סבתא, תקני לי: המדור של אדיבה גפן
בדיוק כשאני נחושה להרביץ קצת תרבות בנכדים, אני מגלה שתרבות ה"תקני לי" כבר מתחילה במוזיאון. המדור של אדיבה גפן
במשפחה שלנו אני נושאת בתואר "סבתא תרבות." מרגע שנולדו נכדיי, מינו אותי ילדיי לתפקיד הנכסף. לקרב את הזאטוטים לנכסי התרבות זאת המשימה שלי.
"סבתא תרבות" הוא תואר שקוששתי לעצמי בעונג. בעיניי הוא הכי קרוב לתואר אצולה. לקחת את נכדיי לקונצרט, למוזיאון, לספרייה או לתיאטרון זו שליחות בעיניי. שיחוו חוויות מעשירות, שיטעמו ויתקרבו. יום אחד, אני מהגגת עם עצמי, הם יגידו תודה לסבתם הנמרצת ושוחרת התרבות, שדילגה איתם במנזר לטרון כדי להקשיב למוצרט, או גררה אותם לראות את פיקאסו ורודן במוזיאון הפתוח.
ויש אירועים מלוא הטנא - פסטיבלים, תערוכות, הצגות, קונצרטים, טיולים, פארק מדע ופארק מים. אלא שהמציאות הישראלית באה וטופחת על פניי. אויבי התרבות הם הדוכנים, והם אורבים בכל פינה. בפואייה, בכניסה או ביציאה, על המדרכה, על הכביש - תמיד יעמוד איש עסקים זריז שיציע לזאטוט לשכנע את סבתא שלו לרכוש בשבילו איזה צעצוע דפוק.
אנחנו יוצאים מקונצרט שמיימי. זה עתה סיימתי להרביץ בשני נכדים קצת קולטורה, ליטפנו נבל, אהבנו את הוויולות ושלושתנו מזמזמים את שופן ומשננים את כלי התזמורת, ואז מגיע הרגע שאי אפשר להימלט מפניו. בחוץ, בעיניים נוצצות, עומד הצייד ומצפה גם לכיפה אדומה וגם לסבתא. בידיו איזה פלסטיק מרצד או מסתובב או מגהק, זוועתון שעולה כמו כרטיס לשני קונצרטים ומשך חייו כמו של שקית במבה.
אני מנסה לנווט את הזאטוט לעבר האגף הימני - ומגלה שם בלונים, אני פונה לעבר האגף השמאלי - ופיסות בצק שמנוניות ושומשום ניבטות אלינו. והנה זה מגיע... "סבתא תקני לי!." אני מסבירה שיש להם שבעים כאלה בבית מכל הקונצרטים האחרים, אומרת שאקנה ספר, כרטיס לעוד הצגה, שנפליג בים, שנקשיב לשוברט - אבל הם בשלהם, סבתא תקני לי. וכבר מתגלגלות להן הדמעות, והפה רוטט, והלב הסבתאי נחמץ. וקונים. הנכדים מחייכים, הפלסטיק מנצנץ ובעיני הצייד מרצדת שמחה לאיד.
הנה למשל, חוויות מהביקור במוזיאון: אנחנו מסיירים בתערוכה, מתפעלים מג'יאקומטי ומהדמויות המרחפות של שאגאל ואני מרביצה בהם תורה ומרגישה כי שלב ההעצמה בשיאו. איזו התרוממות רוח. ואז, לפתע, אחרי האימפרסיוניסטים ממתינים לנו המוכרים בדוכנים ובפיהם השאלה הנצחית - "סבתא, למה לא תקני משהו לילד הנחמד"?
הפלסטיקים המסתובבים מנצנצים באורות מפתים, אני
לא פעם אני חושבת שמדובר במזימה שטנית, המתבשלת במוחות גאוניים היודעים נפש נכדים. אמא ואבא יכולים להגיד "לא מותק, הרי אתמול קנינו לך אופניים." אבל סבתות? הן לא יכולות לומר לא. הרי תפקידן הוא להעשיר, לפנק ולתת לנכדים, כדי להותיר את חותמן בנפשם הצעירה. אנחנו נסחטות הרבה יותר בקלות. למען חיוכם אנחנו מוכנות לקנות להם אפילו חוט מטומטם שבקצהו מרחף ברווז.
"רוצה," הנכד צועק, וכל תוכניות ההעשרה שלי הולכות ונמוגות. קונה. מתפוצץ. חדש. אז מה למדנו היום יקיריי? שתרבות הקניון מתחילה במוזיאון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם