עולם אחר: ביקור בפסטיגל
זוהר ראובני לקח את האחיין לראות את הפסטיגל. כדי לזהות את גיבורי הילדים שעלו לבמה הוא נעזר בסמארטפון, אבל זה לא עזר לו לצאת מהלם התרבות. לכם, ההורים, הוא מצדיע
אני יכול להתחיל ישר מהקיטורים הרגילים: הפקקים, החנייה, התורים, הצפיפות ומחירי השתייה הקלה. אבל בחנתי אתמול את הסיטואציה מכיוון אחר. הערצה.
אני מעריץ אתכם אמהות ואבות, שמצליחים בכל יום מחדש (ובמיוחד בחגים), לשמור על ילדיכם כמו על גוזלים. הדאגה האינסופית ליובלי הייתה לא פשוטה בכלל: תפיסת היד לכל אורך הדרך (זה ממש הכאיב בשלב מסוים), שמא לא ייפול, ילך לאיבוד או סתם יתחיל (בקטע טוב, כמו שלימדתי אותו) עם הילדה שיושבת בפינה. הבדיקה החוזרת שכיף לו והוא נהנה והפחד מלהתמודד עם המשפט הכי קשה: "אני רוצה הביתה" חמש דקות לפני תחילת המופע (הילד שישב שורה מעלינו עשה את זה להורים שלו). וכל זה אחרי שרק לפני חצי שעה יצאתי מהמשרד.
מה חשבתם על "i פסטיגל"? שתפו אותנו
את כל אלה שמתי בצד כשהתחיל המופע המושקע, שכלל שירים, תלבושות, סיפורים והרבה מאוד מלל על מחשבים. יובלי הקטן ישב מרותק ונהנה מכל רגע.
כמו בכל פסטיגל בשלושים השנה האחרונות, גם כאן מדובר בעלילה שכוללת מלחמה בין טובים ורעים, בחור מופנם שהופך לגיבור הערב והרבה מאוד שירים בין לבין. כל העניין היה מגובה בהמון פירוטכניקה, מסכים, תאורה ותפאורה ברמה גבוהה מאוד. בפעם האחרונה שאני ביקרתי בפסטיגל היו שם רק במה, פנס וציפי שביט אחת.
השירים שנסובו על נושאים שכיחים כמו אהבה, התמודדות עם פחדים, והשגת מטרות, היו חביבים. כך גם נוכחותו של אלי יצפאן, שלא הבנתי כל כך על מה הוא שר. לעומת זאת, מי שגנבו את ההצגה בעיני וגם בעיני הילדון, היו הרקדנים, התפאורה והאפקטים. מכונית המירוץ שאיתה הגיע יהודה לוי אל הבמה, הרובוטים המפחידים של עוז זהבי והאנגרי בירדס שהתעופפו אל עבר הקהל בשירו של יצפאן.
גיבורי המופע היו תובל שפיר ואליענה עטר. היה זה רק סמלי שבמופע שמדבר בעיקר על טאבלטים מחשבים וסטיב ג'ובס, נעזרתי בסמארטפון שלי כדי להבין בעזרת גוגל מי הם שני הילדים שרצים ומקפצים מולי על הבמה. אני מניח שהורים אמיתיים יודעים את זהותם ופועלם של השניים, אני רק דוד, אז מותר לי.
חלקו השני של הערב היה מיועד בעיקר להורים. מעבר להפסקה הארוכה, שמטרתה הבלתי מוצהרת להוציא מכסם של ההורים עוד "קצת" שקלים על שתייה וצעצועים, היו שם שירים באנגלית, ריקודים מרהיבים וחיקוי נוסף של שמעון פרס באדיבות יצפאן.
הילדים ששרדו את העניין ולא נרדמו קצת השתעממו (לא היו כאן רובוטים, מחשבים ולייזרים מעופפים). מופע המחווה לאריק אינשטיין היה קצת מאכזב, שכן ציפיתי לראות את הזמרים מבצעים את שיריו ולא רצועת קליפים מיו טיוב על מסך בליווי רקדנים על הבמה. זה בעיקר העלה זיכרונות נעימים של קלאסיקה עברית, אבל בשביל מה יש פייסבוק ויו טיוב?
ואי אפשר בלי כמה מילים על מה הכסף שלנו עשה במופע הזה. מעבר למחיר הכרטיס, כולנו יודעים על הפקעת המחירים של המוצרים הנלווים. בכניסה למתחם, נתקלים מיד בחבורה של צעירים המחזיקים מקלות עם אורות מנצנצים. זה מדהים זה מהפנט את
בזמן ששילמתי 40 שקלים על חתיכת פלסטיק זול שעולה חצי דולר במזרח הרחוק וחמש שקל בדרום תל אביב, נזכרתי בדפני ליף ובמחאת האוהלים. איך הכל נשכח כשהילד שלך רוצה משהו, בין אם זה המארז המלא עם שעון, DVD ומשטח לעכבר(!!!), או אפילו רק תוכנייה.
מעניין איך אפשר להפקיע כך מחירים, כשעל הבמה יש שורה באחד השירים על מחאה חברתית. ואולי, מה שהראה להורים עד כמה התעשייה הזאת מופרכת, היו שלושה בחורים שעמדו בסוף האירוע בדרך לחניון ומכרו את ה-DVD הצרוב ב-15 שקלים בלבד ואת אותו פלסטיק זרחני בעשרה שקלים.
רבות דובר השבוע ברשתות החברתיות על מילות שיר מספר 3 בביצועה של דנה פרידר, "טאג מי בייבי". אמרו "לאן הגענו?" ושזה לא שיר למופע ילדים. אבל אין מה לעשות, הילדים שלכם כבר גדלו. הם יודעים מה זה "בייבי", ויודעים מה זה "טאג", הם יודעים מה זאת אהבה וכבר לא נגעלים מנשיקה.
הבנות שישבו בשורה הראשונה צילמו כל הזמן את עוז זהבי, כל העניין כמובן לווה בצווחות מרעישות אוזניים כשרק התקרב לעברן. הבנים בשורה השנייה ניסו להציץ מתחת לשמלות של מאיה בוסקילה ואנה אהרונוב בכל פעם שאלו הרימו את רגליהן באוויר.
נראה שהמופע והנושא שלו ממחישים לנו משהו נוסף על החיים האמיתיים - הילדים שלנו חיים בעולם אחר: אם הם נוגעים במסך והוא לא זז אז הוא בוודאי מקולקל, ההורים כבר לא דואגים לעלות שיחות הטלפון אלא לכמות האפליקציות שהילד מוריד וכדורגל כבר לא משחקים למטה בין העמודים, אלא אחד מול השני, חמושים בשלטים.
השיר "עוף גוזל", המסיים את המחווה לאריק אינשטיין, אומר הכל. כששמעתי אותו בילדותי, מיד חשבתי על כך שאחי הגדול אוטוטו מתגייס לצבא. היום הוא כבר מדבר על מציאות אחרת. הילדים כבר התעופפו מהקן, הם כבר לא בבית – אלא בתוך המחשב ו"נשר בשמיים", הוא בסך הכל הפסקת חשמל.
מה חשבתם על "i פסטיגל"? שתפו אותנו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם