תחרות סיפורי אמהות: הסיפור הזוכה
במקום הראשון בתחרות סיפורי האמהות של "להיות הורים“ וסדנת "סיפור משלך" זכתה אביטל ז‘נט קשת עם הסיפור "יולדת בבני-ברק סיטי". הנה הוא במלואו
הגעתי לבני-ברק כחילונית, יום לפני צום כיפור. הייתי שוב בהריון, הריון שלישי רצוף, חודש תשיעי. משכתי את הסוף, מצווה על המובילים לאסוף עוד ארגזים אחרונים. בעלי היה טרוד בעבודתו. הוא פתח עסק חדש וכל הפרעה מצדי הייתה עשויה להגדיל את מאזן החובות, שרק הלך והצטבר. הפועלים התלוננו על האופן שבו ערמתי עבורם את אוסף החפצים. הם התנהלו סביבי במין פיזור נפש עצבני, אנרגיה גברית נוזלת מחולצתם.
בעלי, שזנח אותי, חסר לי יותר ויותר. התקשיתי לסלוח לו; כרגיל הושלכתי על ידו אל תוך מצב זר ולא מוכר. לבסוף, אחרי עיכובים רבים, יצאנו לדרכנו. עוברים מקומה שלישית עם גלריה, לקומה רביעית בשיכון בני-ברקי לא מוכר. את הנחלה הזו קיבלנו תמורת הסכום שהצלחנו לגרד.
בחודשים האחרונים ניסיתי לשכנע את כל מי שנראה בר שיחה להלוות לי מזומנים, כדי לא להמשיך להתגורר בשכירות, מגבה את צעדיי בבטן מתנדנדת ובתחנונים עזים, המלווים ברגשי נחיתות. התקשיתי להפנים את עובדת היותי ענייה. לכן החלטתי לצאת מן המלכוד הזה, בכל הכוח.
רכישת דירה הייתה צעד בכיוון הנכון. הגענו לבני-ברק. אנחנו רק בגבול, ניסיתי להמתיק את דיני, רמת-גן עדיין קרובה. אך את מחשבותיי אפף ריח שאין לטעות בו. צחנה קלה עלתה מכיוון הרחוב, נשים זריזות ניסו לסדר את אוסף שקיות הזבל המושענות על הגדר שניצבת מול הכניסה לבניין. מה קרה כאן? שביתת זבל? כן. שביתה. אבל לי לא היה זמן להרהורים מיותרים. עליתי כמו טירונית חמישים ושש מדרגות. מיהרתי לפתוח את הדלת שנראית פרוצה ושאלתי את עצמי בפעם הראשונה אם עשיתי עסק נכון. מה משך אותי אל הרחוב הקטן הזה שגבל ברמת-גן ונתן רושם הררי ונישא. כן, למה דווקא כאן?
הדירה מוקמה בקומה לא הגיונית. היו בה רק שניים וחצי כיווני אוויר והיא נבנתה בצורה שבלונית, ונראתה כמו לובי שהודבקו אליו חדרים אקראיים. התקרה אינה גבוהה. חדר המדרגות הזכיר חדר רחצה, שעל קירותיו הודבקו אריחי חרסינה בצבע ירוק בהיר, מימי כמו ביצה. הנחמה היחידה שנותרה הייתה החדרון הקטן שישמש חדר משחקים וממנו אפשר להשקיף על בני-ברק כולה. אז אולי את זה חיפשתי, נוף הרים מושלג?
אחרי שהפועלים השעינו את המיטה הזוגית על הקיר, שחררתי אותם לנפשם. הענקתי להם טיפ לחוץ וצפיתי בגבם המתרחק. נוכחותם סייעה לי, בזכותם הרגשתי נטושה פחות לגורלי. אולם מיד התדפק מישהו על דלת הכניסה.
תיפוף אצבעותיו על הדלת אינו אחיד.
הצירים עשו את דרכם כבר בלילה, אלימים כמו ברד. נשכתי את שפתי התחתונה, בעודי כובשת את ראשי בין הסדינים. הפרעות הרציניות התחילו בבוקר, ואני משום מה הייתי שאננה. המשכתי לשכב במיטה ולנהל שיחות עם כל דורשי שלומי.
לאט-לאט הכאב הופך קדחתני ותכוף. הקשיחות הילדותית שאימצתי לעצמי כילדה הולכת ומתפוגגת. בעודי שרועה על מיטתי, חשפתי את עצמי בפני בעלי והראיתי לו את אשר מתחולל בגופי. פערתי את המקום הסמוי ההוא, והוא התחלחל. "את חייבת לזוז,“ הוא קרא. "עוד קצת,“ מחיתי. הריטואל חזר על עצמו כמה פעמים, ואז דעך. אולם הכאב הפך מהדהד.
ברגע של התפקחות בוגרת חייג בעלי לאמי והשיג עבורנו רכב. השעה שעת צהריים, תעוקת הצום המתקרב הלכה וסגרה עלינו. בהחלטה של רגע הוחלט שאלד בבית חולים בני-ברקי החדש יחסית: "מעייני הישועה.“
הרכב האדום של אמי נסע בסמטאות המתרוקנות, בעוד הנוסעת הצרחנית השתרעה לכל אורכה על המושב האחורי, ושחררה בלי חשבון את צערה. אל חדר הקבלה הגעתי בזחילה. המיילדת שקידמה את פניי נראתה כאילו הועתקה מאיזה ציור קיר עתיק. גופה מלא ומדושן, פניה אדומות ומרושתות בנימים דקים שמבהיקים מרוב כעס. ידיה הגסות חיטטו בגופי, ומפיה נתזו בזמן הבדיקה גערות קצובות: "עכשיו באים, עכשיו? והכתפיים כלואות, את בפתיחה של תשע... את מהר מכאן לחדר לידה.“ וכבר הובלתי לחדר גדול וחשוך, ובעלי, שהשתרך אחריי נבוך, גורש ממנו בהינף יד קליל.
שתי מיילדות אדישות ומנוסות בחנו אותי קצרות, מחלקות זו לזו הוראות שנובעות מתוך אילוץ. כנראה שהפרעתי אותן מלהתענג על הפסקתן היזומה. "עוד קצת וזה בחוץ, תלחצי,“ הן ערכו הערכת מצב והמשיכו את שיחתן הערה שנקטעה בעודה באיבה. אבל הכאב הכריע אותי, ופתן מתמרד ביקש לעצור את הטירוף.
פתאום זה היה ברור: לא רציתי ללדת. רציתי לקבל את עצמי בחזרה. גוש ענקי בגודל של לווייתן עצל עשה בי כבשלו. הוא חבט בזנבו, בעודי מגששת אחר צלצל.
בפנים עמוק ברור לי שהפעם נפלתי למלכוד נורא. הרי כל המסע שהוביל אותי אל הלידה הזו היה בעייתי. האולטרסאונד הצביע על ריבוי חדרים במוחו של העובר, הרופאים ניבאו לי ילד מפגר או חולה. בכל מקרה הם הרי ביקשו בכל לשון של בקשה שאחזור ואבדק. ואני, שהאמנתי בקדושת החיים, סירבתי להישמע להם. במשך כל הריוני העמסתי על עצמי מטלות, עבדתי בשלל משרות, ארזתי חפצים לקראת המעבר הממשמש ובא. ופתאום מגיח מולי הרגע הנורא, והכאבים כבר חצו את גבול הסיבולת הידועה. לידה שלישית שקורעת אותי לגזרים. לעזאזל, בשביל מה? לא הספיקו לי הסרטים השחורים שהנפיק מוחי במהלך חצי השנה האחרונה? למה להפוך את החשש למציאות? עוד לא. חכו לי דקה.
"תעשי מאמץ,“ אמרה שוב המיילדת המשועממת. "אפידורל,“ נמלטה מפי בקשה אחרונה. "עכשיו? תלחצי.“ אבל אחרי הציר הרביעי הנפקתי יבבה: "אלוהים, תעזור לי, יום כיפור היום!“ הן נבהלו קלות, ומיד הפכו אותי על צדי, כשהן מפשקות את רגליי. פתאום אין לי גאווה. אני היצור הכי מושפל בעולם. חתיכת אישה יולדת. אז יאללה, שיצא כבר הבשר הנא הזה. שיפטור אותי מעונשו.
ואכן, אחרי כמה לחיצות הוא מפלס את דרכו אל העולם. סגול וצרחני ויפה. משקלו ארבעה קילו. לא פלא שחששתי מן הכאב שהוא ינחיל לי. אני בכל זאת אישה שפויה. העפתי בו מבט נוסף והתמלאתי חמלה. הגודל שלו הדגיש את יופיו שניכר בו. הוא יפה וסגול. סובל מהרגע שנחשף. מתייפח ואני רחוקה.
למה צריך להתענות כדי להגיע לכאן. מלאך נבוך תיכף ינשק אותו מתחת לאפו וישכיח ממנו את כל התורה שלמד שם ברחם. שם היה להם טוב. כרגע המלאך בדרך ליציאה. הוא יעלה מעלה-מעלה וישכח גם אותו. או שזו עוד מעשייה.
בעלי נקרא פנימה. השפרצתי בלי להתאמץ חיוכים וגם האושר קלח בעיתו. כן, אושר. גאווה. עשיתי את זה. ובכלל בלי עזרה. שוב הייתי הילדה ההיא שצרחה לאמא, "תראי אותי לבד, אני עושה את זה לבד.“ הרי המיילדות ההן לא באמת סייעו לי, הן חלמו בעמידה.
הילד נח בין ידיו החסונות של בעלי. נורה מבהיקה הפיצה אור מתעלל על כפות רגליו האדמדמות של התינוק הסגלגל שפלט רחמי ההומה. הוא נראה פגיע. צרחן פגיע שלי. עד שהצלחתי לקלוט משהו מהנעשה, ותיכף הוא נתלש מאיתנו. בעלי סקר בדאגה את האחות האלמונית שהעמיסה אותו על עגלה שקופה ומיהרה להיפרד מעליי. האם עבור הצוות הוא רק עוד ילד שנולד כאן, נשמה נוספת בפס יצור נע? כמה ערך יש לסבל שעברתי, להריון שנחת עליי באופן לא צפוי. כמה נשים ילדו בלי לתכנן. ובכל זאת הן מסתדרות. הן גדלו לתוך זה.
עד גיל שבע הייתי בת יחידה. ההריונות שלי קרעו ממני שריון קשיח של פינוק בלתי מתכלה. ההריונות שלי הם בעיטה במוכר לי. ההריונות שלהן הם מסורת ארוכה של אם שילדה עשרה ילדים ועוד אם שילדה שבעה ואז תריסר. הן עדיין קשורות בחבל הטבור לאמא הגדולה-גדולה.
היולדות שסביבי רבו בילדותן עם האחים שלהן על הצעצוע היחידי שהיה בנמצא. הן ישנו בצפיפות של לפחות ארבע בנות בחדר, לעת ערב דחפו את עגלת האח שרק נולד, כשהן מנהלות בינן ובין סביבתן דו-שיח מתמיד של התעניינות כנה. הן לא הכירו את מעגלי הבדידות שבהם נעתי כמעט יחפה.
"את היולדת שילדה בן במשקל ארבעה קילו, נכון“? מתוך הערפילים ניסיתי לקלוט מי הדובר. זה היה הרופא שיתפור את קרעיי, שיתפוס על גופי בעלות סמויה. צריך לתפור אותי לאורך ולרוחב כי לחצתי באופן בלתי מבוקר, איבדתי את ההיגיון הקר, נהפכתי לחיה רעה. איך אסביר לו, שלולא כן לא הייתי צולחת את זה.
רצוצה ורפויה נוכחתי לדעת שמגעו המפוכח מרגיע אותי. אחרי שיצא, התענגתי על האפלולית שירדה על החלונות שהתכסו בדומייה. אחות טרודה שבה וכיסתה את גופי הרועד, והובילה אותי תפורה למהדרין אל חדר ההתאוששות. את פניי מקדמות שלוש נשים. אחת מהן ילדה את בנה התשיעי. בן תשיעי אחרי שמונה בנים. והשנייה ילדה בן שמיני, אחרי בנות, בנים, בנות ובן, ואף ששערי הגלוי הסגיר אותי ואת טבעי הרע, קפצה עלינו אחוות יולדות, ופטפטנו בלי הפוגה.
נודע לי שהיולדת שילדה את בנה השמיני היא סופרת חרדית ידועה. ולעומתה היולדת השנייה שילדה שוב בן, היא רק בת שלושים ושש ונשמעת מאוד עייפה. הן החליפו בינן ובין עצמן מידע לא מוכר על גמ“חים, ארגוני צדקה ומה לא. מדי פעם הן שיגרו אליי מבט כזה, שמבקש גישה. הן סובבו את מילותיהן כמו שסובבנו בנעוריי את בקבוק הבירה במשחקי "אמת או חובה.“
ידעתי שהגיע תור הווידויים. שאלתי אותן אם שמעו אותי צורחת: "אלוהים, אלוהים, יום כיפור היום.“… "אוי, זאת את,“ התפרצה הסופרת. "בעלי קרא עלייך את תפילה למען היולדת, אנחנו חיכינו בחוץ. ריחמנו עלייך. באיזה מצב בטח היית... בעלי נבהל נורא.“ ופתאום הוצפתי ברסיסי תודה כלפי הבעל הנחמד. בעלי שוטט בחוץ והיו צריכים לחפש אותו ולידע אותו שאשתו ילדה. הלוואי שהיה מתפלל עליי. הוספתי לינוק מהחמימות הזאת שלהן, רעב תקף אותי. הנושא הוחלף. שוב הגיעו אחיות חסונות שהעבירו אותי על מיטת גלגלים צחורה למחלקה העמוסה.
יום כיפור במחלקת יולדות חרדית אינו "סתם יום.“ האגף ההומה יולדות ששטפו אותו בקצב מהיר שמם ממבקרים. שתי היולדות שחלקו איתי את החדר השתייכו לאיזו חסידות לא מוכרת. אחת מהן התעקשה לצום אף שמבחינת ההלכה היא פטורה. היא עלעלה מהופנטת בסידור עטוף עור לבן ועליו אותיות מוזהבות. ידיה החיוורות מתגרות, מסנוורות.
"טוב ללדת ביום כיפור,“? שאלתי את היולדת השנייה, שמהרגע שהבחינה בדמותי הדלה, התעלמה מנוכחותה. "בטח, זה יום של תפילות, הבן שלך יהיה צדיק.“ ענתה. אל קולה החסידי דלף גוון לא נעים. אולי בתוכה היא תוהה על העובדה שמחוטאת כמוני יצא מין פלא שכזה. "ילד של יום כיפור.“ גם לחילונים יש זכויות למעלה, או מה?
יום שלם שהיתי בחברת שתי הנשים הללו. חוץ ממני ומהן אין יוצא או בא. מדי פעם הגיחה אחות נמהרת שביררה כמה עובדות, הפצירה בנו לאסוף את התינוקות ואז יצאה. וכך, מתוך חוסר מעש, הקשבתי לשיחות שניהלו השתיים.
הן סיפרו חוויות על הנהג הסורר שפתח רדיו בזמן נסיעה ובכך קלקל את הילדים בהסעה, הן סיפרו איך החמות ויתרה על ביתה הגדול ועברה לדירה שכורה, כדי שלהן יהיה איפה להתגורר. הן, מסתבר, מעריצות את הבעלים שלהן עד טיפת דמן האחרונה.
ולבסוף זה קרה. כי גם לזמן הצום יש תאריך תפוגה. הדלתות נפתחו. מבקרים לובשי שחורים בתוספת המוני ילדים הציפו את המחלקה. שלל נשים עוטות חלוקים עבים שמכסים רגליים משורגות ורידים קידמו את פניהם בצהלה. לי לא יהיו הרבה מבקרים, חלפה במוחי תובנה, אנשים נרתעים מבתי חולים בני-ברקיים. או שזה בגלל העיתוי, דחיתי את ההשערה.
כעבור שעה קלה הגיע בעלי כולו הכלה, הוא התעלה והרגיש רוחני מאוד. הוא היה איתי נפשית. הוא התמזג עם השכינה. נפעמתי אל מול היכולת שלו להבקיע רקיעים. יכולת הריכוז שלי נמוכה משלו. אי לכך כל בקשה שהפניתי לבורא הייתה תמיד עניינית. ואולי היה זה הוא שהפך אותי למין טיפוס מאופס וחד. זאת כדי שאוכל לאזן אותו, העולה החדש שלא הבין דבר מימינו ומשמאלו.
הוא ראה בי ישראלית, לאום שאיתו לא הזדהיתי כלל. געגועיי לאירופה היו תמיד בעוכריי. געגועים למין קיום שלו, שכולו עצים ונהרות. רכבות שחוצות ארצות בלי שאיש ייתן על כך את הדעת. סיפורים רומנטיים מתגלגלים על פני המסילות. גם אני והוא חלקנו פעם מין סיפור שכזה. בתים עתיקים מתכנסים פנימה, עטופים באזוב, סביבם מוטלת שלכת ארגמנית. מסתורין שוהה על האוויר שמסרב להתחבר אל סלילי הלחץ החיצוניים, מילים מסוימות נאמרות ברפרוף, השפה יכולה להשתמע לשתי פנים. וכך, אחוזת געגוע לצרפתית המפלרטטת שלימדה אותי אמי, לאיטלקית הסוערת ומלבלבת שלמדתי להבין באמצעות סבתי, נעתי סביב עצמי במעגלים חסרי פשר.
הזמנים ששהיתי באירופה שעבדו אותי להתבוננות שקטה שאין בה דבר מהסבל העולמי התמידי שחוויתי דרך קבע על בשרי, והותיר בי חותמות של אש. גווילים מתעופפים, הנה הם נוחתים לפתחי. שם קיבלתי בלי הנד עפעף את העובדה שיש אנשים שבעים, שחייהם מתנהלים בבטחה.
נו, אז מה? פתאום זה מותר, לא מיותר. אולם כשביקשתי לשוב לכור מחצבתי, הגיב בעלי בקשיחות גברית אופיינית. וכך הפך אותי למה שאני לא. ישראלית ותו לא. ואולי אני כבר כן... אמי, שבילתה במחיצת בנותיי הקטנות, לא בדיוק התלהבה מבית החולים הזה, לכן קטעה את הרהוריי במשפט חמקמק שהתקשיתי לקלוט. אבי שתק. התפאורה הזו נראתה לו מוזרה. אני ובעלי פרטנו את אשר עתיד להתרחש לפרטים. הברית תיערך בתוך סוכה. "בתוך סוכה“? פערו הוריי עיניים נדהמות. כן, כך רצוי - הבנתי את זה משכנותיי לחדר. לי זה הרי לא משנה. אבל אולי כדאי לנהוג הפעם על פי ההלכה. בלית ברירה הם נכנעו למשוגות היולדת שלי ונפרדו ממני בהקלה. הביקור נחתך באוושת דלתות ננעלות. נותרתי לבדי. והפעם התחושה לא הייתה ברורה.
למרות הזרות שחשתי, התעצבתי בלבי כשבתום ארבעת הימים לשהותי במקום הודיעו לי שהרופאה הגיעה. "היא תבדוק את כל הנשים שילדו איתך ותיתן לכן מכתב שחרור,“ הבהירה המזכירה.
הגיעה השעה, תור ענקי נשרך מול פתח חדרה של הרופאה. וכשהגיע הרגע שבו היה עליי לקבל את תשומת לבה, היא הטיחה בי מנה גדושה של עלבונות לא ברורים. מסתבר שהרופאה לא הבדילה ביני ובין הנשים הלא מפותחות הללו שעליה לבדוק. היא גערה בי על כך שבלי משים אחת התחבושות הספוגות בדם משכה את תחתוניי לכיוון הרצפה. "ככה בכל בני ברק התחבושת שלך תטייל,“? סנטה בי באכזריות.
מעוצמת המבוכה התנדנדתי על מקומי. רחמיה נכמרו עליי, והיא מיהרה למסור לי את מכתב השחרור. אוי, אם הייתה יודעת כמה שנאתי להרגיש מלוכלכת. תיעבתי את הידיעה שלועגים לי. חששתי מהעצב המשתק שסופו מסמן דיכאון רע. האם כשתצאי מכאן תתמוטטי מרוב חולשה? לועג לי האויב המוכר. ואז איפה היא תהיה... ובכל זאת הספגתי את הדימום המתחדש בתחבושת חדשה והתנדפתי מעל פניה כמו על פי פקודה.
מזגי החם טיפס לו מעמוד השדרה לכיוון הצוואר שדרש זקיפות סמויה. איך היא העליבה אותך, הוא שב לטפטף לי נוזלים רעילים. גם כן רופאה, השתקתי אותו בסנוקרת קלה. כן, אם הייתי יולדת בעיר אחרת, הייתי בכמה משפטים חדים מצמצמת את סמכותה, אבל נראה שהפנמתי את חוקי האזור הזה. וכמה מהר זה קרה.
(הסיפור הינו פרק מתוך ספרה של ז'נט אביטל קשת "נכנסתי באמצע הסרט," העתיד לצאת בקרוב).
תחרות הסיפורים נערכת במסגרת שיתוף פעולה של מגזין "להיות הורים“ וסדנת הכתיבה לאמהות ולאמהות שבדרך, "סיפור משלך". 10 אחוז הנחה יינתנו לקוראות "להיות הורים“ שיירשמו לסדנה. לפרטים על הסדנה הקרובה: נעה, בטלפון 052-3112168 או דרך עמוד "סיפור משלך“ בפייסבוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם