוק שנמכרו בו בעבר 350 אופנועים גדולי נפח בשנה בסך הכל. יכול להיות שההצהרות שלו הלמו את האופי המנותק
גם כעבור 15 שנה ולאחר שהתחלפו שני יבואנים כמעט דבר לא השתנה בשוק האופנועים הישראלי. בשנת 2006 חנכה ג.ב.ר את אולם התצוגה ברחוב המסגר, אבל קצב המכירות של הארלי נשאר כשהיה: בשנת 2009 מכר היבואן 39 אופנועים, ב-2010 נמכרו 36 ובשנה שעברה רק 26. שניים־שלושה אופנועים בחודש ובשנים הטובות ביותר ארבעה בחודש. זה כל הביקוש הישראלי לאופנועי הארלי דיווידסון.
נכון להיום, על בסיס נתוני הלמ"ס, מתגלגלים על כבישי ישראל רק כ-600 אופנועי הארלי בני כל הגילים והמינים - החל מאופנועי אספנות משנות ה-40 וכלה באלה שנמכרו אשתקד או יובאו בייבוא אישי. בן-ארי אומר שכמו הרבה דברים אחרים הקשורים בתחבורה, גם את נתוני הלמ"ס לא צריך לקבל כתורה מסיני. לדבריו, ידוע לו על כ-800־850 אופנועי הארלי דיווידסון בישראל, ואף שרוב הבעלים שלהם מטפלים באופנועים בעצמם, כמעט כולם נמנים עם חוג לקוחותיו.
"ההתעסקות באופנועי הארלי קשורה לקטע החברתי הרבה יותר מאשר לעניין המסחרי או המכני", הוא מסביר. במועדון הרוכבים שמנהלים איתן ובת זוגת נירית ("הרוח החיה במועדון", לדבריו) חברים כ-300 רוכבים פעילים, ובשנים האחרונות נערכו עשרות אירועים, אשר רבים מהם נועדו לתרומה לקהילה.
"התדמית הסטראוטיפית של רוכבי הארלי, שהונצחה בהוליווד, אף פעם לא באה לידי ביטוי בישראל וגם לא מתאימה למתרחש היום בעולם", אומר בן-ארי. "האופנועים של הארלי יקרים (80־220 אלף שקל - ג.מ), ולכן הלקוחות שלהם הם אנשים מבוססים, רובם עוסקים במקצועות חופשיים ומשתכרים טוב. לקוח טיפוסי של הארלי מתחבר אליו רק בגיל 40, כך שהרוכבים ברובם מבוגרים ומיושבים, ורבים מתוכם נוהגים לתרום לקהילה".
בשיא האופוריה המזרח-תיכונית ערכו חברי מועדון הארלי מסעות לירדן, להגברת המודעות למצבו של גלעד שליט ולהצלת ים המלח. היו גם מסעות בארץ הקודש עם רוכבי הארלי מחו"ל, עם נשים רוכבות הארלי או עם נוצרים אוונגליסטים תומכי ישראל ותצוגת אמנות של אמנים רוכבי הארלי בקניון רמת אביב.
בימים אלה, כאמור, עוסק הזוג בן-ארי בטקס הפתיחה של המכבייה וחושף סיפור היסטורי מרגש. "בשנת 1938, לקראת המכבייה הראשונה, נשלחו 38 רוכבי אופנוע יהודים מפלסטינה לכל רחבי אירופה כדי לגייס ספורטאים יהודים להשתתפות באירועים הספורטיביים. בטקס הפתיחה של המכבייה הראשונה נערך מסע פתיחה מכיכר המושבות ועד למגרשי המכבייה (מהקצה הדרומי של רחוב אלנבי עד גני התערוכה הישנים, גלידה מונטנה של ימינו - ג.מ.), ובראשו רכבו אותם אופנוענים.
"את טקס הפתיחה של המכבייה הבאה, שתתקיים ביולי 2013, יובילו כ־100 רוכבי הארלי יהודים מכל העולם, מלווים בכ־100 רוכבים ישראלים. המסע ייצא ממודיעין, יעבור ברוב חלקי הארץ ויגיע לבית הנשיא בירושלים ומשם לאצטדיון טדי בבירה, שם יתקיים הטקס".
העובדה שבן-ארי עובד על אירוע הארלי שיתרחש בעוד יותר משנה, אף שכבר כחצי שנה הוא לא מחזיק בזיכיון הייבוא של הארלי, מעידה על חוסר הוודאות באשר לייבוא הסדיר של המותג ארצה אל מול ההתמכרות הרגשית אליו.
בעידן שבו שוק הייבוא של רכב לישראל פתוח - בהתאם לחזון השר כץ - גם לייבוא מקביל וגם לייבוא אישי, לבן ארי משתלם יותר להיות "יועץ ייבוא אישי", "יבואן אישי" או "יבואן מקביל" של אופנועי הארלי דיווידסון מאשר היבואן הרשמי והבלעדי שלהם. כך הוא יוכל ליהנות מכל הכרוך בסחר באופנועי הארלי, אבל לא ייאלץ לשאת בנטל הכלכלי של אחזקת מלאי חלפים ומוסך שפועל לפי הסטנדרטים של היצרן.
"המחירים של הארלי בישראל דווקא עלו", הוא אומר. "ייבאנו את דגם הספורטסטר הבסיסי ומכרנו אותו תמורת 80 אלף שקל, ובמודעות של ייבוא אישי באינטרנט נדרשים היום כ-88 אלף עבורו. ברור שהנושא הכלכלי מעיב על תפעול העסק, אבל אנחנו מבינים שאין לנו יכולת לשנות את המצב ולכן נלמד להתמודד איתו. אגב, אין לי טענות כלפי הארלי דיווידסון. כחברה עסקית היא מתעניינת בשורת הרווח שלה, ואני לא יכול לדרוש ממנה להתחשב במצב הייחודי של ישראל היות שמספר האופנועים שנמכרים כאן בשנה שווה ערך לזה שנמכר במשך חודש אחד בכל סוכנות קטנה שלהם באמריקה".
ההארליסט הישראלי לא נבדל מעמיתיו בחו"ל רק במסעות שהוא מקיים במכבייה או במתנות שהוא מחלק לילדים בבתי חולים, אלא בעיקר בעובדה שהוא רוכב חולמני פחות ומעשי הרבה יותר. תנאי הנהיגה בישראל - מרחקים קצרים יחסית וכבישים גדושים כמעט בכל ימות השנה - מאלצים את הרוכבים להשתמש בכלים שלהם בעיקר בשעות הפנאי ובסופי שבוע.
המציאות התחבורתית אצלנו הפכה את ההארליסט הישראלי ליחיד ומיוחד בעולם: רבים מרוכבי ההארלי מתניידים בחיי היומיום שלהם בקטנועים אוטומטיים - כלים שימושיים שניתן למשל לאחסן בהם את הקסדה מתחת למושב - ורק בסופי שבוע הם מורידים את הכיסוי מהאופנוע "האמיתי" שלהם.
בקרב קהילת הרוכבים הישראלית, צי של פחות מ-10,000 כלים מכל המינים והסוגים שנפחם גדול מ-500 סמ"ק, נחשבים אנשי הארלי לזן בפני עצמו, כאלה שלא מתערבבים עם כל האחרים. בניגוד לתדמית האמריקאית שמוצגת בסרטים, ההארליסטים הישראלים רחוקים מלהיות "דספראדוס" או "מלאכי גיהנום", הם בעיקר מי שאוהבים להסתובב עם מי שכמותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם