מושחתים, נמאסתם: כבר לא מאמינים לכלום
מחכים לתוצאות הבחירות? כבר הצבענו על חוסר האמון במע' המס, בשוק ההון, במע' הפנסיונית ובכנסת. אם לא נתעשת ניצור כאן אנרכיה
הסיכוי שקוראי שורות אלה מושקעים בבורסה באופן ישיר הוא די נמוך, למרות שאתם קוראים מוסף עסקים. הסיכוי שאתם מושקעים באופן ישיר במנייה שאתם מאמינים בה ומה שנקרה "יושבים עליה" הוא ממש קלוש. אם כבר אתם מושקעים, הרי שאתם "משקיעים טכניים". סיכום 2012 בבורסה לניירות ערך בתל-אביב מראה שבאופן כללי מחזורי המסחר של מניות והמירים ממשיכים לצנוח.
השנה הצטמצמו המחזורים ב-38%, למרות שהמדדים המובילים רשמו תשואה חיובית - נומינלית וריאלית. עוד מראים הנתונים שיותר מ-70% מהמסחר הוא טכני - הקונים והמוכרים מנצלים הזדמנויות רגעיות במסחר ומבצעים עסקאות לטווחים קצרים מאוד. למעשה, רוב מבצעי העסקאות אינם מתעניינים במצב החברות, בדרך-כלל הם בכלל לא מכירים אותן.
יוצא לנו לדבר לא מעט עם מנהלי תיקים שרוכשים מניות של חברות שהם בקושי יודעים במה הן עוסקות. בשבוע שעבר שאלתי מנהל תיק אם הוא מחזיק במניית ביו-טק מסוימת והוא ענה בהתלהבות "בוודאי!". ניסיתי לקבל ממנו מידע על המנייה עלייה כתבנו וגיליתי שהוא בכלל לא יודע היכן נמצאת החברה, מיהם מנהליה, מתי היא נוסדה ומי המשקיעים בה. הוא רק ידע שהיא עומדת לפני ניסוי משמעותי שאם הוא יצליח מנייתה תזנק. לפיכך הוא אסף מניות ומתכוון למכור אותן סמוך לפרסום תוצאות הניסוי.
המסחר הטכני, שהשתכלל מאוד באמצעות המסחר הלוגריתמי (פקודות מתוכנתות למצבי שוק שנשלחות באופן אוטומטי ממחשבי חברי הבורסה), לגיטימי לחלוטין ואין בו שום פסול. אלא תפיסתו את עיקר נפח המסחר מלמדת על חוסר אמון של
אנשים התייחסו לחברות מסוימות כמו משקיעים המאמינים בהן. יש שקנו את אי.בי.אמ בשנות השישים כתוכנית חיסכון. אנשים שהאמינו בחברה ורצו להיות חלק ממנה. פעם היו לבנקים בישראל משקיעים מהסוג הזה. גם חברת "טבע" משכה רבים מהסוג הזה, ואולי עדיין היא מושכת משקיעים כאלה. הרעיון הבסיסי של בורסה הוא לאפשר לציבור להיות חלק מחברות שהוא מאמין בהן לטווח ארוך.
אם היו לנו חברות כאלה, שהיינו גאים להשקיע בהן ומאמינים בהצלחתן, היינו תורמים ליציבות שוק ההון ומאפשרים לשוק לצמוח צמיחה בת-קיימא - במקום צמיחה טכנית. אבל כיצד נוכל להאמין לחברות פירמידה שמנהליהן מרוויחים סכומי עתק, גם כשהרווחיות שלהן נמוכה? כיצד נוכל להאמין ללהטוטים חשבונאיים שתופסים את מקומה של היוזמה והעשייה? ואולי בעצם אין לנו סיבה להאמין שאנחנו חיים בסביבה מתאימה לעסקים לטווח הארוך. בוודאי שהמדינה לא מעודדת עסקים מסוג זה. היא רודפת את החברות והעסקים ורואה בהם פתרון לגירעונות שנוצרים משריפת הקופה הציבורית.
ניסוי פשוט וחביב הוא שיוט במהירות 90 קמ"ש - המהירות המותרת - בכביש החוף. בנסיעה כזו אתה הופך למטרד. אוטובוסים, מוניות, מכוניות מקרטעות - כולם עוקפים אותך תוך שהם מעיפים מבט כדי להפגין את הבוז כלפיך, על כך שאתה חוסם להם נתיב נסיעה. נכון, יש חוק, אבל מי באמת מאמין לו? הגבלת המהירות הזו, שהייתה נכונה לנוסעי הסוסיתות הישנות בשנות השישים, כבר לא מתאימה למציאות היום. כולם יודעים את זה, אבל החוק בשלו.
כולנו יודעים שאין היגיון שמי שמרוויח 20,000 שקל ברוטו יישלם 7,800 שקל כמס (39%) - מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות. אם מדובר בעצמאי שהכניס סכום כזה הוא צריך להוסיף על ההפרשות 17% מע"מ.
שיעור המס הזה, כמו נסיעה ב-90 קמ"ש בכביש החוף, לא מקובל עלינו. לכן אנחנו עושים כל שביכולתנו לא לשלם אותו. שעת המבחן שלנו היא ברגע התשלום לשרברב, או לכל, בעל מקצוע אחר, ששואל כלאחר יד לצורך החישוב "עם חשבונית, או בלי?"
בארץ, כמו באיטליה, בספרד ובמדינות נוספות בהן התיאבון של הנבחרים עלה על כל היגיון, התשובה המקובלת היא "בלי". למה? כי אנחנו לא מאמינים במערכת.
אם היינו מאמינים שהמס צודק, היינו נוטים לבקש חשבונית ולשלם מס. זה לגמרי מציאותי. יש לנו גבולות וממש כפי שהיינו נוטים לכבד הגבלת מהירות ב-120 קמ"ש, היינו משלמים מס אם הוא היה נראה לנו הגיוני. אבל הוא לא יכול להיות הגיוני כש-20% מהאוכלוסייה משלמת יותר מ-80% מהמסים הישירים.
אם לא היו מחייבים אותנו לחסוך לפנסיה, היינו חוסכים הרבה פחות. עובדה, כי אחרת לא היה צריך לחוקק את חוק פנסיה חובה, שנכנס לתוקף ב-2008. לובי חברות הביטוח הצליח לשדל את הממשלה והכנסת לחוקק חוק מצוין - הוא טוב מאוד לחברות הביטוח וטוב לנבחרים. החברות יכולות לפטר את מחלקת המכירות שלהן, אנחנו מחויבים לקנות את השירותים היקרים האלה;
הנבחרים חוקקים חוק שלא עולה להם כסף ועושה רושם שהוא לטובת הציבור. יש לחוק הזה יתרונות רבים נוספים - הוא מעלה את שיעור החיסכון הלאומי וכביכול מאפשר הגדלת ההשקעות לטווח ארוך בתשתיות לאומיות ומיזמים חשובים לעתיד המדינה.
אבל אם זה כל כך טוב, אז למה צריך לחייב אותנו בחוק לחסוך לפנסיה? האם הנבחרים וחברות הביטוח יודעים משהו שאנחנו, ההמון הפשוט, לא יודע, או שמא הם מדובר באנשים שמשלמים להם כדי שיבינו משהו שלאחרים אין סיבה להאמין בו?
לפני יותר מעשור, במסגרת משא ומתן עם המעסיק שלי, ביקשתי לקבל את ההפרשה המגיעה לי לפנסיה כחלק מהשכר. אמרתי למעסיק שלי שאני לא מוכן להפריש 8.33% מהשכר שלי ואני מעוניין לקבל את ה-8.33% הפרשה שלו למשכורתי, כתוספת שכר. זה היה אפשרי, לפני שנכנס לתוקפו החוק שכופה עלי להפריש את הכספים האלה לחברות שעושות בו כרצונן ומשיגות תשואות מבישות, שכל רובוט השקעות היה משיג הרבה יותר מהן, ולו מהסיבה שתפעול רובוט זול יותר וחשוב יותר - רובוטים לא גונבים (אלא אם כן מתכנתים אותם לעשות זאת).
לצערי, מספר חודשים אחרי שסיכמתי עם מעסיקי את תנאי השכר שלי הוא כפה עלי שינוי וחייב אותי לחסוך לפנסיה ("אתה עוד תודה לי על כך", הוא אמר). אז לא, אני ממש לא מודה לו. אני מבין שהיה לו משתלם לקבל נסיעה לחו?ל על עמידתו ביעד צירוף העובדים לביטוח המנהלים, אבל אין לי שום סיבה להודות לו על כך. ביטוח המנהלים שלי הוא מקח טעות.
שנת 2012 היא השנה האחרונה שחברות הביטוח ייהנו מהתכנית הגאונית שהגו בשנות ה-80 של המאה הקודמת. סוכני ביטוח קיבלו עד 130% מהפרמיות של השנה הראשונה מהביטוח הזה. כך כשמיד שחתמתי על פוליסה שהפרמיה שלה הייתה 900 שקלים בחודש, הסוכן זוכה בעמלת מכירה של 14,040 שקלים ! בשנה השנייה העמלה שלו צנחה משמעותית, אך היא התייצבה על 5% בשנה , לכל אורך חיי הפוליסה!
מעולם עיני לא הייתה צרה ברווחי סוכני הביטוח. ברור שאם החברות הללו היו מייצרות תשואה נאה מאוד, שהייתה מצדיקה את העמלות המטורפות האלה, הייתי שמח בחלקי, וגם בחלקן. אלא שכאמור, התשואות שלהן מבישות. רק חוק שיחייב אותי להפריש להן כסף יכול לגרום לי לעשות זאת. וזה בדיוק מה שאני ואתם עושים.
המפקח על הביטוח, פרופ' עודד שריג, הורה לחברות שמתחילת 2013 לא ימכרו עוד את ביטוחי המנהלים הללו, המבטיחים בחוזה את גובה הקצבה, אך מתמחרים את "הסיכון? שנחייה יותר מדי, ברמה גבוהה במיוחד. כדי להבטיח את עצמן החברות תמחרו את הסיכון כאילו ממוצע אורך חיי המבוטחים שלהן יהיה 100 שנים ויותר.
עד לשנות השישים מרבית בעלי זכות הבחירה לכנסת מימשו את זכותם. גם בבחינת ממוצע ההצבעה עד לשנת 1995 ישראל נמצאת במקום לא רע בעולם, כש-80% מימשו את זכותם (ממוצע רב שנתי של 9 מערכות בחירות בין 1960 ל-1995).
יש מדינות בהן שיעור ההצבעה הרבה יותר גבוה, אלא שברוב המדינות האלה "זכות ההצבעה" היא חובה בחוק. בבחירות לכנסת ה-17 רק 63% בישראל מימשו את זכות ההצבעה שלהם - שיעור נמוך גם בהשוואה למדינות אחרות. מגמת הירידה בשיעור ההצבעה לא מאפיינת רק את ישראל ולכן יש מדינות שבהן מחייבים את מימוש הזכות הזו.
שיעור ההצבעה הנמוך משקף את חוסר האמון ביכולת ההשפעה שלנו. הוא בהכרח נובע מריכוז כוח רב מדי בידי השלטון. קרוב לוודאי שגם במקרה זה השלטון יעדיף לחייב את האזרחים להצביע, על פני שיקום האמון בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם