סבתא בישלה פתיתים: המדור של אדיבה גפן
למה כשזה מגיע לבייביסיטר לנכדה התינוקת, המילה "בזמנך" הופכת מוטו מרכזי? ולמה צריך בייביסיטר לסבתא? הטור של אדיבה גפן
כלל ראשון, מסביר הגאון שלי, כשניגשים לקטנה, נוטלים ידיים. נטלתי. הוא מעביר עיניו על אצבעותיי. ועכשיו מגיע שלב הפרוטוקול. ראשית דבר, אוכל. הקטנה אוהבת פתיתים. "שמים כוס מים בסיר,“ הוא מלמד אותי, "וכשהם רותחים, מוסיפים את הפתיתים, מבשלים שלוש דקות ומסננים.“
"אתה יודע כמה פעמים בחיים שלי הכנתי פתיתים,“? אני מגינה על כבודי, הוא לא מחייך אפילו כשהוא עונה, "בזמנך לא היו פתיתים כאלה.“
אחר כך עוברים לקורס מזורז ברחצה, הלבשה, הנעלה והחתלה. עשיתי את זה אלפי פעמים, אני מערערת על ההסברים. והוא עונה לי כך בלי להניד עפעף, "בזמנך לא היו חיתולים כאלה.“
אחר כך הפרק בהלכות השכבה. לדעתי, הם בטוחים שמדובר בתינוקת הראשונה שהולכת לישון: "קחי אותה על הידיים בתנועות רכות, והניחי אותה בעדינות על המיטה, המתיני כמה דקות ואז מחכים, אם היא בוכה, טופחים על גבה בעדינות.“
"היי בן, גידלתי שלושה ילדים,“ אני מנסה לצייץ, "והתוצאה לא רעה בכלל.“ הוא מעביר עליי מבט מלא ספקות והמילה "בזמנך“ נזרקת שוב לחלל האוויר.
ואסור בשום אופן לתת לה ממתקים, הוא מזהיר אותי, ואסור שהיא תצא לשמש בלי כובע ובלי קרם הגנה, כי בזמנך... זה העניין, "בזמנך.“ בזמן ההוא לא ידענו איך משכיבים ילדים, חיינו בבית כלונסאות, היינו מדליקים אש על ידי שפשוף שתי אבני צור, לובשים בגדי עורות וכל מה שילדיי המסכנים אכלו היה נתח תאו שאביהם צד. "בזמנך“ היא מילת המפתח המגדירה יחסי סבתות וילדיהן. בני השלושים האלה בטוחים שבזמני הלכנו יחפות עם כדי מים על הראש ויצאנו לקטוף קני סוכר בשדות עם התינוק על גבנו.
מאז הוכרזתי סבתא, אני עוברת קורסי השתלמות באורחות גידול ילדים. מפקידים בידיי, שאינן מנוסות די הצורך, כך לפי דעתם, את האוצרות שלהם, לא לפני שאני מציגה לראווה את יכולתי בניגוב ישבנו של תינוקם או בערבוב אבקת מטרנה עם מים שעברו רתיחה.
"חשוב שתשחקי איתה,“ הוא ממשיך בהרצאה הדידקטית ושוב אני לומדת כמה חשוב לרקוד עם הילד, לצחוק איתו, לדבר אליו בשפה טובה. לחבק. לנשק.
"את יודעת להדליק את הגז“? הוא מודאג. "איך אדע? בזמני היינו מבשלים על פתיליה,“ אני מנסה להתבדח, אבל מבטו הזועף משתיק אותי. כשזה מגיע לעסקי התינוקת שלו, חוש ההומור מתאייד.
סוף-סוף אזלו ההוראות והוא הלך. אני והקטנה נשארות לנפשנו. היא מציצה בי באותה ספקנות של אביה. אני מחליטה להיות סבתא מצטיינת ומושיבה אותה בחיקי ומקריאה לה. הופ, הנייד שלי מתעורר. "איך היא? את מסתדרת איתה? את שרה לה? תשגיחי
"אנחנו מסתדרות,“ אני מנסה להשיג צדק סבתאי. "חשוב שתקריאי לה,“ ממשיך העריץ. "בן, בזמני כבר המציאו את הדפוס.“ הוא משמיע צליל פקפוק. "את יודעת להפעיל את המיזוג“? "מיזוג? מיזו... לא שמעתי.“ אותו זה לא מצחיק.
אנחנו רוקדות לצלילי הלהיט "בן זמנו“ - "עוגה-עוגה-עוגה,“ כשהנייד שלי מתעורר שוב. "תקשיבי, צריך לתת לה הרבה מים.“ "לא בעיה, ארד למעיין ואשאב.“ הוא מנתק. זה המצב. האבות הצעירים יודעים הרבה יותר על גידול ילדים ממה שידענו "בזמננו.“ הם המציאו את העניין.
חכה-חכה, בני יקירי, עוד יגיע היום שבו תתייצב למשמרת אצל נכדתך, וזאת שמפליאה עכשיו ב“עוגה-עוגה,“ התינוקת שלך, תסביר לך איך מבשלים פתיתים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם