על ג'וקים ורגשות אשם: המדור של אביגיל אריאלי
ככה זה כשאבא גר בבית אחר. אין עוד מבוגר אחראי מלבדך - את לבד מפרנסת, דואגת למשק הבית ורוצחת ג'וקים. הייתי מקימה אוהל מחאה, אבל האמת היא שלא הייתי רוצה את זה אחרת
השיננית מבחינה בו ראשונה. פיה ואפה עטויי מסכה, והיא שולחת אליי זוג עיניים מבוהלות. לעזאזל, גם פה אני המבוגר האחראי? כי ככה זה כשאבא גר בבית אחר. אין עוד מבוגר אחראי מלבדך. את לבד מפרנסת, לבד דואגת למשק הבית ולבד רוצחת ג'וקים.
הייתי מקימה אוהל מחאה, אבל האמת היא שלא הייתי רוצה את זה אחרת. בפרשנות שלי, לפרנס לבד זה לא לתת דין וחשבון לאף אחד על קניית סנדלים ב900- שקלים (כלומר, אם יום אחד זה מה שיתחשק לי לעשות עם הכסף שלי. 900 שקלים לסנדלים? השתגעתי? אבל בואו נגיד שאני שומרת לעצמי את האופציה).
כנסו לפייסבוק של להיות הורים והשארו מעודכנים
לדאוג לבד למשק הבית זה אומר לא לצפות שאיש ישטוף כלים במקומי, אבל גם לא להתאכזב כשזה לא קורה. ולא לשמור בלבי פנקס מטלות שסופר את כל מה שאני עשיתי ואחרים לא עשו או לא העריכו. ולהרוג ג'וקים... טוב, אולי יש כמה חסרונות בלהיות חד-הורית.
יכולתי לצעוק, "איזה מין תנאי סניטריה יש פה? ככה מנהלים מרפאת שיניים,"? אבל מי שחי בקיץ בתל אביב יודע שזו צביעות, שהרי לג'וקים אין אלוהים. בבוקר תרססי את הבית, בערב הם יגיעו בטיסה דרך החלון ישר לשטיח בסלון, ואת תצטרכי לפנות את הגופה.
השיננית דווקא רצתה להמשיך לעבור לסדר היום, אבל זה היה גדול עליה. עיניה ברחו מהלסת של הבן שלי אל הג'וק כבד הכנף שהתרוצץ על הרצפה. הבנתי שככה זה לא יכול להימשך. היססתי. התגברתי. שלפתי כפכף ומחצתי עניין. לא אספתי, מה אני עובדת אצלם? דחקתי אותו אל מאחורי הפח והתיישבתי במקומי.
עכשיו עלו רגשות האשמה - באיזו רשות אני מנצלת את הגודל שלי ואת הכפכפים שלי כדי לחרוץ את גורלו של יצור חי? הוא מת, ובעוון מה? אולי גם ממני אנשים נגעלים, אז מה? ימחצו אותי? אולי יום אחד יבוא איזה טיטאן גדול, או סתם איזה פיל, ידרוך עליי ויראה לי מה זה פרופורציות?
בערב בבית אני מגלה שהכיור של המטבח נסתם. כנראה עונש קרמתי על תקרית הג'וק. לילדים הבטחתי פסטה בולונז. שלושתנו רעבים. אם יש תחום שאני חסרת אונים בו זה חשמל ואינסטלציה. זה לא אידיאולוגי או מגדרי - זה סתם חוסר כישרון.
אני טובה בחניה, טובה בלזהות קולות בטלפון וגרועה בחשמל ואינסטלציה. שקלתי להציע מחדש נישואים לאחד מאבות ילדיי, אבל נזכרתי שגם שניהם לא משהו בצנרת.
שקלתי לברוח או לצרוח, אולי סתם לבכות, כל מיני אקטים יעילים, אבל במקום זה הלכתי לשטוף כלים באמבטיה. אחרי הכל, אני פה המבוגר האחראי. אכלנו פיתות עם גבינה צהובה והלכנו לישון.
במיטה הסדינים נקיים, המזרן חבר יקר. אני מתכווננת להירדמות מתוקה, אבל במקום זה טיפסה עליי האשמה על רצח הג'וק כמו טפיל, כמו עלוקה הנצמדת להיפופוטם, כמו כינה לשיער של ילדה.
תיאורטית יש לה, לאשמה, תפקיד בטבע. מעשית, אם לא תביא עליה כפכף ותמחץ אותה, היא תמצוץ לך את הדם. לכל אמא או אבא
אני מכירה הרבה אמהות, ובעיקר אבות, שנפרדו מבן/ת הזוג שלהם רק כדי להעמיק את הקשר עם רגש האשמה שלהם, על מה שהם "עשו" לילדים. להם אני מנסה להגיד שאשמה היא בסך הכל עוד צורה של אגוצנטריות, של התעסקות שלך עם עצמך, זה לא מועיל לאף אחד ובטח לא לילדים. אבל את ייסורי מהריגת הג'וק לא הצלחתי לנפנף, אף שבשלב זה ברור שזה לא הועיל לו.
קמתי לשירותים, עשיתי סיבוב בסלון, ניסיתי לקרוא, ניסיתי לשמוע מוזיקה. נכנסתי למטבח לקחת כוס מים ואולי את הטיפות המרגיעות (הטבעיות). במטבח, מתחת לכיור הסתום, חיכה לי עוד ג'וק. אחרי החלחלה הראשונית נשמתי עמוק, מזגתי לי כוס מים ברוגע, ובדרך החוצה מהמטבח פניתי באדיבות אל הג'וק ואמרתי לו "לילה טוב, נראה לי שיש אחלה פירורים ליד הפח." חזרתי למיטה לשינה שקטה, נקייה מאשמה וחרדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם