הנכדה מכיכר קולומבוס: המדור של אדיבה גפן

לידת הנכדה הראשונה תפסה אותי משוטטת בניו יורק. איך מגיעים מכאן הכי מהר הביתה, לעזאזל? אדיבה גפן מתרגשת

אדיבה גפן | 30/12/2011 6:43

העה תשע בבוקר, על פי שעון ניו יורק. אני מתעוררת בקומה ה‭37-‬ של המלון ומתבוננת. מלמעלה האנשים נראים כמו כתב סתרים זריז, פניהם משוכות קדימה, אורות הניאון משתוללים, רומזים לי שברודוויי ממש כאן.

אח, ניו יורק, ניו יורק. מי ידמה ומי ישווה לך. הכל מחכה לי - גלריות, מוזיאונים, תיאטרון, עוד תיאטרון, ובחוץ כבר משתרך התור לרכישת כרטיסים להצגות הערב. על צג הטלפון מהבהבת הודעה: "אנחנו בחדר לידה. פתיחה תשע ס"מ. הכל מתקדם בסדר‭."‬

תשע מילים, ואצלי מהפכה. תוהו ובוהו. מקפצה אדירה למקום ולזמן אחרים. בבת אחת שקעה מנהטן על נפלאותיה, עומעמו אורות הניאון. הם בחדר לידה. ביחד. כולם שם, נאספים חבוקים, נפעמים מול הפתיחה הגדולה, מצפים להמיית התינוק, מנשקים זה את זה באושר. ואני תקועה לי כאן במגדל הענק, בניו יורק.

מזנקת לטלפון, מחייגת לאב שבדרך. מענה קולי. תענה, בן! מתקשרת ליולדת. איזו שטות. לסבא מצד אחד, לסבתא מהצד השני, לדודים שבדרך, לכלב. מענה קולי. כאילו כולם עשו יד אחת נגדי. תענו, למה השארתם אותי לבד בעיר זרה?

מחייגת שוב ושוב, ועדיין המענה הקולי. קרה משהו? מסרבת לחשוב. זרמים חמים מתחילים להתקיף לי את בלוטת התריס. אני רוצה הביתה, לחדר הלידה! למקום שבו יש כבר פתיחה, לחבק, לנשק, למצוא בה את עיני או אפי. להריח את הניחוח שיפזרו מלאכים על לחייה.

פורצת לעבר המעלית המתמהמהת. לוחצת שוב. מקללת בעברית מדוברת. שתי נשים צהובות שיער מביטות בי בבעתה, רומזות זו לזו על הטיפוסים המשונים שמתגוררים במלונן. אני ברחוב. הרוח מכה בי. שולחת ממסרים, הודעות, מיילים. מתחננת, תענו לי. מה קורה? גשם מתחיל לרדת. אני מניחה לו לרדת על ראשי, להרטיב את נעלי. מתחילה ללכת. לאן? הרגליים סוחבות אותי במעלה השדרה השמינית. חוצה את כל הרחובות באור אדום, ומגיעה לכיכר קולומבוס.

איך, לעזאזל, מגיעים מכאן הכי מהר ל‭?JFK- ‬ שאטרסטוק

עולה על האבן הקרה המקיפה את הפסל, מתיישבת ומחייגת. שוב, מענה קולי. כאב בטן עמום מתעורר. ציר? אצלי כאן? מוציאה חפיסת סיגריות. מעשנת, ושוב מעשנת, ועוד מחייגת.

חוצה את הכביש ונכנסת לבנטון, עוברת לגאפ, מריחה בגדי תינוקות, מחבקת דובי צהבהב, מקוששת כמה מכנסי קטיפה, חולצות רקומות בחוטי זהב, נעלי בד, ושומטת, נמלטת מהחנות מול עיניהן המשתאות של המוכרות. לכי תסבירי שבעדה שלנו לא קונים עד שלא נשמעה הצעקה הראשונה של העולל.

חוזרת לכיכר, סופרת ברווזים, סופרת מזרקות, סופרת מכוניות אדומות. עדיין אין מענה. מישהו מביט בי כאילו הייתי עב"ם ים תיכוני. גברת עם כלבלב וסרט נובחת עלי שאסור לעשן. אני עונה לה באמא של האמא שלה.

שוטר שנראה כאילו יצא מסדרת NYPD מתקרב. "גברת, את בסדר‭."?‬ איך בסדר? אני בולמת את הצעקה, אם אני כאן ובארץ יולדת הכלה שלי עכשיו את הנכדה הבכורה שלי.

במקום זה אני מנסה לענות לו בנימוס אמריקאי, שנשמע כמו חמשיר אפגאני.

הוא לוחש משהו לקשר, ואני מתרוממת בבהלה. אין לאלה חוש הומור, בעיקר כשהפאניקה נגד טרור משתוללת. "סליחה, אופיסר‭,"‬ אני מנסה לפתוח בהרגעה לאומית, ואז, ממש אז נשמעת יללת חתול. הנייד שלי. הנייד שלי מרצד. התעורר המנוול. הרחוב קפא. העננים נחסמו. הציפורים נתלו בעמודי החשמל.

-"מה‭????????‬"

-"מזל טוב, סבתא. שלוש שמונה מאות וחמישים‭."‬

אני מחבקת את השוטר, את הברווזים, את המזרקות, את הכלבלב והסרט. מנשקת את קולומבוס. "נולדה לי נכדה‭,"!‬ אני זועקת לשוטר. בבת אחת פרצו המזרקות במחול, והברווזים זימרו ראפ, הכלב ביצע פירואט, ואפילו השוטר חייך. נכדה שלי, בטח כבר מניחה את ראשה הזעיר על זרועות הוריה. איך, לעזאזל, מגיעים מכאן הכי מהר ל‭?JFK- ‬