איך ילדתי את אביגיל: סיפור לידה
שירה לא תיארה לעצמה שגירוד מציק בידיים יוביל לאשפוז מורט עצבים במחלקה להריון בסיכון גבוה. היא גם לא תיארה לעצמה ששבוע לאחר מכן היא כבר תלד, ועוד עם אפידורל שלא השפיע. סיפור הלידה המרגש של אביגיל, ובסופו פרשנות של המיילדת דורית קרייזר
ואז הגיע החודש התשיעי להריון, שבוע 36, ולקשיי השינה האופיינים לחודש זה התלווה גם גירוד מציק בידיים, ברגליים ובבטן. כשהגירוד לא נעלם אלא גבר החלטתי לפנות לרופא נשים שהפנה אותי לסבב בדיקות במיון הנשים באיכילוב.
לפני שנסעתי למיון עוד נכנסתי לאיזו חנות כדי לקנות מתנה ליום ההולדת של אמא שלי שחל יומיים מאוחר יותר ושתיכננו לחגוג יחד במסעדה. כשהגעתי למיון עברתי בדיקת שתן, מוניטור לעובר ובדיקות דם. עם התשובות הייתי צריכה להמתין לרופא. חיכיתי וחיכיתי בתור הלא נגמר ליד חדרו של הרופא. רציתי כבר לסיים ולחזור הביתה, היו לי תוכניות להמשך היום.
אחרי ציפייה מורטת עצבים, פגשתי דווקא רופא חביב. הוא הסתכל על תוצאות הבדיקות וגם בדק אותי בדיקה ידנית, ואז אמר שהוא חושב שכדאי שאשאר במחלקה עד למחרת כדי לבצע בדיקה יסודית יותר. לדבריו, התוצאות של החלבון בשתן הן גבוליות והוא גם רואה שני מדדים שקשורים לתפקוד הכבד שהם מעט חריגים.
הייתי המומה. בסך הכל גירדו לי הידיים והרגליים בלילה, מה פתאום מאשפזים אותי? התקשרתי לבעלי ולהורי וסיפרתי להם את החדשות המפתיעות. סניטר הגיע ללוות אותי למחלקת היולדות ושם קיבלתי חלוק ומיטה בחדר עם שלוש בנות נוספות. בלילה שמעתי את אחת מהן מתנשפת עם צירים עד שהעבירו אותה לחדר לידה.
עברתי בדיקות נוספות וחיכיתי לקבלת התוצאות כדי שאוכל כבר לחזור הביתה. אך לא, בשעה ארבע אחה"צ הודיעו לי שהתוצאות כנראה יגיעו רק למחרת, יום שישי, וכי אאלץ לחכות במחלקה עד אז. לילה נוסף במחלקת יולדות, עם בנות חדשות בחדר, שכמוני מתקשות לישון, ולא מעט רעש מסביב.
החדשות שהגיעו ביום למחרת גרמו לי לסבב דמעות נוסף – תוצאות הבדיקות לא היו טובות, ביצועי הכבד עדיין לא היו תקינים והיו סימנים לחלבון בשתן. נשארתי למעקב במחלקה להריון בסיכון גבוה, בלי להיפרד מהעבודה, בלי לארוז תיק ללידה, בלי לסדר סידורים אחרונים שכל כך תיכננתי להספיק לפני הלידה.
נשארתי שם ארבעה ימים נוספים. בכל יום לקחו דם ומדדו לחץ דם. עד שביום החמישי הודיעו לי הרופאים שמכיוון שאני בשבוע 37 פלוס 5, ושאין שיפור במדדים השונים, אין שום סיבה לא ליילד אותי. הם דיברו על היום שלמחרת. התרגשתי ופחדתי ולא ממש הבנתי - למה ליילד? ומה בעצם לא בסדר, הרי לא מדובר ברעלת הריון - אז מהי הבעיה, ממה הם כל כך חוששים?
באותו אחר צהריים יצאתי מהמחלקה מלווה בחברים ומשפחה לשתות קפה בארומה, בית הקפה במרכז ויצמן שנהפך למקום הקבוע שלי, ופתאום התקשרו אלי לנייד מהמחלקה לבקש שאגיע כדי להתחיל בזירוז – לא מחר, עכשיו! איזה פחד!!
כך הגיע לסיומו החלק הראשון של סיפור הלידה של אביגיל, ילדה אהובה שלי, שבוע ארוך ומפחיד, בלי שום שליטה, עם הרבה סימני שאלה. שבוע שבדיעבד גם נתן לי הזדמנות למנוחה עד ללידה, שאחרת הייתי ממשיכה בפעילות מלאה ורגילה בעבודה מהבוקר עד הלילה. השהות במחלקה להריון בסיכון גבוה היא קצת כמו חופשה.
החלק השני של סיפור הלידה מתחיל ברגע שחזרתי מבית הקפה למחלקה. האחות הסבירה לי שנתחיל בזירוז הקל ביותר שקיים – מתן טבלייה בנרתיק שאמורה לגרום לקיצור של צוואר הרחם ולהתחלה של צירים. לדבריה, אם הטבלייה לא גורמת לתהליך להתחיל, נותנים לאחר כמה שעות טבלייה נוספת, ואם עדיין לא קורה דבר, עוברים לאמצעים אגרסיביים יותר, כמו זירוז באמצעות פיטוצין.
האחות בדקה אותי, שמה את הטבלייה, וראתה שיש לי פתיחה של חצי אצבע. כעת, אמרה, עלי לחכות ארבע שעות ולראות אם יש התפתחויות. משם, בליווי בעלי, המשפחה שלי וחברה טובה, חזרנו לארומה לשתות קפה ולחכות. בעודנו יושבים, התחלתי לחוש בכאבים, זה קרה מהר מאוד. התכווצויות שהלכו והתגברו, אבל לא עלו בעוצמתם על כאבי מחזור.
חזרתי למחלקה וסיפרתי לאחות שאני חשה התכווצויות, היא בדקה אותי ודיווחה שהפתיחה לא גדלה. שכבתי במיטה, ולידי אמא שלי ובעלי. הצירים גברו וגברו, הפתיחה גדלה לשתי אצבעות ולא עוד. לאחר כמה שעות של צירים הרגשתי שהסבל קשה מנשוא, הקאתי כבר פעמיים, רעדתי, עשיתי מקלחות שלא הקלו, נרדמתי לכמה שניות והתעוררתי שוב מכאב, בעלי ואמי ליטפו אותי, עיסו לי את הגב, ישבתי על כדור, ניסיתי את כל מה ששמעתי לפני כן שעשוי להקל, אבל לא חשתי בהקלה. בקשותיי לעבור לחדר הלידה ולקבל אפידורל נתקלו בסירוב שכן הפתיחה לא התקדמה.
המצב הזה התחיל בשבע בערב ונמשך כך, במחלקה, עד שש בבוקר. הבנות המסכנות שישנו איתי בחדר נאלצו לשמוע אותי גונחת ומתנשפת במשך כל הלילה, ואמי ובעלי היו עייפים ומותשים. בסופו של דבר הסכימה האחות, על אף שהפתיחה נותרה ללא שינוי, לבקש להעביר אותי לחדר הלידה. היה עומס באותו יום
ובחדר הלידה, קיבלה אותי מיילדת שהיתה בסוף המשמרת שלה. היא בדקה אותי, אמרה שהפתיחה היא עדיין שתי אצבעות, אבל שתקרא למרדים. לאחר כמה דקות הגיעה מיילדת אחרת שהחליפה אותה. למרדים חיכינו עוד כמה דקות, ואז הוא הגיע. הוא ביקש ממני לא לזוז והחדיר את המחט. אני פוחדת ממחטים, אבל באותו רגע לא חשתי שום פחד, רק צורך אדיר שיסתיים הכאב. שכבתי וחיכיתי להקלה שהגיעה פתאום, במוניטור אפשר היה לראות צירים גדולים ואני לא הרגשתי אותם.
המיילדת הגיעה והסתכלה על המוניטור ושאלה אותי אם אני מרגישה, ופתאום התחלתי להרגיש, הכאב חזר, ובגדול! אמרתי לה שהאפידורל לא עובד ושצריך לקרוא למרדים שוב.
הכאבים כל כך התעצמו שאנחות הכאב התחלפו בצעקות. לא האמנתי שזה יוצא ממני. אמא שלי היתה כל כך מתוסכלת מהמצב שלי ומכך שעל אף ההבטחות המרדים לא מגיע שהיא ניסתה בכל דרך לגרום למיילדת להבין שצריך לקרוא לו ועכשיו. כשסוף סוף הגיע, אמר שאין שום בעיה עם האפידורל, ושהוא יכול לתת לי מנה נוספת. הוא עשה את זה, אבל זה לא גרם לשינוי. הכאב היה שם ולא הרפה.
המיילדת הסבירה שיצטרכו לעשות לי דקירה חדשה ושלא כדאי לי, ואני אמרתי שכדאי, כדאי. לא פחדתי משום דבר. המיילדת ביקשה לפני כן לעשות לי בדיקה אחת נוספת, ואחריה אמרה – "שום אפידורל. יש לך פתיחה של 10 אצבעות. קדימה ללחוץ".
אחרי 13 שעות עם צירים ופתיחה שלא מתקדמת, הגעתי בתוך רבע שעה לפתיחה של 10 אצבעות. התחלתי ללחוץ, ואחרי עשר דקות, וחתך אחד, יצאה אביגיל. לזה - אין לי מילים.
שירה יקרה,
מאוד התרגשתי מהמשפט האחרון שלך. אכן הרגע הזה שנולד תינוק, ובמקרה שלך, תינוקת, הוא רגע מכונן בחיי האישה ובחיי המשפחה. אחת תקרא לזה פלא הבריאה, השנייה תגיד לא יאומן, ולך... לא היו מילים. זה מזכיר לי את הסיפורים שהקורא לפי דמיונו קובע לעצמו את סוף הסיפור.
כולנו יודעים שהריון נמשך ארבעים שבועות. כשהחלו לגרד לך הידיים הונחתה עלייך ההפתעה הראשונה של בדיקות ואשפוז, בעוד את בכלל היית בדרכך לרכוש מתנה לאימך שהייתה אמורה לחגוג יום הולדת. לא בכדי, כשאנו מתבגרים ויולדים ילדים, קל לנו יותר להבין את המשפט הלקוח משפת היידיש "מנש טרכט וגוט לאחט", שמשמעו "האדם מתכנן ואלוהים צוחק".
כך ארע לך. הריון "בסך הכל טוב". ופתאום, גרד, בדיקות, אשפוז ואז לסיום - באמצע קפה ומאפה בארומה את מוזמנת לזירוז כאן ועכשיו. "איזה פחד" – כשנמצא צורך בזירוז, רב הנסתר על הגלוי. אין לדעת כמה זמן זה יימשך. לא ידוע איך תסתיים הלידה. שמועות מספרות שזירוז כואב יותר מצירים שמופיעים ספונטנית. ואת בפחד.
למרות שקיבלת את הזירוז ואת סובלת מצירים מאוד לא אפקטיביים, את מוצאת עוד מקום בלבך לרחם על הבנות השוכבות בחדר במחלקה, שאולי הנשימות שנועדו להקל על מכאובייך - מפריעות להן.
כשאת מתקדמת לחדר לידה ומקבלת הרדמה אפידוראלית וזו אינה משפיעה על עוצמת הכאבים, את מבקשת את המרדים שלא מגיע. רוב הנשים שהכרתי במצב כזה צעקו, כעסו והרעידו את קירות חדר ההרדמה עד שהוא, המושיע, הגיע במלוא הדרו. ואת? בנועם כואבת, לא משתוללת רק מבקשת שיגיע. אפס תלונות, מאה אחוז של סבלנות וסובלנות!!!
כשהכאבים גוברים ואת רוצה אפידורל חדש - מסבירה לך המיילדת שחבל על עוד דקירה. את בחוכמתך, מסבירה למיילדת שכדאי! וזה נכון מאוד! אם הרדמה אפידוראלית לא משפיעה ועדיין יש כאבים נוכח פתיחה מתחת לעשרה ס"מ, במיוחד בלידה ראשונה, כדאי מאוד לבצע את ההרדמה מהתחלה.
למה לסבול צירים שלא רצית אותם? אם היית רוצה לחוש את כל הלידה על ציריה - היית בוחרת בלידה טבעית, פיזיולוגית. אצלך זו לא היתה הבחירה. מאידך, אותה מיילדת עשתה נכון שהחליטה לבדוק אותך רגע לפני האפידורל החוזר כי לחץ גדול תוך כדי הרדמה אפידורלית מצביע לעתים קרובות על התקדמות ממשית בפתיחת צוואר הרחם.
ואז: "התחלתי ללחוץ, ואחרי עשר דקות וחתך אחד יצאה אביגיל. ולזה - אין לי מילים".
גם לי, שירה יקרה, אין מילים על האופן שבו קיבלת את "הגזרות" שלא ממש תיכננת, בטח שלא פיללת להן. הסוף הוא החוויה שנותרה המשמעותית לך ביותר. עובדה שלהכל היו לך מלים ורק ליציאת אביגיל לעולם, לא נותרו לך מהן.
מזל טוב, להולדת הבת והאם. תתחדשנה שתיכן.
דורית קרייזר.
מעוניינים לחלוק אתנו את סיפור הלידה שלכם? שלחו אותו ל-horimnrg@maariv.co.il.
לסיפור הלידה של אלה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם