שינויים: יומן ההריון של נועה סטרלינג
בשבוע 30, עם כרס שתופחת ותופחת, נועה סטרלינג מחליטה לעזוב את העיר ולעבור לכפר, מטר מאבא ואמא, ולגדל את בתה לעתיד בבית שסביבו הכל פורח. הבעיה שקודם צריך לשפץ
אכן. הגענו לשלב הזה של "הכן את ביתך לבוא בתך" ואצלנו ההחלטה שנפלה כבר לפני מספר חודשים הייתה לעזוב את העיר ולעבור אל הכפר. כבר עשור שאנחנו עכברי עיר, נודדים מדי כמה שנים מדירה שכורה אחת לשנייה, נאבקים לשלם שכר דירה, שוקלים הוצאת כל שקל ושקל.
והנה, עם בוא החסידה אל פתח דירתנו שבגבעתיים, אליה עברנו קצת לפני החתונה בפרץ של בורגנות וחוסר יכולת למצוא דירה בתל אביב אהובתנו, החלטנו שלא כאן נרצה לגדל את בתנו הבכורה. לא בגלל שאנחנו לא אוהבים את גבעתיים, אלא בגלל שמחירי הדירות בה ובודאי בשכנתה הגדולה תל אביב יאפשרו לנו לגדל את ילדתנו במחסן שנמצא במרתף שנמצא בתוך תא שירותים מטר על מטר.
כשהגיעה ההצעה מההורים לקבל לזכותנו יחידת דיור קטנה בקצה החצר הירוקה שלהם על הכתף הדרומית של הכרמל – יחידת דיור שתינתן לנו כמתנה ונצטרך רק לשפץ, הבנו שיש לנו פה הזדמנות פז. למרות זאת, ההחלטה לא נפלה בקלות.
המחשבה על מעבר לצפון, על המרחק מתל אביב ועל העובדה שנהיה קרובים, מה זה קרובים – צמודים (!) לאמאבא ושאר המשפחה הפחידה אותנו בתחילה. השלב הבא היה להבין שמדובר בשינוי גדול אבל לא רע בכלל. שמרטפים חביבים וחינמיים בפתח ביתנו, תמיכה משפחתית בתקופה הלא קלה של הסתגלות להורות, חצר שהיא בעצם בוסתן עצי פרי ושקט ירוק וים ורוח קרירה ואפילו חורף אמיתי, והכל כמעט בחינם, הבנו שמדובר בהצעה שלא נוכל לסרב לה.
השלב השלישי היה שלב ההתלהבות! בפעם הראשונה בחיים, קצת אחרי שעברנו את מדרגת גיל 30 עומד להיות לנו בית משלנו, קטן אמנם, אבל שלנו. בבית הזה נגדל את הבת הראשונה שלנו ונחיה לראשונה כתא משפחתי עצמאי. הידד! ההתלהבות הזו גררה אותנו הישר אל תוך השיפוצים, הבטן שתפחה לה הייתה שם כדי להתרגש והנה, ממש השבוע סיימנו לשפץ ולהכין את הבית לבואה של הקטנה.
אך לא רק דבש ניגר על פתח דלתנו החדשה. לא קל לאישה הריונית בשלבים יחסית סופיים של הריונה להתגלגל בכל שבת לעבר הכרמל, עמוסה בשקיות עם חפצים, כלי עבודה, חומרי בניין ושאר אביזרי שיפוץ, לסחוב (בערך, לא ממש נתנו לי לסחוב) ארגזים ורהיטים, לצבוע דלתות ומשקופי חלונות, לבחור וילונות וצבעים וגוונים ומשטחים וחלונות ובעיקר, להתחמק מכל היועצים, בני המשפחה היקרים, שמבקשים להביע דעותיהם על בחירותיי העיצוביות.
גם כסף בזבזנו. יותר מדי כסף, שהרי שיפוץ הינו מלכודת מפתה לזוג צעיר שעושה את הצעד הענק הזה בפעם הראשונה ועוד בתקופה הורמונאלית במיוחד. בכל שבת, בדרך לכרמל, אנחנו עוצרים בחנויות לחומרי בניין/הכל לבית. אלו הגדולות שמפתות אותך מרחוק עם שלטים גדולים ויועצי צבע. אנחנו חולפים דרך החנות, מכניסים לסל הפלסטיק עוד ברגים, פחית צבע, כלי עבודה ומדף או שניים. אולי
בעוד חודש וקצת נעבור לבית החדש, אחרי כמה שבועות של עבודה די מעייפת שבסופה יש לנו בית קטן משלנו. זו מתנה שלא הרבה זוגות בגילנו מקבלים כך, סתם, בגלל שאנשים טובים רוצים לעזור.
בעוד חודש וקצת נעזוב את העיר שאליה התרגלנו, את המסעדות ובתי הקפה וגם את החברים שהיו קרובים כל כך ועכשיו יצטרכו להצפין באיילון כדי לבקר אותנו ואנחנו נצטרך לעלות אל העיר הגדולה כדי לפגוש בהם.
השבוע, עם תום השיפוצים, הבנתי שהבית הוא באמת איפה שנמצא הלב שלך ויותר מכך, כשבלב שלך יש מקום לגבר מקסים עם כשרון שיפוץ ותינוקת קטנה שגורמת לך רק לאכול ולאכול ושהמחשבה על שניהם ממלאת אותך בהתרגשות רבה - למרחק, לעייפות, לבזבוז הכספים ולרצון שכל זה ייגמר כבר אין בכלל חשיבות. יש לנו בית. שלנו. יש לנו משפחה.
1. כשנותנים לגבר כלי עבודה ואומרים לו "לך על זה" הוא מרגיש כמו רמבו. לא משנה שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל במקדחה.
2. שני גברים ויותר מול קיר יוצרים שיח שאף אישה לא תצליח להבין. הוא מורכב ממושגים שלעולם לא תתקלי בהם ואין צורך לנסות ולהתערב בשיחה, הם לא ישימו אליך לב.
3. לא כל גז שמטייל בתוך הגוף הוא ציר מוקדם, אז תירגעי. כשזה יבוא, את תרגישי.
4. קצת משעמם עכשיו, כשנגמרו כל הבדיקות הרשמיות.
5. בכל פעם שאת בטוחה שעברת על כל הרשימה וקנית את כל מה שצריך וזהו, לא צריך להיכנס יותר לחנות מוצרי תינוקות, יבוא מישהו ויגיד לך אחרת. סתמי אוזנייך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם