הקרב על השינה (לבד): המדור של אביגיל אריאלי
והפעם: איך הצלחתי לגמול אותנו משינה משותפת במיטה שלי. לקח רק שש שנים, לא נורא
אני מניחה אותו בתנועות עדינות במיטתו, המוצבת ליד מיטתנו. י' לא מתבלבל ומיד פוצח בבכי עז, אבל לפי ההנחיות שקיבלתי, אני לא מרימה אותו ולא נוגעת בו. אני מסבירה לו (בטון רגוע) - שזה לילה ושצריך לישון, שאני פה לידו, מחכה שיירדם במיטתו. י' לא משתכנע, הוא גועה בבכי בווליום הולך ועולה.
עוברת שעה. ש' נכנס להחליף אותי במשימה. אני נשכבת "לישון" בחדר הסמוך ובעצם מאזינה לבכי. עוברת שעה, אנחנו שוב מתחלפים. עוברת עוד שעה ועוד שעה, וי' בוכה כל הזמן. לעתים הוא נרדם, אבל בתוך שניות הוא מתעורר באנרגיה מחודשת ליבבות מורטות עצבים. בשעה שתיים בלילה, אחרי שש שעות של מאבק מתיש, ממש לקראת סוף המשמרת שלו, ש' נשבר. הוא מרים את י' בזרועותיו ונכנס איתו למיטה הזוגית. המבצע הסתיים בכישלון צורב.
גיל עשרה חודשים: אבא של י' ואני כבר לא גרים יחד. אולי בגלל זה י' ממשיך לבכות כל לילה. אני גוהרת מעל מיטת התינוק שלו ומנסה לתת לו לינוק, כדי שאוכל לחמוק לישון לבד במיטתי. הוא מתפנק, מגרגר, ולוקח את הזמן (ברור). מעל ראשו תלויה פטמה (שלי) ומתוכה יוצא חלב. אני לא שונאת אותו, אני שונאת את עצמי.
גיל שנה וחצי: י' עדיין מסרב לישון לבד במיטתו. לא קונה שום טריק שנכתב בשום ספר. כבר לא יונק, אבל "חפץ המעבר" שלו במקום חיתול או בובה הוא הזרוע שלי. אבא שלו ישן מעולה בבית אחר. אחרי שנה וחצי של מאבק - אני נכנעת. ממילא המיטה שלי זוגית. שיישן איתי, העיקר שאני אישן סוף-סוף.
גיל חמש: י' הלשין לגננת שלו איפה הוא ישן בלילה. היא קוראת לי לשיחה ומדווחת לי שבמשפחות חד-הוריות יש יותר מדי ילדים שישנים עם האמא שלהן. "יש מקום במיטה," היא מוסיפה, "ואולי גם האמא רוצה שמישהו יישן איתה." אני ממהרת להכחיש מכל וכל. "אני מאוד רוצה שהוא יישן לבד במיטה שלו. הוא בועט, חורק בשיניים, מדבר מתוך שינה, ולפעמים עדיין בורח לו."
אני לא מספרת לה על הדרך שבה הוא מלטף את הזרוע שלי לפני שהוא נרדם, או על גלי האהבה שגואים בי למראה פניו כשהוא ישן. חוץ מזה אני מכירה גם הרבה זוגות נשואים שהילדים שלהם ישנים איתם במיטה. הילד מהסיבות שלו, וההורים אולי פטורים כך מלקיים יחסי מין. לי אין במיטה גבר שאני לא חושקת בו. הנה חלק מהיתרונות של המגזר שלנו, החד-הוריות.
גיל שש: הפעם אני שולחת לעצמי פקס: "כלו כל הקיצין, הגיעו מים עד נפש, יאללה כבר יא עלובה, הילד שלך עוד שנייה מתגייס."
למודת ניסיון אני לא מערבת את ש' (האבא) במשימה. זה גם לא בגזרה שלו יותר. מבחינת ש' הם יכולים להמשיך לישון יחד. בחמישה הלילות האחרים הילד עדיין ישן עם אישה. (האמת, הוא לא יהיה הגבר הראשון שהאישה הזו החליטה לפנות ממיטתה).
הודעתי לי' שאנחנו יוצאים למשימה, לקרב של חיינו. הוא עובר לישון במיטה שלו. הבטחתי לו שאם יצליח לישון לילה שלם בלי לבוא אליי למיטה, הוא יקבל פרס קטן. ואם הוא ישיג עשר מדבקות, הוא יקבל פרס גדול. י' הודיע שהוא רוצה גביע אמיתי, גביע של מנצחים. הוא מגיע כל לילה, ולא פעם אחת. יותר כמו עשרים. אני מציעה לו דברים לחשוב עליהם במקום על המפלצות וחיות הטרף שגודשות את נפשו. על אירועים נחמדים שקרו במהלך היום, על דברים נחמדים שהוא מתכנן לעשות מחר. אני מתארת לו נופים עם ים כחול וציפורים צבעוניות ומתכננת איתו מנות אחרונות מופלאות, המכילות את כל סוגי השוקולד והגלידה שהוא מכיר.
י' רוצה את הגביע ורוצה עוד יותר מזה לשמח אותי, אבל הפחד לישון לבד במיטתו חזק מהכל. בחולשתי, אני מתנדבת לישון לידו על הרצפה בחדרו, רק עד שיירדם. זה סידור שהוא מוכן לקבל. אחרי שלושה לילות כאלה אני
אני מספרת על ההתקדמות הנפלאה שלנו לאביו, והוא אומר: "וואללה." מילה אחת שיכולה להכיל עולם שלם של חוסר מעורבות. אני מספרת על ההתקדמות הנפלאה של י' ושלי לאמא מהגן, והיא צוחקת. "את חושבת שאכפת לו שאת ישנה על הרצפה"? היא מאירה את עיניי הטרוטות, "העיקר שאת ישנה איתו."
אני מבינה שהתוכנית סטתה מהמסלול. עוד באותו לילה אני חוזרת למבצע המקורי. כעבור עוד שלושה שבועות מחוסרי שינה, שבהם אנחנו הופכים לצל של עצמנו, י' ניגש שוב לחדרי באמצע הלילה וכמו מתוך שגרה מעיר אותי מסויט מחלומותיו. "קשה לי," הוא אומר. שנינו חסרי אונים. "כן," אני עונה, "גם לי."
לראשונה י' מבחין שיש פה עוד מישהי במאבק, מפנים שהוא לא לבד. באותו לילה, בגיל שש, י' ישן סוף-סוף לילה שלם לבד במיטה שלו.
גיל שמונה: פעם בשבוע, לפי חוקי הבית, מותר לי' לישון איתי. אנחנו קופצים יחד למיטה, ממלמלים שטויות אחד לשני, הוא מלטף את הזרוע שלי ואנחנו נרדמים כפיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם