טוויסט בעלילה: סיפור הלידה של מירי

מירי חלמה במשך תשעה חודשים על לידה טבעית מרגשת, אך ירידת המים שלה בישרה על שינוי בתוכניות. סיפור הלידה של מירי ואחריו פרשנות של המילדת דורית קרייזר

דורית קרייזר | 1/2/2012 8:21

סיפורי מתחיל בהריון נפלא, יוגה ופילאטיס פעמיים בשבוע, הליכות לאורך חוף הים ושמחה גדולה בלב. ההריון עבר בנועם, מעקב ההריון היה תקין ועברתי הכנה ללידה טבעית. לא פיספסתי פיסת אינפורמציה והרגשתי מוכנה לתהליך.

מעקב הריון תקין. צילום: גטי אימגס

ביום ראשון בבוקר זה התחיל. המים החלו לרדת, תחילה בזרם מוגבר ואחר כך טיפות ועוד טיפות. הגעתי לבית החולים, שאותו בחרתי בעיקר כי שמעתי שהצוות בעד לידות טבעיות. בבית החולים אף בנו חדר מיוחד, כזה שמחקה את האווירה הביתית. מאוד התרגשנו. לא הודעתי להורי כי לא ידעתי כמה זמן זה ייקח ולא רציתי לעייף אותם.

הגעתי לחדר הקבלה ושם פגשתי מיילדת. אמרתי לה שירדו לי המים והיא אמרה: "את חושדת שירדו לך המים - עד שאנחנו לא רואים ירידת מים האבחנה היא חשד לירידת מים". הסכמתי.

◄ לסיפור הלידה של אלה

◄ לסיפור הלידה שלאביגיל

חיכיתי וחיכיתי. עברה שעה עד שהכניסו אותי לחדר וחיברו אותי למוניטור. בד בבד אמרה לי המיילדת לפשק את רגליי כדי לבדוק אם אכן ירדו המים. זרם מים יצא ואף הרטיב את המדים שלה ובעלי לא יכול היה להתאפק וצחק. היא נפגעה, זרקה את הכפפה ויצאה מהחדר. כאילו להעניש אותי היא השאירה אותנו כחצי שעה עד שנכנסה שוב וניתקה המוניטור בלי לומר מילה. היא גם לא טרחה לבדוק אותי בדיקה נרתיקית כמו שידעתי שצריך.

חיכינו בחוץ עוד כשעתיים עד שרופא ניגש אלינו ואמר: את ירידת המים? אני צריך לעשות לך קבלה לזירוז. אמרתי מה? זירוז? אני לא רוצה. אני רוצה לידה טבעית. הוא הראה לי שהמוניטור לא היה הכי תקין והייתה בו האטת דופק אחת והם "לא שקטים". הפריע לי מאוד שהמיילדת לא טרחה ליידע אותי ונכנסתי לחדר לידה לזירוז.

26 שעות! זה מניין השעות שביליתי בחדר לידה. במקום לידה טבעית כמו שפינטזתי עליה תשעה ירחים, קיבלתי לידה עם פיטוצין (זירוז), חמצן (עקב דופק עוברי לא תקין), בדיקה לחימצון דרך ראש העובר (מסכן שלי), חתך ענק, ניסיון לואקום שנכשל, ניסיון למלקחיים שנכשל ולבסוף ניסיון ואקום שהצליח אבל עם שבר בעצם הבריח של התינוק המתוק שלי.

הייתי בטוחה שהוא לא יצא בחיים. התפללתי לאלוהים. ביקשתי רחמים. הבטחתי שאעשה משהו טוב לאנושות אם רק יותיר לי את תינוקי הבכור בחיים.

בעלי התעלף אחרי ניסיון המלקחיים. אחות השכיבה אותו על הרצפה והרימה לו את הרגליים. ואני - שוכבת עם רגליים פתוחות ומכל צד איש צוות. אני חושבת שהם ביקשו מהמנקה שתחזיק לי רגל אחת. אני לא יודעת למי לדאוג קודם. מזיזה מבטי לעבר בעלי החסון השוכב על הרצפה, מסתכלת על הבטן שלי ולא רואה מה קורה שם למטה, לוחצת בכל כוחי בהתאם להוראות של הרופא שנראה מיוזע וחרד. אחת המיילדות שמדדה לי לחץ דם אמרה לי בקול שקט: כל הכבוד לך! איך את משתפת פעולה.

רופאת הילדים כבר חיכתה עם ערכת ההחיאה והעבירה את התינוק שלי לפגייה לטיפול. בעלי קם והעבירו אותו למיטה בחדר סמוך. אני מדממת בכמות גדולה והרופא צועק לאחות שתיקח לי דם לספירה ותזמין דם. האם זה אמיתי אני שואלת את עצמי?

מאז כולנו בתהליך התאוששות. אנחנו לא יוצאים מהבית. התינוק לא מפסיק לבכות, אולי עדות לכניסתו הלא אלגנטית לעולם.

למה זה קרה לי? איך זה יכול להיות שבקורס ההכנה ללידה לא הכינו אותי לאפשרות כזאת? אודה לך דורית, אם תוכלי לומר לי, לנו איפה טעינו? מה לא עשינו?

ולכל אותן נשים שתקראנה את סיפורי - תזכרו: האדם מתכנן ואלוהים צוחק.

מירי (ויאיר)

איך זה יכול להיות שבקורס ההכנה ללידה לא הכינו אותי לאפשרות כזאת? שאטרסטוק

דורית קרייזר:

מירי (ויאיר) יקרים,

ראשית, מזל טוב. לפעמים לידה ראשונה מלמדת אותנו ש'תוכניות לחוד ומציאות לחוד', אך יש גם מקרים שהדברים מסתדרים ואף עולים על הציפיות.

יפה לקרוא את סיפורך הלא פשוט אך נעדר כל כעס ומרמור. את מציינת שחיכית זמן רב לטיפול ושהית בחדר לידה שעות רבות, אני יכולה להרגיע אותך שזה ממוצע הזמנים לטיפול במרבית המקרים בחדרי הלידה. כמובן שזמן ההיענות הוא פונקציה של עומס וסוג התלונה, אבל לגבי אלה הייתי מגלה סובלנות וסלחנות, כי ברוב המקרים זה לא בידי הצוות.

כן הייתי מבקרת את יחסה של המיילדת לתלונתך על ירידת המים. למרות שבמקרים רבים החשד אכן מופרך, ובבדיקה מגלים שמדובר בכלל בדליפת שתן או הפרשה מיימית בעקבות קנדידה (פטריה), היה מצופה מהמיילדת להסביר לכם את העניין בדרכי נועם.

גם משך הזמן הארוך ששהית בחדר לידה לא מפתיע, עקב ירידת מים שהקדימה את הצירים. בלידה כזו, מחכים עד שיופיעו הצירים הסדירים, מה שהופך אותה ללידה ארוכה במיוחד. למרות מה שחווית, 85 אחוז מהלידות מתחילות בהופעת צירים ורק 15 אחוז בירידת מים.

את מתארת אובדן פנטזיה. יולדות רבות חושבות ומייחלות לסוג לידה מסוים. בעידן שלנו משווקים באגרסיביות את הלידה הטבעית וכל מה שפחות מכך, לא נחשב. ללידה טבעית הרבה מאוד יתרונות בעיקר למי שרוצה ללדת בדרך זו. יש בה כוחות מעצימים, היא נעדרת פעולות פולשניות וההתאוששות ממנה קלה ומהירה יותר. ללידה שכזו צריך ברוב המקרים להתכונן.

ההכנה כוללת בראש ובראשונה את הרצון ללדת כך, בחירת בית חולים המעודד לידות מהסוג הזה, הכנת הגוף למאמץ בעזרת שמירה על פעילות גופנית מתונה והשאר - נתון לגורל.

את, מירי, עשית כל מה שצריך. רצית, בחרת, הגעת, למדת בקורס מתאים. גם לא הפגנת התנגדות כלפי הצוות שדאג למוניטור הלא תקין, שיתפת פעולה וגילית אורך רוח. אין פלא שהמיילדת החמיאה לך. נראה לי שהרווחת את המילים החמות האלה בזכות גדולה.

איני יודעת לומר על סמך מכתבך למה היה צריך לסיים את הלידה בואקום אבל אין ספק שהיה שם איזו שהיא בעיה טכנית לחלץ את העובר בשלום.

נראה שהצוות עשה מאמץ גדול ליילד את התינוק שלך בשלום. שבר בעצם הבריח הוא מצב די נדיר אבל כן עלול לקרות במשיכה, בעיקר בלידה מכשירנית. אבל כפי שבוודאי אמרו לך, בדרך כלל זה מסתדר כלא היה.

את שואלת למה זה קרה לך? התשובה היא - כי זה קורה לא רק לך. כל סוג לידה היא חלק מסטטיסטיקה ורוב הלידות עוברות בשלום ובשמחה רבה. הלידה שלך הייתה כפי שהייתה לא בגלל דברים שעשית או לא עשית והסיכוי שלך לעבור לידה שנייה טובה יותר הוא גבוה מאוד.

אל תייסרי את עצמך. המשיכי לצפות ולקוות לדברים שיקרו כפי שאת רוצה, המשיכי לרצות ולשאוף – בהרבה מקרים זה יצליח ובחלק לא. מאיר שלו כתב בספרו "כימים אחדים" שחלומות לא נועדו להתגשם. אני מסכימה איתו על הרבה דברים רק לא על המשפט הזה.
תודה גדולה ששיתפת אותנו בסיפורך המרגש

דורית קרייזר.

מעוניינים לחלוק עם דורית את סיפור הלידה שלכם? שלחו אותו ל-horimnrg@maariv.co.il.

לסיפור הלידה של אלה
לסיפור הלידה שלאביגיל