אמהות בעבודת יד: הכירו את ה"קראפטריות"
במקום להוציא הון עתק על בגדים וצעצועים הן תופרות בגדים, שמיכות וצעצועים, מפיקות לילדים ימי הולדת מושקעים וגם אופות עוגות מדהימות. קבלו את הקראפטריות - אמהות העוסקות באינטנסיביות בעיצוב, יצירה ומלאכות יד, ורצות לספר על זה לחבר‘ה בבלוגים שלהן
קבלו את ה“קראפטריות“ CRAFT) באנגלית - מלאכת יד) - אמהות צעירות ורעננות העוסקות באינטנסיביות במלאכת יד ואמנויות ואחר כך, לא פחות חשוב, "רצות לספר על זה לחבר‘ה“ בבלוג.
הכנסו לפייסבוק של להיות הורים והשארו מעודכנים
אילאיל זיו, בת ,36 אמא לשלושה בנים (לירי בן שש וחצי, תובל בן ארבע וחצי ורותם בן שנתיים), מתגוררת בכפר הס, מורה לאמנות הצילום במקצועה, ומעצבת תכשיטים לפרנסתה.
"אני לא עוסקת בצילום מאז יצאתי לפני שש שנים לחופשת לידה שנמשכת עד היום,“ היא מספרת. "התחלתי ליצור בפימו, ולאחר שנולד לי הילד הראשון התחשק לי להכין לו אלבום, וכך עברתי לעיצוב אלבומים. כשהתחברתי עם אמהות שתופרות, גיליתי שהתחום מסקרן אז קניתי מכונת תפירה, וכעת אני מתמקדת בכל מה שקשור לתפירה - תיקים, נרתיקים, שמיכות ועוד. הרבה מפעילות התפירה שלי מתבצעת בערבי תפירה עם עפרה ואמהות נוספות.“
"ההשראה שלנו מגיעה בעיקר מבלוגים מחו“ל, רק שבמקום ללכת לכיכר המדינה לרכוש את הקולקציה החדשה של לואי ויטון, אנחנו מבזבזות כסף על בדים של מעצבות ’חמות,"‘ מספרת בחיוך עפרה רון-מזור, בת ,35 אמא לבת חמש, בן שלוש ותינוק בדרך, בוגרת לימודי עיצוב תעשייתי, שעסקה בעיצוב תפאורה לטלוויזיה ולחלונות ראווה, וכיום בעלת העסק "פטיט“ לעיצוב מטבחי צעצוע מעץ.
"הגעתי לאמנות השימושית בהריון הראשון, דרך תפירת בובות, גלשתי בקומונה של צעצועים עבודת יד, ומשם הגעתי לפורום של טקסטיל וליבוד, שאותו אף ניהלתי עד לא מכבר. אחרי שהבכורה נולדה, התחלתי לתפור שמיכות וצעצועי בד כדי להתפרנס מהבית, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא כלכלי. כשבתי הייתה בת שנה, בניתי לה מטבח מעץ, ובהדרגה התחביב הפך לעסק שגדל והתרחב וכיום גוזל את מרבית זמני" .
"זה ממש לא כלכלי לתפור בגדים ובובות,“ מצננת אילאיל את התלהבותי. "אין שום אלמנט של חיסכון בעבודות האלה. הבדים יקרים, הזמן שמושקע בעבודה יקר, אנחנו עושות זאת בעיקר בשביל ההנאה מהיצירה, ובינינו, אני לא בטוחה עד כמה הילדים באמת מעריכים את זה. אני יכולה להכין לבן שלי תיק ספרייה במשך ארבע שעות, ודקה אחרי שהוא מקבל את התיק, הוא ימרח אותו בשוקולד.“
אילאיל: "דווקא ההשקעה בימי הולדת כן מגיעה ממקום של חיסכון. אמנם יום ההולדת האחרון של הבן שלי, שהכינותי במו ידיי, עלה אותו סכום כמו של מפעיל, אבל יצא לטעמי הרבה יותר יפה ועם סיפוק אדיר שלי ושל הילד.“ אמרנו השקעה בימי הולדת - אמרנו שרית נובק, המוכרת יותר כבלוגרית "מיס פטל,“ שידועה בעיצובים מושקעים של ימי הולדת, שולחנות חג או סתם ארוחות ערב.
שרית נובק, תל אביבית, בת ,36 אמא לשניים (ניב בן שלוש וחצי ואלה בת שנה ורבע) עובדת במשרה מלאה כמתכנתת בחברת תוכנה, תופרת, סורגת ובעיקר אופה. היא החלה את קריירת היצירה שלה בפיסול בעיסת נייר, ולאחר שהילדים נולדו התחברה למכונת תפירה וכיום משלבת בין תפירה וסריגה לאפיית בוטיק שכוללת, בין היתר, פאדג‘ בראוניז מהאגדות או מאפינס עם קצפת ורדרדה.
"האפייה אצלי לחלוטין דומיננטית בבית,“ היא מתגאה. "לעולם לא תתפסו אותי בלי נשיקות מרנג בבית, זה אחלה תחליף לטופי.“
"כל פרויקט יום הולדת מתחיל אצלי חודשים קודם,“ מסבירה נובק. "זה מתחיל מהרעיון, אחר כך אני בונה לוח השראה מפריטים שיתאימו לרעיון. חודש לפני אני מתחילה להכין את האלמנטים היצירתיים, כך למשל, ביום ההולדת האחרון כל מה שעשיתי
"ביומיים האחרונים לפני יום ההולדת אני מנהלת יומן שמפרט את כל ההכנות - הפשטידות, הקינוחים, הסלטים וכד.‘ לא מזמן חגגנו יום הולדת שלוש לבכור, וכבר אני יודעת מה יהיה הנושא ביום הולדת ארבע וחמש. האמת שגם בארוחות הערב השגרתיות הכל אצלי מוקפד. אין מצב שנאכל ארוחת ערב עם כלים שאינם מאותו סט."
"יש גם את כל הנושא של ההחלפות בקומונות ובפורומים השונים,“ מיידעת הגר מזור ,(29) גיסתה של עפרה רון-מזור, אם לאלון, בן שנתיים וחצי, ובהריון מתקדם. "מחליטים על אתגר או נושא כלשהו. כל אחת מקבלת מישהי בהגרלה וצריכה להכין לה מוצר באינטרפרטציה אישית ולשלוח לה, ובמקביל היא מקבלת משהו מיוצרת אחרת.“
'"אין לי מה לכתוב בבלוג,' התנפלתי כרגיל על בעלי בשובו מהעבודה. 'מה הבעיה,' הוא ענה. 'את יכולה להמשיך להוציא אותי אהבל כהרגלך.' אוקיי, טעות קטנה, שיניתי כיוון ופניתי לחברה טובה. 'מה הבעיה,' היא אמרה. 'את תמיד יכולה להמשיך לבכות על ציוד שחסר לך, כמו שעשית עם המכונת תפירה, זה יספק לך נושא נהדר לפחות לשלושת הפוסטים הקרובים.'
טוב, הבנתי את הרמז והתייעצתי עם אחותי. 'מה הבעיה,' היא אמרה. 'את פשוט יכולה להמשיך לרדת על אמא כמו שעשית בפעם האחרונה."' (קטע מתוך הבלוג המקסים של "מקופלת“ - מנתחת מערכות, אם לארבעה, העוסקת בזמנה הפנוי בגילוף חותמות, פימו, נייר, איור ועוד).
נדמה שחלק לא פחות חשוב מחיי הקראפטריות הם הבלוגים האישיים, שבהם הן חולקות עם הקוראים המקוונים (ובואו נודה בזה, בעיקר הקוראות) את עלילותיהן היצירתיות, לבטיהן והגיגיהן. עפרה והגר כותבות יחד כבר ארבע שנים את הבלוג "תוצרות בית,“ אילאיל מטפחת במסירות את הבלוג "עיצובים בצבעים“ ושרית, כאמור, אוחזת בבלוג "מיס פטל.“ בכך הן מצטרפות לטרנד האמהות הבלוגריות, שהפכו בשנים האחרונות כוח משמעותי ומוביל בבלוגוספירה.
"הבלוג עבורי הוא מעין יומן אישי, שמאפשר לי מצד אחד לפרסם ברבים את העבודות שלי ולקבל עליהן פידבק, כמו גם לחלוק עם יוצרות אחרות אינפורמציה, איפה לקנות חומרים, בדים חדשים שהגיעו,“‘ מספרת עפרה. "אנחנו גם מעלות הדרכות מצולמות בבלוג, כך שיוצרות יכולות תמיד להיכנס וללמוד.
עם הזמן הבלוג התפתח והתחלנו לכתוב בו גם על טיולים שערכנו ועל המשפחה שלנו.“
"הבלוג הוא גם פלטפורמה לשמירת העבודות שלנו,“ מוסיפה הגר. "מכיוון שאת מרבית העבודות אנחנו מחליפות או נותנות, אז לפחות בבלוג נשמרים הצילומים שלהן.“ "מה שמצחיק זה שבעקבות הבלוג מזהים אותי" מחייכת אילאיל זיו, "הייתי באירוע ולפתע מישהי ניגשה ושאלה ’האם אני אילאיל מהבלוג‘? ומיד קראה לבעלה.
זה מביך, מוזר ומחמיא. הידיעה שיש לי קהל קוראים גורמת לי לתחושת מחויבות אישית להעלות פוסט פעם בשבוע ויהי מה.“ "עוד לפני שהיה לי בלוג משלי, קראתי המון בלוגים של אחרים,“ מתוודה שרית.
"היה לי מאוד קשה ’לצאת החוצה‘ ובעלי הוא זה שדחף ופרגן. מאז שעלה הבלוג אני מתייחסת אליו כאל סוג של ספר שאני כותבת ולכן לוקח לי המון זמן להעלות פוסטים. אני מקבלת המון אהבה מהקוראים, וזה מעודד אותי להמשיך ולכתוב. זו תחושה נהדרת לגלות שאת לא לבד ושיש מי שקורא אותך.“
אי אפשר לדבר על בלוגים של עיצוב ויצירה בלי להזכיר את הבלוג "טוב ויפה“ של קרן שביט. הסטודיו המקסים שלה נמצא ברפת משופצת בת מאה שנה במזכרת בתיה. קרן, בת ,39 אם לשניים (עלמה בת ארבע ונגה בת שנה) עסקה שנים בעיצוב תעשייתי ועיצוב אירועים וכיום היא מעצבת רב-תחומית מתחזקת בלוג שהפך לשם דבר בעולם העיצוב והיצירה, ומתפרנסת מעיצוב תכשיטים ומוצרים בסגנון נוסטלגי וקולקציית גלאביות לאמהות ובנות ששמה "בייבי גלאבייה.“
"מבחינתי, הבלוג הוא הקן הרגוע שלי, ואני יוצרת בו תחושה חמימה ונעימה כדי שהקוראים לא ירצו לצאת ממנו. אני מאמינה גדולה באסקפיזם, על מנת להישאר שפוי בעולם שלנו, ומטרת הבלוג, כעולה משמו, לחלוק עם עוד אנשים את הטוב והיפה שאני נחשפת אליו. בין היתר אני כותבת על נשים אחרות שיוצרות ומעצבות. זה קצת כמו לספר עליהן לחברה הכי טובה, כי אני מאמינה גדולה באחווה נשית.“
אם בעבר היו אמהות סורגות יחד מול האח, העידן המודרני החריף את בדידותן של האמהות, בעיקר את של אלה היוצרות מהבית. דווקא האינטרנט, על שפע הפורומים, הקומונות והפייסבוק שבו, מאפשר להן לבנות קהילה חברתית כמעט כמו זו שהייתה בעבר מול האח ובמטבח.
"הפעילות האינטרנטית שלנו החליפה במידה מסוימת את השבט הנשי,“ מסכימה אילאיל. "דרך הפורומים והקומונות נוצרה קהילה חברתית של נשים שהתחברו בזכות התחביב המשותף. כך בעצם הכרתי את עפרה והגר. נוצר לנו גרעין חברתי שגם נפגש במציאות. מה שמאחד אותנו זו היצירה, והאמהות הופכת את הקשר ליותר קרוב.“
"האינטרנט טווה עבורנו את הרשת התעסוקתית,“ מציינת קרן שביט, "נשים יוצרות מקושרות דרך הרשת, הן מקבלות פידבק והשראה זו מזו ויכולות לשווק ולמכור את מוצריהן און-ליין. למילה טובה בבלוג או בפורום יש היום כוח אדיר. כשחיפשתי ערוצי מכירה למוצרים שלי, חשבתי לעצמי, למה שלא אזום מכירה קבוצתית, אביא מעצבות שאני מעריכה ואהפוך את זה לאירוע? כך יזמתי את ה‘קולאז‘ סייל‘ - מכירה קבוצתית של מעצבות ויוצרות שאני בוחרת, ואת חלקן אני מוצאת בבלוגים.
את המכירה והמוכרות אני מפרסמת בבלוג ובפייסבוק, גם הן מפרסמות את המכירה בערוצים הווירטואליים שלהן וכך האירוע נחשף לקהל רחב.“
ואיך, אתם שואלים, יש להן זמן לעבוד, להיות עם הילדים, לבשל, לאפות, לתחזק בלוג וליצור?
"אני ממש לא מוצאת זמן,“ מודה בצער אילאיל. "כבר שש שנים יש לי ילד בבית, כך שבמהלך היום, בין הכביסה, לבישולים, לילדים, אין לי זמן ליצור. אני יוצרת במטבח, כך שאין לי אפשרות להשאיר את פינת היצירה פתוחה ולחזור אליה במהלך היום, ומה שנשאר זה הערב, אחרי שכולם הולכים לישון. מכיוון שאין לנו טלוויזיה, אז במקום לבהות במסך אני רוקמת ובמקום להיפגש עם חברות בבית קפה אנחנו נפגשות לערבי תפירה משותפים".
"בתור מי שעובדת משרה מלאה ואחרי הצהריים אמא בפעולה, לא נותר הרבה זמן לתחביבים ואני מספיקה הרבה פחות ממה שאני מתכננת,“ מצרה שרית. "התחביבים נאלצים לבוא על חשבון שעות שינה, על חשבון צפייה בטלוויזיה או במקרה הכי גרוע על חשבון הכנת ארוחת ערב, כי מי שרוצה שמיכות צריך לוותר על אוכל... ואז במקום לחם הם אוכלים רק עוגות.“...
"אני מרגישה שאין מספיק שעות ביממה להספיק את כל מה שאני צריכה ורוצה,“ מקטרת קרן בחיוך. "לדידי, מאחורי כל אישה מצליחה יש משפחה וצבא של בייביסיטריות שנבחרו בקפידה.“
"לי יש עסק עצמאי,“ אומרת עפרה, "אז עיתותיי בידי. חלק מהשיקול להיות עצמאית זה גם כדי לפנות זמן לתחביבים, ואני אכן משתדלת לנהל את הזמן כדי להתפנות לתפירה ולבלוג. בעלי הוא חקלאי, כך שאורח החיים שלו נוח, וכמו שאני מפרגנת לתחביבים שלו, כך הוא מפרגן לשלי.“
איך הילדים משתלבים ביצירה?
שרית: "אני משתדלת להחדיר לילדים שלי את חדוות היצירה. הרבה מהיצירות שלי הן עבור הילדים, כמו למשל שטיח סרוג לחדר הילדים, והבן שלי שש לעזור לי. הוא יושב על השיש כשאני אופה, אנחנו יוצרים יחד בגזירה והדבקה, הוא עוזר לי לבחור בדים, אני מרגישה שהוא לגמרי שותף, ואני מקווה שגם הקטנה תהיה כך כשתגדל.“
"עלמה, בתי,“ מספרת קרן, "מאוד נהנית מהעולם שלי. היא אוהבת לרדת לסטודיו לשחק עם כל החרוזים, חברות שלי מכינות לה דברים. יש לבנות שלי עולם מאוד עשיר ויזואלית ומצד שני אני מלמדת אותן להעריך ולא לטבוע בתוכו, ליהנות מדברים פשוטים וזמינים, לפתח להן את הדמיון והיצירתיות. אני לא יושבת איתה ועושה עבודות יד, יש לה את זה מספיק בגן. מבחינתי, יצירתיות זה לא רק יציר כפיים אלא גם בראש.“
המקטרגים טוענים שמדובר בחזרה לשנות החמישים שבהן עסקו אמהות במלאכות כמו סריגה ואפייה במקום לפתח קריירה.
אילאיל זיו: "בניגוד לשנות החמישים, שבהן אמהות נאלצו להישאר בבית, אני בחרתי בזה בצורה מודעת לחלוטין. מי שחושב שמלאכות היד בהן אני עוסקת הן מהמקום של האישה הקטנה שרוקמת ומטליאה - טועה בגדול. אני עושה זאת ממקום של עוצמה וביטוי עצמי.“
הגר מזור: "בשנות החמישים נשים ביצעו את המלאכות האלה לתחזוק הבית, הבתים שלהן היו מצוחצחים ונוצצים והן היו האמהות והרעיות המושלמות. אנחנו לא מחפשות להיות אמהות מושלמות ואנחנו יוצרות פשוט כי זה מספק את תאוות היצירה שלנו.“
"דווקא בבלוגים האמריקאיים את רואה לפעמים חזרה לשנות החמישים, לא רק בעיצוב אלא גם בתוכן,“ מסכמת עפרה רון-מזור. "לפני כל חג הן מקשטות את הבלוגים שלהן בהתאם לרוח החג, באמת מתוך דימוי של עקרת בית מאושרת ומושלמת, שכביכול היה בשנות החמישים. אבל אצלנו בארץ בשנות החמישים היה צנע, אז בטח ובטח אין לנו נוסטלגיה או רצון לחזור לשם".
הכנסו לפייסבוק של להיות הורים והשארו מעודכנים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם