חינוך מחדש: המשפחה הגאה פוגשת את מערכת החינוך
אל מערכת החינוך מגיעים יותר ויותר ילדים שנולדו לתאים משפחתיים גאים. ילדים אלו והוריהם נאלצים להתמודד לראשונה עם תגובות שונות מהסביבה למצבם המשפחתי. לכבוד שבוע הגאווה, הפסיכולוגית נועה בר חיים עם שלל עצות מעשיות לכל המעורבים
אל מערכת החינוך מגיעים יותר ויותר ילדים שנולדו לאותם תאים משפחתיים גאים. עולה השאלה: האם משפחה גאה היא משפחה ככל המשפחות? האם יש לה מאפיינים או צרכים ייחודיים? האם במערכת החינוך נדרשת התייחסות מיוחדת לילד המגיע ממשפחה גאה?
עבור הורים במשפחות גאות, המפגש עם מערכת החינוך מעורר חששות, שאלות והתלבטויות לא פשוטות. ההורה מנסה למצוא את הדרך לסייע לילדו לחוש בטחון, קבלה ושייכות במסגרת החינוכית, מבלי שמבנה המשפחה שלו יפגום בהשתלבותו.
הנה כמה סוגיות שכיחות שעשויות לעלות במפגש ראשון עם המערכת החינוכית:
- מתי ואיך לספר על המבנה המשפחתי: לצוות חינוכי, לשאר ההורים? האם בכלל צריך להצהיר על כך באופן גלוי?
- כיצד מאפשרים לילד לחוש בטוח ומקובל כשחוגגים את "יום המשפחה"?
- כמה להיענות לילד ולהתחשב בו? האם לבוא עם בן/בת הזוג לאירועי בית-הספר אם הוא מתנגד?
- כיצד להגיב כשמקללים את הילד "הומו" בבית-ספר, כשמציקים לו בשל זהותם המינית של הוריו?
>>> האם ילדי המשפחה הגאה ייסבלו מנזק פסיכולוגי?
ילדים ממשפחות גאות עשויים להיתקל בשאלות סקרניות וחקרניות מצד חבריהם. כדי לפוגג חששות ולשחרר מבוכות אפשריות, מומלץ ליצור אוירה פתוחה ומזמינה שתעודד את הילדים לשחק בבית המשפחה.
התייחסות טבעית ונינוחה אל המבנה המשפחתי תאפשר לילד לספר לסביבתו בלי חשש על משפחתו. במקביל, חשוב כי ההורה ילמד את הילד לעצור שאלות שאינן נוחות לו: "אני לא רוצה לדבר על זה, זה פרטי", "יש לי שתי אימהות, אם אתה רוצה לדעת עוד, תשאל אותן". הילד אינו חייב לספק את הסקרנות המציצנית של אחרים אם לא נוח לו, וזכותו כזכות כל ילד אחר לשמור על פרטיותו ולהציב את הגבולות המתאימים לו.
אם הילד מתמודד עם הצקות בבית-הספר, חשוב כי ההורה קודם כל יכיר ברגשות המתעוררים בו בעקבות ההצקה. ההורה עשוי להגיב ברגשות אשם, זעם על החברה בה אנו חיים ותחושה של מותקפות, אשר עשויה
בשיחה פרטית עם הילד, ניתן לדבר על הקושי של אנשים לקבל את השונה מהם (גם את הילד הממושקף, המדבר במבטא זר, בעל צבע עור שונה וכו'), ולהציע לילד להתקרב לילדים אחרים. חשוב לאפשר גילויי כעס של הילד כלפי ההורים, על המחיר שהוא משלם בגלל המבנה המשפחתי שהם בחרו, ולתת לו את הזכות לחוש כך. בגיל התיכון, אפשר להסתפק בלעודד את הנער לפתיחות, שכן כשהנושא גלוי אי אפשר להשתמש במידע כנגדו. אם המצב ממשיך, כדאי לפנות לצוות החינוכי. אולם, אם המתבגר אינו מעוניין בהתערבות של ההורה, יש לאפשר זאת תוך שיקול דעת.
בכיתות המאוחרות יותר בבית הספר היסודי, הילד הוא זה שיהיה יותר ויותר אחראי על הצגת המשפחה בסביבות חייו השונות. קצב העברת ה"תפקיד" של הצגת המבנה המשפחתי ישתנה בין ילד לילד ובהתאם לסביבה, כמובן.
בגיל ההתבגרות, חשוב לאפשר למתבגר נפרדות מתאימה ויכולת בחירה לגבי חשיפת המבנה המשפחתי (למשל, בחוג, באירועי בית הספר). עבור ההורה הגאה, עשויה להתעורר חוויה של "חזרה לארון", שיכולה להיות לא פשוטה עבורו, בייחוד אם הוא עבר דרך קשה ומייסרת על מנת לצאת ממנו.
חשוב שההורה לא יפרש את ההסתרה של המתבגר כהתכחשות להוריו או לכל העקרונות והערכים שעליהם נבנתה המשפחה, אלא כביטוי לרצון להיות "כמו כולם". זהו שלב התבגרותי חולף, שיש לכבדו עד גבול מסוים. אפשר להציע הצעת פשרה, לבדוק ולנסות להפיג את חששותיו של המתבגר, ולתת לו כלים להתמודדות.
הקו האדום הברור הוא, שההורה לעולם לא ישקר על המבנה המשפחתי אם יישאל. רמת ההתחשבות של ההורים בבקשות המתבגר יהיו תלויות גם בשלב ההתפתחותי של המשפחה, ואם, למשל, הוא רק מתחיל להסתגל למבנה משפחתי חדש, נתחשב יותר בבקשותיו.
הקו המנחה לאורך כל הדרך הוא שמירה על ההתחשבות בילד, בצרכיו המשתנים עם התפתחותו ובבקשותיו, אך גם על יחס מכבד כלפי ההורה ודרך חייו.
יכולתו של ההורה לעשות עיבוד מוצלח של תהליך הקבלה שלו את עצמו תאפשר לו להיות פנוי, קשוב וברור עם ילדו ועם הסביבה לגבי המבנה המשפחתי. ככל שההורה חש בטוח ושלם עם אורח חייו, כן יוכל להעביר לילד מסר, מילולי ולא-מילולי, של נינוחות וקבלה עצמית ביחס להיותו חלק ממשפחה גאה.
ההורה הגאה אשר טרם השלים עם זהותו המינית, עשוי לחוות את ההורות כאמצעי להיכנס לעולם ה"נורמלי", כשער לחברה ההטרוסקסואלית. זהו תפקיד המממש ציפייה ונורמה חברתית, ולעתים נתפס כמאפשר קבלה מצד החברה.
תחושות פחד, אשמה ובושה עצמית של ההורה יקשו על הילד בהתמודדות שלו עם עצמו ועם סביבתו. כאשר ההורה עסוק עדיין בקונפליקטים הקשורים לחריגות של המערך המשפחתי שלו, הוא עשוי להטעין את המפגש עם המערכת החינוך בחרדה שלו עצמו, ולהיות רגיש ודרוך לכל היבט של קבלה או הסתייגות מהסביבה, משום שהם לא רק מייצגים עבורו את איכות החיים של הילד, אלא גם את הנורמטיביות של עצמו.
ההורה עשוי למצוא עצמו מגיב בלוחמנות רבה, או משקיע מאמץ רב להדגיש את הנורמליות של חיי המשפחה ותקינות התפתחותו של הילד. אם ההורה מכיר בשיפוטיות העצמית המופנמת בתוכו, יותר קל לו להבין את דעותיהם הקדומות והשיפוטיות של הצוות החינוכי ושל ההורים.
במקום "אנחנו" ו"הם", יש הבנה שכולנו גדלנו על אותן דעות קדומות, ספגנו את אותם פחדים, רתיעה ודחייה של השונה וכולנו מגיבים מתוכם, נלחמים בהם, צומחים מהם... כולנו מתכתבים איתם. הבנה זו יכולה ליצור פחות קיטוב וחרדה במפגש.
למסגרת החינוכית תפקיד חשוב במתן ידע והכשרה לצוות החינוכי, כולל ידע התפתחותי ומחקרי על ילדים במשפחות גאות, הכרות עם המערכים המשפחתיים השונים וכלים ליצירת אווירה מקבלת בכיתה.
מה הם הגורמים המקשים על הסביבה החינוכית לקבל את המשפחה הגאה?
ראשית, רוב אנשי החינוך חסרים ידע והכשרה לגבי המאפיינים והצרכים הייחודיים של משפחות חדשות. אפילו שיחה פשוטה אודות המבנה המשפחתי הופכת למביכה ומסורבלת עבור המורה או הגננת, אשר אינה חשה בטוחה אם "זה בסדר" להעלות את הנושא, מה "מותר" לשאול, ומהי השפה המתאימה לשוחח על כך.
תכופות עולה חשש שהביטויים בהם תבחר יפגעו ויעליבו, ואי-נוחות מלשאול מפורשות באיזו שפה להשתמש מול הילד, למשל: האם הילד מתייחס לבני הזוג שניהם כאל הורים? כיצד הילד מכנה כל אחד מהוריו?
המורה הבודד יתקשה להתמודד עם נושא המשפחות הגאות ללא תמיכה וגיבוי מההנהלה, בייחוד נוכח הורים שמסתייגים ואף כועסים על העלאת הנושא בפני התלמידים. יתרה מכך, אנשי חינוך רבים מחזיקים בעצמם בעמדות שליליות לגבי הומוסקסואליות, ומאמינים שמשפחות גאות הן פחות טובות עבור הילד הגדל בהן: "אין לי בעיה עם הומואים, אני פשוט מאמינה שאולי במשפחה אחרת הילדים היו גדלים מאושרים/בריאים יותר".
פעמים רבות העמדה הנרתעת והשיפוטית הינה סמויה ולא-מודעת. הכחשת הדעות השליליות מתוך קושי להתבונן על החלקים ה"חשוכים" בתוכנו, שאינם בהלימה עם תפיסתנו את עצמנו, רק מקשה על האפשרות ללמידה ולשינוי ("ביה"ס מאוד ליברלי, אין לנו שום בעיה לגבי הורות חד-מינית").
חשוב ליצור אווירה בתוך הצוות החינוכי שתאפשר ביטוי כנה ופתוח של הדעות והתחושות השונות של אנשי הצוות, מתוך הבנה כי קבלה ולגיטימציה של המשפחות כרוכות בתהליך מתמשך אשר דורש עבודה מתמדת בצוות.
לאותם אנשי חינוך המתקשים במיוחד בהתמודדות עם הנושא, יש לעזור להפריד בין הדעות האישיות לבין ההתנהלות עם המשפחה, ולעודד התייעצות שוטפת בנושא.
במובן הרחב יותר, על הגן או בית-הספר לבנות אווירה חינוכית המקבלת ואף "חוגגת" את השונות שקיימת בין בני האדם: במין, מוצא, דת והעדפה מינית.
על המורה או הגננת לבטא עמדה פתוחה ומקבלת כעמדה הבסיסית מול המגוון של מערכי המשפחה. במפגש ההיכרות עם כלל ההורים, חשוב כי תכריז על המגוון הקיים של המערכים המשפחתיים בכיתה או בגן, וכך לתת להם הנכחה ולגיטימציה, ולהזמין שיח פתוח על הנושא בינה לבין הורים, כך שבהמשך ההורים יחושו יותר בנוח במפגש עם המשפחה הגאה. אפשר להציע להורים פגישה אישית בה יוכלו לספר לה על המשפחה שלהם, לתאם ולבקש, מתוך נכונות להענות לצרכיהן של כל המשפחות.
חשוב כי הצוות החינוכי יגלה ערנות ורגישות לביטויים של הפחתת ערך, עלבון ולעג כלפי השונה, ולא להתעלם מהם אלא להגיב במסר ברור: "לכל אחד מאיתנו קשה לפעמים לקבל את השונה מאיתנו. זה לא מעיד רעות על השונה, אלא על עצמנו, על כך שלעתים אנו מתקשים לצאת מהקיבעונות של עצמנו".
כדי שמורה תוכל לומר כזו אמירה, עליה לא רק להזדהות עמה, אלא גם לחוש את הרוח הגבית של המערכת אשר עומדת מאחוריה. חשבו על בדידותה של המורה המאמינה בכך, ותוכלו להבין את בדידותו של הילד במשפחה גאה, בהיעדר לגיטימציה לומר משפט שכזה.
1. בגן ובתחילת בית הספר היסודי, חשוב להבטיח שהאנשים עמם הילד נפגש ידעו על מבנה המשפחה. הילד אינו צריך להיות זה שנאלץ להסביר על כך לאדם מבוגר, והתיווך יהיה באחריותו של ההורה.
2. בדיאלוג של ההורה עם הסביבה החינוכית, מומלץ לאפשר שיח פתוח שבתוכו יוכלו אנשי החינוך לשאול שאלות, לקבל מידע ולהפוך לשותפים לחשיבה ולעשייה בנקודות הדורשות רגישות מיוחדת, כגון: יום המשפחה (ולא יום האם!), שיעורי חינוך מיני, וכו'.
3. מעורבות ונוכחות של ההורה בחיי הכיתה, יכולה לעזור לצוות החינוכי ולהורים האחרים לראות את ההורה ואת ילדו מעבר למערך המשפחתי הייחודי (לא רק בתור "האבא ההומו" או "האימהות הלסביות").
4. כדאי להסביר לגננת/למחנכת כיצד הילד מכנה כל אחד מהוריו, לדבר על הסדרי איסוף מהגן/ביה"ס, ולהבהיר מי הייתם רוצים שיהיה מעורב בחיי בית-הספר של הילד. הכרות אישית מפחיתה התייחסות סטריאוטיפית, גם אם אינה מעלימה לגמרי את הדעות הקדומות.
נועה בר-חיים היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם