כל ההתחלות: מתמודדים עם הפעם הראשונה
כמה שלא נתכונן לקראתה, תמיד יהיה בה - בהתחלה, משהו מפתיע. לכבוד השנה החדשה, רוית גוטמן קוראת לכם להכנס לנעליים של ילדיכם, להתבונן מנקודת מבטם ולהזכר כמה קשה לחוות דברים בפעם הראשונה
הפרק "להתחיל בפעם הראשונה" מתוך הסדרה "כוח הקצב" של ערוץ הופ!
מי מאיתנו ההורים, אינו חווה את הדגדוג הזה בבטן, מן דגדוג שכזה, השואל - למה אי אפשר להתחיל בילד השלישי? אח, אם רק אפשר היה להתחיל להיות הורה עם הילד השני והשלישי, כמה פשוטים היו יכולים להיות הדברים.
מי מבינינו אינו זוכר את התמונה של היום הראשון בחטיבה, הפעם הראשונה שיצאנו לטיול בצופים בלי אבא ואימא, או הלילה הראשון בבסיס? מה יש בהן, בהתחלות, ששומר להן מקום של כבוד בזיכרון שלנו והופך אותן לחוויות בלתי נשכחות?
התחלת העצמאות מסמלת את סוף התלותיות. סופה של שנה מצביעה על זו העומדת בפתח, ואיתה גם מידה מסויימת של מתח וחרדה. אפשר לנסות ולדמיין איך יתנהלו פני הדברים, אבל כמה שלא נתכונן, תמיד יהיה בה - בהתחלה, משהו מפתיע, משהו שיתפוס אותנו הכי לא מוכנים.
המוכר, הזמין והידוע משרים בקרבנו תחושה של ביטחון. אנו חשים כי שתי כפות רגלנו ניצבות איתנות על קרקע בטוחה. החשש, הפחד ואי הוודאות מסתגרים להם בפינה חשוכה וכל האנרגיות ממוקדות בלמידה, בהנאה, ובתחושה של צמיחה והתפתחות.
החדש מפגיש אותנו בו בעת עם שני הקצוות של ציר הרגשות. מחד - סקרנות, רצון עז לנסות, צורך בגיוון והתחדשות וחשק להרחיב את הגבולות. מאידך, צפות תחושות של פחד וחשש מהלא נודע, לעיתים אף בושה או תחושה של חוסר שליטה. הרבה שאלות צפות ועולות ולא לכולן אנו מוצאים תשובות.
אנו יכולים למצוא את עצמנו מרגיעים את השכנה שבנה מסרב לישון אצל חבר באמירה, "תני לו זמן". ואז במקביל למצוא את עצמנו נבוכים אל מול החלטתו של בננו לא להישאר לישון במסיבת הפיג'מות הכיתתית. ללא כל התראה מתערבלת בטננו ותחושת אכזבה מציפה כל איבר בגופנו, רעש פנימי מחריש את אוזנינו ומבול של תהיות מציף את מחשבותינו.
אולי רע לו? אין לו חברים? ומאיפה בכלל הוא ירש את הבושה? זו הרי לא תכונה טובה, ואני עצמי ממש לא כזה, ומה יחשבו עליו החברים? זהו, עכשיו בטוח יפסיקו להזמין אותו למסיבות כיתה.
מה יש בהן, בהתחלות, ששומר להן מקום של כבוד בזיכרון שלנו?
שאטרסטוק
אז בואו נגייס נשימה עמוקה, נעצור לרגע קט את הסערה. אם נחלוץ את הנעליים וננעל את אלו של ילדינו, נתבונן על עולמם ונוכל לראות כמה מפחיד שם בחוץ, כמה שונה. הביקור הזה במידותיו של ילדי, מחזיר אותי להבין את תפקידי. ללא ספק תפקיד מורכב, מאתגר ומבלבל כאחד. ובתוך כל השאלות הלא פתורות דבר אחד ברור לי עכשיו: עבורי זו הפעם הראשונה שילדי מסרב לשתף פעולה, הוא מביע מחאה כדי לשמור על ביטחונו ואני עומד חשוף, ורק חושב: "אוף! למה אי אפשר להתחיל בפעם השניה...".
וכיוון שהיום יום מזמן לנו הרבה התחלות חדשות, חושף אותנו לראשוניות על
כל גווניה וסוגיה, בואו נגייס לעצמנו כמה עצות שיהוו עבורנו גלגל הצלה בכל פעם ראשונה.
נפתח עם עצירה, כזו שתאפשר לנו לפעול עם הראש ופחות עם הרגש, עצירה שתפקח את עינינו ותאפשר לנו לראות את הילד שלנו. רק כך נוכל להתחקות אחר פחדיו, שאלותיו, והקשיים שמונעים ממנו לקפוץ למים העמוקים.
אחרי שנבין את כל אלו, נגייס את כל היצירתיות כדי לספק לו שלל לא מבוטל של פתרונות ודרכי התמודדות. נציע את עזרתנו ונהיה זמינים כאשר יביע חשש או פחד, נלך איתו יד ביד בקצב שלו, והכי חשוב, נעביר לו את המסר שאנו סומכים עליו שהוא יכול.
רוית גוטמן היא מנחת הורים מוסמכת מטעם מכון אדלר.
לתוכנית המלאה, כנסו לאתר הופ!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם