עממיקו: פיאט קובו מכונית פרקטית מרווחת וזולה
פיאט קובו הוא רכב פרקטי, מרווח, גבוה וזול, אבל גם חסר צורה, איטי, משעמם ואפור. הוא מתאים בדיוק למי שחשבון הבנק שלו חונק, שסבור כי יופי הוא לא הכל בחיים ושמינימליזם לא עושה לו רע
זו בדיוק קובו. אתה לא צריך להציג את עצמך בפגישה עם אנשים חדשים, היא מספרת לבד את סיפורך הנוגע ללב. נשוי, 3 ילדים, עסק קטן ברחוב המרכזי. לא מחפש בחורות, פספסת את שלב הרושם, ובכלל, אתה הרבה מעבר לשיאך. כל תפקידך מסתכם בלהסיע את ילדיך לחוג הג'ודו במתנ"ס ולחכות שהם יסיימו. אפור כמו עכבר.
תסתכלו בעצמכם, זה לא אוטו יפה. הוא דומה יותר למכונת כביסה מאשר לרכב משפחתי, שמה לעשות - לעתים קרובות משמש אותנו גם כחיית מחמד שאנחנו רוחצים ומשכיבים לישון בערב. אנחנו אוהבים אטרקטיבי, אבל יש גם אבל. היום, כשטנק דלק עולה כמעט כמו דירה ברמת אביב, סכנת הפיטורים מרחפת והמשכנתה מעיקה, אנחנו צריכים לרדת בינתיים מחלום היגואר ולהסתפק בקובו. וכשישאלו אותנו בבנק על מה אנחנו נוסעים נזרוק "קובו" ונמשיך ללכת. אפילו השם הקצר עושה את שלו.
אם נתעלם מהמראה הקצת בעייתי קובו הוא אוטו פרקטי, כמו אוכל מנחם שמגישים במסעדת פועלים. הוא דומה מאוד לפיורינו, המסחרית של פיאט, אחרי שנעשו בו התאמות ושפצורים כדי שיתאים גם לטיול משפחתי. אני בהחלט יכול לראות בעל חנות מכשירי כתיבה מוביל בו במשך השבוע מחברות וילקוטים ובסוף השבוע לוקח את הילדים לסחנה.
גם המחיר עושה את שלו. קובו הוא רכב זול יחסית - גרסת הבנזין 1,400 סמ"ק מתחילה ב-81 אלף שקל; והטורבו דיזל, שניסיתי, היא 1,300 סמ"ק, ידנית ויקרה יותר. 105 אלף שקל. יודעי דבר בארץ ובחו"ל המליצו פה אחד לבחור בגרסת הדיזל. אומרים שמנוע הבנזין חלש מדי ומונע הנאה, אפילו שהמחיר מפתה.
לקובו יש צורה מיוחדת. יש כאלה שייתכן שיאהבו. בכל מקרה, היא לא חייזר מתוסבך סטייל המולטיפלה שפיאט הציגה לפני כמה שנים. היא גבוהה והישיבה בה היא מעמדת המדרגה - לא כמו ברכב רגיל, אלא יותר כמו בוואן. הדלתות האחוריות נפתחות בהזזה הצידה, וזו הברקה. הרי כמה פעמים הילדים שלכם פתחו את הדלת בפראות ודפקו
בקובו יש הרבה מקום. היא מרווחת והגג גבוה, כך שההרגשה היא כמו בתוך מבנה גדול ויציב. בגלל החלונות הרחבים יש תחושה מרוממת של קפטן בספינה - הכל פרוש לפניכם, כולל האויבים שמימין.
שאלתי את עצמי אם כן למה היא יכולה לשמש. סימנתי וי על חוגים ועל קניות, ואז צץ במוחי השימוש האולטימטיבי - נסיעה למשחק כדורגל. קובו הזכירה לי איך אי שם בשנות ה-80 היו יוצאים מהבסיס שלי טנדרים עמוסים בחיילים כדי לראות את בית"ר ירושלים משחקת בחורבה ששמה ימק"א. זוכרים, עם הספסלים בארגז מאחור? בשבת האחרונה ארזתי את עצמי ונסעתי לחיפה לראות את מכבי חיפה מארחת את האלופה מקריית שמונה. למה אידאלי? אפשר לתלות צעיפים מהחלונות, ומי כבר ישרוט אותה בחניה? אין לה פנים שחצניות שדורשות מכה.
היתה לי שעה על השעון כדי לבדוק את הביצועים ואת חלקי הפנים, ואני חייב להודות שקובו מפתיעה. אמנם היא משעממת, העיצוב הפנימי מינימליסטי כל כך שרק נזיר טיבטי היה מהנהן בסיפוק, וחוץ מדיבורית בלוטות' וחיישני רוורס נוחים לחניה היא לא מציעה מהר מאוד, אחרת צפצוף צורמני עלול לפוצץ את המוח. ראו הוזהרתם.
כשאמרנו שגרסת הדיזל עדיפה על הבנזין התכוונו באופן יחסי. אל תצפו למטוס ששורף את הכביש. קובו מגיעה מ-0 ל-100 קמ"ש בתוך 15 שניות. היא בנויה לנסיעה רגועה. בכביש החוף, כשחשבתי שאני נוסע מהר, הסתכלתי על המד וגיליתי שאני משייט בסביבות ה.90- אם שוטר תפס אתכם על מהירות בקובו כדאי שתספרו ליצרנית בטורינו איך עשיתם את זה. אני לא הצלחתי.
הגיר הידני בטח לא הפריע לי. להפך, באוטו משעמם כל כך יש לפחות במה לשחק. גם המתלים סבבה. המכונית לא קשה כמו איזה טנדר מעפן, אלא הגיבה יפה למהמורות, ובסך הכל הנסיעה בה נוחה. עובדה שהגעתי לחיפה בערך באותו הזמן שאני מגיע אליה במכונית הפרטית שלי. חניתי במקום מצוין 100( מטר מהאיצטדיון( ומה שמדהים יותר - אף על פי שהקובו היא כלי חדש על הכביש אף אחד לא עצר, שאל והתעניין אם היא אוכלת שמן. היא פשוט מתמזגת יפה, כמו זיקית בחורשה הסמוכה.
קריית שמונה הדהימה את חיפה, ניצחה 1:3 ושלחה אלפי אוהדים מקומיים הביתה בדיכאון, מה שגרם לפקק קטן ביציאה מהעיר. אמרתי לעצמי שכדאי לנצל את הזמן ולבדוק איך המכונית סוחבת בעליות - מבחן חשוב לכלי מוגבל שכזה. לקחתי אותה לדרך פרויד, שמחברת את המבואות הדרומיים של העיר לשכונת אחוזה. אמנם זה לא הקסטל בירושלים, אבל העלייה די תלולה. בחצי הדרך אובחן קושי ומאמץ מצד הנבחנת. המנוע חרחר, אבל יחסית הציון עובר. בירידה, לעומת זאת, היה לה קל הרבה יותר.
חזרנו לתל-אביב ב-22:00 וטנק הדלק עוד היה כמעט מלא. לפי נתוני היצרנית, מדובר בגמל חסכוני שהצריכה הממוצעת שלו היא ליטר ל22.2- ק"מ. יכול להיות. בכל מקרה, קובו הוא לא אוטו שתיין. אבל רק בכניסה לחניה נפל לי סופית האסימון. עם כל הביקורת שהיתה לי בהתחלה, הרגשתי בו נוח. הרי יש מכוניות שאתה מפחד עליהן כל כך בפעמים הראשונות ונוסע 20 קמ"ש כדי לא להזיק ליופיין המרהיב; ועם קובו אחרי יום כבר החלפתי צ'אפחות ובדיחות גסות. פשוט. עממיקו.
לקחתי אותו ליוסי מזרחי, שבבעלותו מוסך סינרמה, לא רחוק מרחוב המסגר. איש עמל בן 76 וחצי שבא בכל יום לעבודה ומכיר את פיאט עוד מהימים שבמנוע היה חור. "מנוחה רק תזקין אותי ותעשה אותי סנילי," הוא הסביר מה מושך אותו לעבוד גם בגילו המבוגר, "מה אני אהיה, רשום בקאנטרי? אחרי פעמיים יימאס לי. ככה אני מסיים לעבוד והולך לטייל."
יוסי עשה רונדלים סביב הרכב, ביקש שאתניע, הקשיב. אמר שהוא אישית לא אוהב דיזל, הרעש מפריע לו והמנוע הזה חלש מדי לטעמו, אבל בשביל רכב פשוט זו תמורה טובה, אין טענות. גם את הבגאז' של קובו מזרחי לא אהב. הוא קטן מדי והבעיה הגדולה יותר היא הדלת שנפתחת כלפי מעלה, וכדי להסתדר איתה צריך להפעיל שרירים. צודק. גם לצעיר יחסית כמוני לא היה קל לפתוח ולסגור.
"שדה הראייה בסדר," הוא אמר כשהתיישב בכיסא הנהג, "אבל לאנשים נמוכים יהיה קשה אם הרכב לא אוטומטי. צריך להתאמץ כדי להגיע לקלאץ."' אני לא גבוה במיוחד והקלאץ' לא בדיוק הפריע לי, אבל כל אחד ותנאי השירות שלו. קובו לא בא לעשות מסאז'ים ולפנק את הנהג בכוסית מרטיני. הוא בא לעשות את העבודה.
אז אם חשבון הבנק שלכם חונק, יופי הוא לא הכל בחיים בשבילכם ואתם יותר בכיוון של מינימליזם, קובו הוא רכב שיכול להתאים לכם. אם הסטנדרטים שלכם גבוהים קצת יותר, תמשיכו לחפש במקום אחר.
eyal.levy@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם