"הסמנכ"לית אמרה לנו: ההסתדרות היא סרטן"
פתאום קם אדם ויוצא להלחם בטייקונים. ברק לוי, יו"ר ועד עובדי פלאפון, ניצח בגדול ועדיין שואל: "למה לנו לא מגיע ליהנות מהמיליונים?"
"לקח לנו זמן להבין שעובדים הם כוח", הוא מגלה. "הבנו שיש לנו ביד 'אקדח טעון'". לוי מדבר על מהפכה. "עשינו היסטוריה", הוא חורץ בלי להתבלבל.
בשבוע שעבר נכנעה הנהלת פלאפון והכירה בהסתדרות החדשה כארגון היציג של העובדים בפלאפון. בין הצדדים סוכם כי יתנהל משא ומתן בדרך להסכם קיבוצי עם העובדים - אחת-אפס לעובדים מול הטייקונים. לטובת המשא ומתן החליף לוי את הג'ינס בז'קט מחויט ובמכנסי שבת. "פלאפון היא רק סנונית ראשונה", הוא מזהיר. "המאבק שלנו הוא כבר לא רק בפלאפון. חצינו גבולות שעברו את פלאפון. כולם מסתכלים עלינו ורוצים להיות כמונו".
"אנחנו קמנו והפסקנו לפחד והשמענו את קולנו, אבל אנחנו מייצגים המון אנשים באוכלוסייה שעדיין פוחדים", הוא ממשיך. "בשביל האנשים האלה אנחנו דוגמה. אנחנו סמל לבאים אחרינו. בסוף כולם יתפסו את הגורל שלהם בידיים, יפסיקו לפחד ויעשו את אותו הצעד כמונו".
"זה כבר קורה", אומר לוי, "זה רק ילך ויגדל. עכשיו יש 800 אלף מתאגדים בהסתדרות החדשה אבל עוד יהיו 900 אלף ומיליון ומיליון ומאה אלף. המהפכה בעיצומה. מה שקרה אצלנו יקרה לכולם. יש עכשיו אנשים שיושבים בבית ומכינים את המאבק הבא בחברה שלהם, כמו שאני עשיתי. הבוסים שלהם אפילו לא יודעים. הם באים לקבל ממני טיפים. מעמד הביניים הנמחק, שמנסים להכחיד אותו, מתעורר".
"לא ייתכן שבמדינת ישראל הדמוקרטית, בשנת 2013, חברה תרוויח מיליארדי שקלים ובכל חודש תיתן לעובד שלה, במשרה מלאה, 4,000 שקל משכורת. מי אומר את זה?", הוא שואל, "אני, בתור ברק לוי, בתור בן אדם שחושב על עצמו, בתור בן אדם עם ראש".
"אנשים מפוטרים והולכים לעזאזל", הוא אומר בכעס. "הסתובבתי במסדרונות של פלאפון וחיפשתי את החברים שלי. הסתכלתי ימינה, ראיתי שמי שישב שם נעלם לפני שנתיים. פיטרו אותו. ההוא משמאל, שעבד יחד איתי, פוטר לפני חודשיים. עוד בחור, בן 54, פוטר אחרי 16 שנות עבודה. הוא מקבל 16 משכורות ושולחים אותו הביתה. בתוך שנה וחצי הוא גומר את הכסף שנתנו לו והולך להיות שומר בקניון. בחור שרגיל למשרד, רכב, תנאים, יש לו כבוד בבית כי הוא עובד, יש לו כבוד מהאנשים שעובדים מולו, פגישות, טלפונים. כל זה נעלם ביום אחד, בלי להגיד לו אפילו תודה. אני לא מבין. מי עושה את כל המיליונים האלה לפלאפון? אנחנו. לא מגיע לנו ליהנות מהרווחים של החברה? כמה מקום בבנק יש לבעלים של פלאפון?"
"פלאפון", הוא ממשיך, "יכולה להגיד עד מחר ששוק הסלולר השתנה. הם מרוויחים ברבעון 154 מיליון שקל נקי, אחרי המשכורת שלי, אחרי הרכב שלי, אחרי הארנונה שהם משלמים על המשרד, אחרי מים, אחרי נייר טואלט. 154 מיליון שקל בשלושה חודשים. 600 מיליון שקל בשנה. המסר שלנו, לכל הטייקונים: לא יהיה מצב שחברה תרוויח כל כך הרבה כסף, ומישהו ירוויח בה משכורת מינימום". הוא נושם רגע, ואז אומר בשקט, "זה נגמר".
נפגשנו בתחילת השבוע הזה. לראיון קדמה שיחת טלפון. אני מכירה את מה שאתה מרגיש, אמרתי ללוי. לפני חודשיים חתם ועד עובדי "מעריב" (שלא הייתי חלק ממנו) עם הבעלים החדש של העיתון על טיוטת הסכם קיבוצי שיסדיר את זכויות העובדים.
גם אצלנו היה מדובר בהישג היסטורי בתום מאבק ארוך, ראשון אחרי שנים ארוכות בתחום התקשורת. אני זוכרת את יום החתימה. כמו לוי, גם אני השתמשתי אז במילה "אופוריה". בעיתון כתבתי שמדובר במסע שתחילתו חוסר אונים, וסופו כוח. לחתימה קדמו שבועות ארוכים של מאבק. עשינו דברים שלא חשבנו שאנחנו יכולים לעשות. מי שלא נשען על אוטובוס כדי לחסום צומת בדרך להגנה על הבית שלו, הסכים איתי השבוע לוי, לא יבין במה מדובר.
עברו חודשיים. השגרה הביסה את האופוריה. נדמה לי שמראש הציפייה שלנו הייתה גדולה מדי, אני אומרת ללוי בצער. אני מקנאה בו על הלהט. אצלנו הלהט דעך. נשארנו אותם אנשים. לא באמת השתנינו. הדבק שחיבר בינינו כמעט נעלם.
לוי אומר שהוא מודע. הוא נמצא עכשיו ברגע אחרי שהוריד את הרגל מהגז. "ואני לא נרדם בקלות", הוא אומר לי. ברור לו שהוא חייב לתחזק את הבערה. "היום כולם אוהבים אותי. נושאים אליי עיניים. אני יודע שמחר האהבה הזאת יכולה להתחלף בשנאה".
בשבוע שעבר הלך ללוויה של עובד פלאפון. סיפור טרגי על בחור צעיר ומוכשר שנהרג בתאונת דרכים קשה. לוי לא הכיר את המנוח, אבל מצא לנכון ללכת כי הוא עכשיו "זה שמייצג את העובדים". זה משהו שלא היה עושה פעם. כשהגיע לבית העלמין עבר בקהל רחש. פתאום, הוא אומר, כולם רוצים לדבר איתו. מסתכלים עליו. "אני לא יודע איך להתנהג", הוא מודה.
כמה פעמים, בהזדמנויות שונות, שרו לו העובדים "ברק מלך ישראל". "לא ידעתי אם למחוא כפיים, לצחוק או להשפיל מבט". "האם אני מנהיג?
"עופר עיני אמר לי: 'ברק, יש לך את זה. אני רואה אותך בעוד עשר שנים בהנהגה של ההסתדרות'", מספר לוי. עיני וההסתדרות היו העוגן של לוי והעובדים במאבק שלהם. גם במאבק שלנו. "הוא אמר גם לאנשים: 'חבר'ה, אני מסתכל על ברק, ואני רואה את הניצוץ בעיניים. אני מזהה מה יש פה. אלה המנהיגים שלנו לעתיד'. ולי הוא אמר: 'אתה, ברק, שהתקשורת אוהבת אותך, שהציבור אוהב אותך, שהעובדים שאתה מארגן אוהבים אתך, אתה מרוויח אלפי שקלים בחודש וחברת פלאפון מרוויחה מיליארד שקל, והם לא מסוגלים עליך'".
מאז הודיעה הנהלת פלאפון שהיא מכירה בהסתדרות החדשה כארגון היציג של העובדים, נערכה פגישה אחת של לוי עם גיל שרון, מנכ"ל החברה. הוועד כולו, שמונה 14 חברים, פגש את הצוות שינהל את המשא ומתן מטעם ההנהלה, ועל בסיס יומי מתקיימות פגישות עם האחראית על משאבי האנוש בחברה. המשא ומתן על ההסכם הקיבוצי לא התחיל עדיין. "קיבלתי החלטה שבתוך כמה ימים אני רוצה תשובות", אומר לוי. "בימים הקרובים יתברר לנו לאן הפנים מועדות ולאן נושבת הרוח. אם זה הולך לסחבת או הולך להסכם. כרגע נראה שההנהלה רצינית, אבל אם זה הולך לסחבת נדע איך להתמודד".
איך , מה תגיד לעובדים?
"חבר'ה, באים לעשות עלינו סיבוב. יצאנו למאבק, רצינו להשיג משהו, חשבנו שהשגנו אותו, לא השגנו אותו, בואו נמשיך להיאבק. אנשים מחכים. האנשים 'אש'. אני לא אפסיק. לא אעצור ולא אשתוק. אמשיך להילחם עד הסוף, בכל הכלים שיש".
מה הגבולות שלך?
"אם לא ייתנו לנו מה שביקשנו, לטובת כל העובדים, לא יהיו גבולות. יכול להיות גם שהחברה תיפגע. המאבק הבא ייראה אחרת לגמרי. נסגור מקומות אסטרטגיים בחברה, נסגור מוקדים. נלך למקומות שהכי מכאיבים לחברה".
להשבית שיחות, אס-אם-אסים?
"אני לא שולל שום אפשרות".
מבחינתך , פגיעה בלקוחות היא קו אדום?
"לא. קו אדום הוא דבר משתנה. ככל שפוגעים בך, הרף עולה".
לוי נולד בבת ים, הצעיר מבין שלושה בנים. כשהיה בן שלוש עברה משפחתו לראשון לציון, ומאז הוא שם. מעולם לא חלם להיות מהפכן, גם לא התעניין במאבקי עובדים. "עד שהתחיל הסיפור הזה הייתי אדם של בית", הוא צוחק. "אהבתי להרים את הרגלים מול הטלויזיה ולשכב מתחת לשמיכה". בתור מודל לחיקוי הוא שולף את סבא שלו, שעלה לארץ ברגל מחלב עוד לפני קום המדינה. "הוא אמר למשפחה 'בואו', וכולם עלו אחריו".
לוי היה עתודאי ולמד חשמל. בצבא שירת בחיל האוויר כטכנאי. אחר כך פתח עסק לסנדוויצ'ים, ובגיל 23 הצטרף לחברת פלאפון כעובד במחלקת ההנדסה. היום הוא מנהל צוותי "דרייב טסט" שמסתובבים בארץ, בודקים קליטה, מכשירים ומהירות גלישה. "אני נחשב לעובד מוערך", הוא מעיד על עצמו.
אשתו אופטומטריסטית ויש להם שלושה בנים, בני שבע, חמש ושנה. בכל יום, מאז התחיל המאבק, היא שולחת לו הודעה: "בהצלחה מאמי". פעם אחת, כבר בשלהי המאבק, היה רגע שכמעט התפרק. זה קשור למשפחה שלו. "שבועיים כמעט לא הייתי בבית. לא ישנו, לא אכלנו. אחד מחברי הוועד התקשר ואמר לי שלא יוכל להגיע לפגישה כי הבת שלו חולה. הוא אמר 'תשמע, הילדה לא מרגישה טוב'. ניתקתי את הטלפון והתחלתי לדמוע. בכיתי. נזכרתי שבמשך שבועיים שכחתי בכלל שיש לי ילדים. יקי, הבחור שליווה אותנו מההסתדרות, אמר לי: 'ברק, סע הביתה'. נסעתי הביתה לקבל אוויר. לא יכולתי לנשום בדרך. הרגשתי שאני נחנק".
בחודש מרס שעבר, לפני עשרה חודשים, התייצב לוי בהסתדרות בפעם הראשונה. "משהו שחלחל עם כל גל פיטורים שהיה בפלאפון, עד שפרץ החוצה", הוא מנתח את התהליך. "אמרנו שחייבים לעשות משהו".
הוא הלך עם עוד שניים. י' וק', הוא קורא להם, כדי לא לחשוף שמות מלאים. בהסתדרות הסבירו ללוי שאין אפשרת לאגד רק את עובדי מחלקת ההנדסה. המלווים של לוי חשבו שזה גדול עליהם. הם אמרו לו שמבחינתם זה בלתי אפשרי. לוי נשאר לבד. "בהסתדרות אמרו לי: אתה צריך לבנות שלד של אנשים, ותשתדל להקיף כמה שיותר נקודות בחברה".
זאת היתה יריית הפתיחה. לוי עבד כמו נמלה חרוצה. לאט ובטוח הלך ובנה את הוועד שלו, ועוד קבוצה של ארבעים פעילים. בכל פעם יצר קשר עם עובד אחד. רק אחרי שהעמיק את הקשר, ובנה יחסי חברות ואמון, עבר לעובד הבא. עברו חמישה חודשים עד שהכשיר את השטח.
ב-29 באוגוסט בשעות הצהריים יצא להחתים מעגל של מקורבים על טופסי הצטרפות להסתדרות. לוי רצה להחתים רק מעגל של חברים קרובים - החתמה שקטה. "ידענו שההנהלה לא תראה את זה בעין יפה", הוא אומר. "לא יתאים לה להתמודד עם אחד, ברק לוי, שמבקש להוציא כסף על עובדים. היה לי ברור שהולכים לבלגן".
לפי התכנון המקורי הם היו אמורים לצאת לפעולה גלויה למחרת בבוקר - להגיע לסניפי החברה לפני העובדים ולהשאיר טפסים על המחשבים. אלא שההצלחה של ההחתמה השקטה הייתה עצומה ואיתה, אומר לוי, "נפתח לנו התיאבון". הם החליטו לפנות לאחד המוקדים של פלאפון עוד באותו ערב. בכניסה נתקלו בשומר. "בתוך שנייה כולם ידעו. אחת הסמנכ"ליות באה, העמידה שני אנשי ביטחון בחוץ ונכנסה פנימה. סגרו את הדלתות למשך שעה ומשהו. לעובדים בפנים הסמנכ"לית אמרה, יש לנו הקלטה שלה, 'תדעו, ההסתדרות היא סרטן'".
למחרת בבוקר, אומר לוי, כשהגיעו למחלקות לחלק טופסי החתמה, כבר חיכו להם קציני הביטחון. אלה היו ימים טעונים ודחוסים. ההסתדרות טענה שיש לה חתימות של שליש מעובדי פלאפון, מספיק כדי להיות הארגון היציג של העובדים. בהנהלת פלאפון טענו אחרת. "במקום לספור התחילו להכין רשימות שחורות. סימנו אנשים", אומר לוי על ההנהלה.
הוא מספר על הרגעים הקשים ביותר במאבק. "סמנכ"ל אחד, מאחת המחלקות בפלאפון, נכנס להרמת כוסית לכבוד החג. זאת הייתה תקופה החגים. הוא הניח את הכוסית על השולחן ואמר 'חברים, אני מצטער, אני לא יכול להגיד חג שמח, כי יש בינינו בוגדת'. זה היה כואב. התקשרתי לאותה בחורה והיא הייתה שבורה לגמרי. היא עובדת, אפילו מנהלת, מוערכת מאוד. החטא שלה היה שהיא חשבה שארגון עובדים הוא דבר טוב, והיא נקראת היום בוגדת. אחרי שהיא נתנה את הנשמה שלה לפלאפון, 15 שנה".
במקרה אחר התקשר אליו בחור שחתם על טופס הצטרפות לארגון. "בן 45, מחסנאי, שש שנים בפלאפון", תיאר. "אבא לשני ילדים, גר בדירה שכורה. מרוויח 3,900 שקל בחודש. רק בשביל אדם כזה צריך לצאת למאבק. וכמוהו יש שלוש מאות. חבר שלו סיפר לי שהוא קונה לו סיגריות, כי אין לו כסף. הבחור אמר לי, 'הסמנכ"ל בדרך לפה. אני מפחד'. כי הוא חתם אצלנו על טופס. הסמנכ"ל, המלך ירום הודו - לא ראו אותו אף פעם. פתאום הוא בא, אז כולם בהיסטריה".
"פלאפון התנהלה כמו מדינה בתוך מדינה, בניגוד לחוק", אומר לוי דברים שנאמרו גם במהלך המאבק. "קמנו כדי להגיד למנהלים שלנו שזה הגיע לנו עד כאן", הוא מסמן עם היד מעבר לראש שלו. "המלחמה שלנו הייתה נגד ההנהלה, לא נגד החברה. לא אנחנו הכרזנו על המלחמה. קמנו, הרמנו ראש, רצינו לעשות מהלך חוקי, ופתאום התחילו לירות עלינו בארטילריה כבדה".
הופתעת, מההתנהלות של הנהלת החברה?
"לא. חשבתי שהם כאלה. איך כאלה? כאלה רעים. פשוט רעים. בשנים האחרונות הם פיטרו בלי לשים לב מי אתה, מה אתה, מצב משפחתי, רקע, באיזה גיל אתה. לא התחשבו בכלום".
והיום , אתה מאמין להם?
"אין לי אמונה בהם, לא. אני יכול לדעת מה מתנהל בחדרי חדרים? כל מה שהם אמרו היה שקר. בשיחה עם גיל שרון פניתי אליו ואמרתי לו: 'גיל, היה מאבק. מאבק קשה. בכל מאבק יש נפגעים, בוא עכשיו', עשיתי את התנועה עם היד, 'ניקח הכל, נתחיל מההתחלה. בוא נשקם, בוא נרפא, בוא נעשה מה שאנחנו יודעים לעשות'. ניגשתי לשם בעמדה של פיוס, אבל גם בעמדה של כוח. אני רוצה להחזיר את פלאפון למקום שהייתה בו לפני המאבק. אפילו למקום טוב יותר".
לוי מתאר עבודה סיזיפית, קשה. בלילות היה יושב עם הוועד והפעילים שהיו מתקשרים לעובדי פלאפון בניסיון לצרף עוד ועוד עובדים לארגון. ארבעים דקות שיחה, הוא אומר. הוא היה פותח כל שיחה כך: "קוראים לי ברק לוי, אני מוועד הפעולה של פלאפון ואני רוצה לענות לך על כל שאלה שאתה רוצה לשאול". שום מילה על חתימה. "אנחנו חייבים למען עצמנו, לקום לעשות מעשה", היה אומר.
"זה הלחיץ מנהלים בכירים", משחזר לוי. "לבוא למנהל, להגיד לו 'תשמע, הולך להיות יותר גרוע ממה שעכשיו, יש כבר מחתרת'. הוא מיד מתחיל לחשוב: 'מחתרת, מה הולך שם, מי נמצא שם, מה מתכננים?' פה שלי הפך לנשק".
בהנהלה מן הסתם יגידו שהיית אגרסיבי מדי, אלים.
"אני לא מתייחס להנהלה. אני מתייחס לאנשים שסבבו אותי. אפילו אנשים שהיו כביכול נגדנו באו, חיבקו אותי בסתר ואמרו לי: 'רק, כל הכבוד על הדרך, על זה שאין פה אלימות'. ההנהלה? חוץ מלהגיד שהייתי נרקומן ושהזרקתי לוורידים, ההנהלה תגיד הכל. בהנהלה אמרו שברק לוי משחית כלי רכב, שאני מזיק לחברה, שבגללי איבדנו את המיקוד העסקי, שפלאפון איבדה כסף. הכל שקרים".
פנו אליך גם מחברות אחרות, שתעזור להם להתארגן?
"כן".
מחברות סלולר?
"גם. כן. עוד בזמן המאבק שלנו. אמרו לי 'בוא, תעזור'".
בנובמבר הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה בפלאפון. שבועיים אחר כך, בעשרה בדצמבר, נטשו מאות מעובדי פלאפון את העבודה והשביתו חלקית את המרכז הלוגיסטי של החברה וכמה מרכזי שירות. ההנהלה, בתגובה, גררה רכבים של חלק מהעובדים השובתים, ובהם גם את הרכב של לוי. "עם הכיסא של הילד ומשקפי השמש שלי", לוי מחייך. הוא קיבל רכב חלופי מההסתדרות. עיני גם שילם משכורת לעובדים השובתים.
"היו רגעים שחשבתי שאם אני מרים ידיים הכל נופל", חושף לוי. "עומדים מולי אנשים עצובים, שהוצאתי אותם למהלך שיכול להיות שהם לא התכוונו אליו בכלל, גרמתי להם להפסיק לעבוד ולעשות את מה שהם היו רגילים אליו במשך שנים. גם אני פחדתי. פחדתי מכל המצב. לא ידעתי אם אצליח להחזיק מעמד, אישית, אם אעמוד בלחץ. אולי אתפרק פתאום, אולי אנשים יפסיקו לתמוך בי, יפסיקו ללכת אחריי. בשום שלב של ההתאגדות הזאת לא הייתי בטוח שזה ייגמר כמו שאני רוצה.
"תמיד חששתי שאם אעשה טעות הכל ייפול. זה נראה נוצץ, אבל קשה להחליט החלטות בשביל אנשים שסובלים. בכל יום בשביתה הזאת הייתי בוכה בלילות. בוכה. מה אני צריך את כל זה? אשתו של אחד העובדים מתקשרת אליי, 'מה יהיה עם בעלי, מה יהיה עם העבודה שלו, מה יהיה עם הילדים?' כאילו כולם על הכתפיים שלי ואני צריך לבוא ולהגיד להם: 'חבר'ה, אני רואה את התמונה הכוללת, תסמכו עליי'".
בשישה בינואר, לפני כמעט שבועיים, הסתיימה שביתת העובדים בעקבות הסכמת הנהלת פלאפון להכיר בהסתדרות בתור הארגון היציג של העובדים, ולפתוח במשא ומתן עם העובדים על הסכם שכר קיבוצי. באותו ערב יצא לוי עם החברים שלו לחגוג. "הייתה שמחה אדירה", הוא אומר. "גם בגלל עצם היציגות, וגם כי ידעתי שאני יכול להגיד לאנשים לחזור לעבודה".
הפגישה הראשונה של לוי עם מנכ"ל פלאפון גיל שרון - פגישה דיסקרטית, יש לציין - התקיימה זמן קצר אחר כך. "קיבלתי עצה מגיל שרון", הואמגלה השבוע. "לא בדיוק עצה. הוא סיפר לי משהו וזה התפרש לי כמו עצה כי למדתי מזה. הוא אמר לי: 'ברק, תשמע, ביום הראשון שהתיישבתי על כיסא המנכ"ל פתאום נחת עליי פטיש חמישה טון. הבנתי שאני אחראי לעובדים, ליותר מארבעת אלפים איש. אני מסתכל עליך עכשיו, ואני רואה, שיש מציאות חדשה. גם אתה עכשיו אחראי לעובדים'".
"ברגע שהוא אמר לי את זה", אומר לוי, "הרגשתי שהישיבה שלי נעשית כבדה יותר. כי גיל שרון הוא דמות, הוא נחשב לתותח בניהול החברה. רוב המהלכים שלו, מבחינה עסקית, היו מבריקים. פתאום הרגשתי את כובד המשקל. אני כל הזמן אמרתי לאנשים: 'אני הולך לדאוג לכם, אם המנכ"ל לא ידאג לכם אני אדאג לכם'. והססמאות האלה - יכול להיות שזרקתי אותן לאוויר, אבל לא באמת הפנמתי. עכשיו אני מתחיל להבין. יש פה ארבעת אלפים עובדים שמחכים. אני צריך לעזור להם עכשיו. אני צריך לספק את הסחורה שכל הזמן דיברתי עליה".
מה תגיד במשא ומתן?
"לגיל המנכ"ל? 'בוא לא ניכנס לכיפופי ידיים. בוא נתחיל לזוז, חבל על הזמן'. ביקשנו מעובדים שיציפו דברים שמטרידים אותם. אנחנו נבנה סדר עדיפויות. מובן שמדובר גם בתיקון עיוותים של כל נושא השכר. נגיע למשא ומתן עם עורך דין, עם כלכלן. אנחנו רוצים להתקדם כמה שיותר מהר, וגם הצד השני מבין את זה".
לפלאפון יש פרסומת פסטורליות של ילדים במגלשות. מה אתה מרגיש כשאתה רואה את הפרסומת הזאת?
"במקרה הפרסומת עוסקת בתחום שלי, של מהירות גלישה. אני יכול להגיד שפלאפון באמת הכי מהירה מבין החברות בנושא הזה. אלא שהיא לא הכי מהירה מבחינת התפיסה של ההנהלה בקשר למה שיקרה בעתיד. אם גיל שרון היה קורא את המפה נכון, הוא היה בא ומחבק אותנו לפני המאבק. לא עכשיו".
הוא אינו אותו אדם שיצא למאבק, הוא אומר. חושב שהשתנה. אחרי כל נאום וכל אסיפה היה חוזר הביתה וצופה בעצמו מדבר. פעם אחת כתב לעצמו דברים מראש. אחר כך הבין שזה לא מתאים לו. "אני פותח וזורם", הוא אומר על ההתנהלות שלו. "לא שומר דברים בפנים. הבנתי שאנשים רוצים לשמוע מה יש לי להגיד. אם היו פה אנשים עכשיו והייתי מדבר, היה כאן שקט, דממה. אם סיכה הייתה נופלת על הרצפה היו שומעים אותה".
הוא גם מחוזר פוליטית. פעמיים הוזמן לחוגי בית - פעם אחת לחוג בית של שלי יחימוביץ', ובפעם השנייה לעמיר פרץ. נציגים שלהם, הוא אומר, פנו אליו. בשתי הפעמים סירב. "למה אני צריך עכשיו להיכנס לתוך מיטה חולה? זה לא הזמן להיות מזוהה פוליטית", הוא טוען. "כרגע זה רחוק ממני. אני משתדל לחשוב לעומק. לא להסתנוור מהתהילה. אני רואה מה קרה לחבר'ה ממחאת הקוטג'. כל אחד מהם תפס איזו נקודה. אני לא מזלזל בהם, אבל אני לא רוצה שזה יקרה לי. כרגע יש לי מטרה: לגמור את הסיפור של פלאפון ולהגיע להסכם קיבוצי".
אם ילך בעתיד לפוליטיקה או להסתדרות, כמו שחזה עיני, הוא לא יודע. רק השבוע ביקר בהסתדרות ונפגש שם עם עובד שמנסה לאגד עכשיו אלפיים עובדים בחברה שלו. "הוא אמר לי: 'ברק, אפשר שתי דקות?'" מספר לוי. "הוא שאל אותי מה לעשות. זרקתי לו כמה משפטים, והוא אמר: 'תקשיב, ברק לוי, אתה עוד תהיה בכנסת, אני אצביע לך בעוד כמה שנים'. אחרי המשפט הזה הוא קם וביקש שיצלמו אותנו יחד, שתהיה לו תמונה".
chenkotasbar@bezeqint.net
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם