שוכר לשוכר זאב: החזירים האמיתיים בשוק הדירות בת"א
מצוקת הדיור בתל אביב גררה עד כה שלל תלונות על בעלי בתים, אך נראה שמי שאיבדו את הצפון הם דווקא חלק מהשוכרים. רבים מהשוכרים שעוזבים גוזרים קופון שמן על חשבון הדיירים הנכנסים באמתלות שונות ומגוונות, החל במכירת הריהוט הבלוי שנשאר בדירה וכלה בדרישת "דמי תיווך" כדי לקשר את המעוניינים עם בעל הבית. המערב הפרוע זה כאן
>>> בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק: כל העדכונים, כל החדשות
מצוקת הדיור בתל-אביב עוררה עד כה תלונות על בעלי בתים, אך הביקוש הרב גורם גם לחלק מהשוכרים, במיוחד לאלה המקשרים בין המעוניינים בדירה לבין בעליה, לגזור קופון שמן על חשבון הדייר הנכנס.
למען הסר ספק, לא מדובר במקרים בודדים, אלא בתופעה גוברת. רועי שגב, סמנכ"ל אתר יד2, מאשר את קיום התופעה. "מנתוני יד2 עולה כי ישנה מגמה, המתגברת לאורך השנים ובעיקר בתקופה האחרונה, שבה הדיירים מתנים את המלצתם על שוכר בתשלום גבוה עבור ריהוט ומכשירים שהם מעוניינים להשאיר בדירה".
כותב שורות אלה, שנע בין דירות שכורות בעיר הלבנה זה כ-11 שנים, חווה את התופעה על בשרו. כך למשל, באחד מחיפושיי הגעתי לדירה שהתפנתה בצפון העיר. עשרות אנשים התגודדו לקראת האודישן על הזכות להחליף את השוכרת. היא, שמחליטה את פרטי מי להעביר, ניהלה רשימה ובה ציינה גם אילו מהרהיטים שלה כל מועמד מעוניין לקנות. בתמימותי השארתי טור זה בטבלה יתום מפריטים. כשדיברתי עם אחד המועמדים לאחר מכן הוא היה בטוח שהשתגעתי: "זה לא התנדבותי, תרשום שאתה רוצה לקנות הכל, זה הסיכוי היחיד שלך". חזרתי ותיקנתי. התחייבתי לקנות כל רהיט רעוע בכל מחיר. עד כדי כך הייתי נואש לדירה. זה לא עזר. נראה שהיא מצאה מישהו שהיה מוכן להוסיף 1,000 שקל עבור האבק שמתחת למקרר.
במקרה זה הוצגה קניית הריהוט כאופציונלית, אולם במקרים רבים אחרים לא ניתנת זכות הבחירה. עיון בלוחות המודעות חושף שלל שוכרים שמתנים במפורש את הכניסה לדירה בקניית ריהוט שיכולה להסתכם גם באלפי שקלים. כך למשל, מי שירצה להתגורר בדירת 2.5 חדרים ברחוב פנקס יחויב להיפרד מ-2,500 שקל עבור הריהוט של השוכר היוצא. סכום דומה דורש דייר העוזב דירה בפלורנטין. עבור זכות "התיווך" לדירת 3 חדרים במרכז תל-אביב תיפרדו מ-3,500 שקל, אך תזכו בארון ובספה. הגדילו לעשות שוכרי דירת שני חדרים ברחוב בעלי המלאכה ודרשו 6,000 שקל.
נניח בצד את העובדה שרכישת הריהוט נכפית על רוב השוכרים וכרוכה בסכום המשקף עד 20% מדמי השכירות השנתיים; ברוב המקרים היא כלל לא מצדיקה את המחיר. "מדובר בזבל שהיא רצתה לגזור עליו קופון", מספרת נירה על ריהוט שהתבקשה לקנות כתנאי להחלפת שוכרת בדירה ברח' פיארברג, "בסוף נכנעתי, אבל אז היא מצאה פראיירים שהסכימו לשלם על זה מאות שקלים יותר ממני".
אם כן, מה עושים השוכרים החדשים בריהוט הלא רצוי? לעתים זורקים אותו ולעתים עמלים על מכירתו בשווי נמוך הרבה יותר. עבור ג'ני ויינשטיין זה לא חיפוש הדירה הראשון בתל-אביב, והדרישה לרכישת חפצים אינה חדשה לה. "אתמול ראיתי דירה
עבור ת"צ (השם המלא שמור במערכת) החוויה היתה טראומטית אף יותר: "מצאתי דירה טובה דרך חבר משותף והגעתי ראשון. הדיירת אמרה שאצטרך לקנות ארון ומקרר שנראים כמו רהיטים שאלטעזאכן לא היה מוכן לקחת בחינם. המחיר - 2,000 שקל. בלית ברירה הסכמתי. היא לא נתנה לי את פרטי בעלת הבית ודרשה שאארגן לשנינו הסעה לפגישה איתה. שעה לפני הנסיעה היא התקשרה ואמרה שהיא רוצה שאעביר לה את הכסף במזומן לפני הפגישה. הסברתי לה ששום בר-דעת לא ישלם על הרהיטים לפני שחתם על החוזה. היא ביטלה את הפגישה".
רועי שגב מיד2 מדגיש כי "כרגע הכוח הוא בצד ההיצע, ולכן ככל שהדירה אטרקטיבית יותר מי שמתגוררים בה מרגישים בנוח להציב דרישות - לעתים מופרכות - בפני השוכרים הפוטנציאלים בתמורה ל'תיווך' בינם לבין בעל הדירה".
הכוח של הדיירים מיתרגם במקרים לא מעטים לדרישות תשלום מגוונות נוספות. יש הדורשים "דמי פינוי", אחרים דורשים "דמי תיווך", "דמי שבירת חוזה" או תשלום על הוצאות (בין שיש כאלה ובין שלאו). נתקלנו אפילו בהתניה מקורית במיוחד של שוכר יוצא: הוא דרש לוותר על צביעת הדירה שהיה אמור להשלים ולהטילה על הדייר הנכנס.
אחרי 4 חודשי חיפוש מצאה סוף-סוף מירב ולווארט דירה המתאימה לצרכיה, אך המחיר לא היה נמוך. היא נאלצה לשלם "דמי תיווך" בסך 4,700 שקל לדייר העוזב כדי שיקשר אותה לבעלי הדירה הקשישים. "גם ממני דרשו את זה כשנכנסתי", הסביר השוכר למירב, אולם היא לא בדיוק התלהבה מהסבר ה"אם דפקו אותי אז אדפוק את הבא אחריי".
מקרה דומה מתאר בן קיוויתי שמחפש אף הוא דירה תקופה ארוכה: "חזירות של שוכרים בתל-אביב הפכה להיות מקובלת. כל אחד עושה את זה לאחר מפני שעשו את זה לו, ואנשים מנצלים את המצב בשוק הדירות".
מיטל זהר קמחי נתקלה אף היא בבקשת "דמי פיצוי" בסך 4,000 שקל כתנאי לכניסה, אך היא מתקשה לקבל את ההסבר על שרשרת המזון ההזויה שנוצרה בעיר: "זו חוצפה ותאוות בצע. איזו עזות מצח יש לאנשים שמנסים לפגוע בשוכרים כמותם? מי שעושה זאת הוא נוכל".
לפעמים השוכרים היוצאים לא מרגישים צורך להסביר. כך נהגה ל', שבמודעה שפרסמה בדף הפייסבוק הפופולרי "דירות מפה לאוזן בתל-אביב" דרשה 6,000 שקל מהשוכר הנכנס מאותה הסיבה שכלבים מלקקים לעצמם את החלציים - פשוט כי היא יכולה. אמנם במקרה של ל' התגובות הנזעמות לא הביאו לשינוי דרישתה, אך יש מקום לאופטימיות. במקרה אחר ויתרה שוכרת על דרישה ל-1,000 שקל "עבור הוצאות" בזכות לחץ חברתי. בדיעבד היא הסבירה את הדרישה בטענה "ראיתי שכולם מבקשים".
לאחרונה נכחתי בהרצאה של הכלכלן פרופ' עומר מואב. כשהוא נשאל על הקפיטליזם החזירי, ענה: "לא הקפיטליזם חזירי ולא הסוציאליזם חזירי, בני האדם הם שמתנהגים כחזירים". ואין כמו המערב הפרוע של שוק השכירויות התל-אביבי כדי להמחיש זאת.
(פרופ' עוז אלמוג)
"החברה הישראלית מתבהמת בעקביות"
פרופ' עוז אלמוג, היסטוריון וסוציולוג, הוא מבכירי חוקרי החברה הישראלית ומחבר הספר "הצבר - דיוקן". מובן שככזה יש לו מה לומר על התופעה התל-אביבית, שמתפשטת לתחומים נוספים.
האם יש חזירות יתר בישראל ביחס לעולם?
"החברה הישראלית מתבהמת בעקביות. אנחנו הופכים לחזירים כמו בכל העולם ואפילו יותר. למה יותר? כי בישראל אין ריסונים תרבותיים כמו במקומות אחרים, כגון נימוס. בישראל חיים בתחושה של ימי פומפיי האחרונים, 'תן לעשות חיים לפני הקטסטרופה הבאה', ולא מפרגנים לאף אחד, במיוחד לא למי שעושה כסף, גם אם ביושר".
מהן הסיבות לכך?
"אצלנו מחנכים לראות את רבע הכוס הריקה. לא להסתפק במה שיש, אלא לבחון מה עדיין אין ויש לאחר. אנשים לא אומרים 'טוב לנו כאן, תודה רבה שאנחנו חיים בישראל'. בהרצאות שלי אני מדגים באמצעות סטטיסטיקה פשוטה שהמצב בארץ השתפר, ובתגובה אנשים אומרים: 'אתה אופטימי'. כאילו מחמאה למדינה היא שלילית. הם רגילים לתפוס את המציאות כרעה; כשכולם רעים, קל לעשות מעשים רעים, וכשכולם נתפסים כחזירים, מותר להיות חזיר קטן".
נדמה שבכבישים החזירות מתבטאת ביתר שאת.
"החוק בכבישים הוא בגדר המלצה כאן, ומי שנדחף ראשון זוכה. זה מעיד בסמליות על שאר הדברים. אנשים הפסיקו 'לספור' זה את זה, ובהמיות וחזירות הפכו למקדם מכירות יעיל. פרסומות, למשל, וולגריות ואלימות כל כך. לתחמן, לעקוץ, לסדר, לבלגן - כל אלה עושים צחוקים. גם בתוכניות ריאליטי אנשים נעשים סלבריטאים בזכות הבוטות והסוציומטיות. המטרה מקדשת כל אמצעי. זו ההישרדות: התחמן והחזיר זוכה במיליון. אנשים מנומסים משעממים את המפיקים, הם לא מגניבים בעיניהם. מי שמגניב הוא התחמן, הקומבינטור, שיסדר אותך ואחר כך גם יספר לחבר'ה ויקבל טפיחות על השכם".
אתה נשמע דווקא פסימי מאוד.
"הגענו למצב שבו מוסר נתפס כאנכרוניסטי וכחנוני. צעירים שיישאלו מה המטרה העיקרית שלהם בחיים יגידו 'ליהנות'. הם לא יוציאו מהפה את המילה 'לתרום'. כולם מאשימים את הממשלה וזה בסדר, מותר וצריך לבקר. אבל אף אחד לא מעלה את השאלה 'במה אנחנו לא בסדר?', במה אנו האזרחים חטאנו בכל הפסטיבל הזה של צריכה מוטרפת ושל התנהגות לא סולידרית? אצלנו רק הפוליטיקאי והטייקון הם חזירים. אנחנו בסדר גמור, לא מתחמנים, לא משקרים, לא מנצלים. תמיד הזולת אשם, רק על עצמם ישראלים לא מסתכלים".
איך ניתן לשנות זאת?
"להחזיר את החברמניות לאופנה ולהכריז על מלחמה לאומית בסוציומטיות; לגנות ולהוקיע את חסרי הרגישות, את החזירים שמזהמים לנו את החיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם