מתקפת הזומבים: אני רואה הורים מתים-חיים
אפשר לראות אותם בכל מקום: בגני השעשועים, בקניון, בבתי הקפה. נשרכים אחר הילדים עם עיניים כבויות וכתפיים שחוחות, מייחלים שהיום ייגמר כבר. הכירו את ההורים המתים-חיים – האם גם אתם כאלה?
וההורים האלה, בזוזי הכוחות, נמצאים בכל מקום. היכן שאני לא מסתכל – בגן המשחקים, בסופרמרקט, במכוניות שסביבי על הכביש – אני רואה הורה מותש שרק מחפש עוד דרך להעביר את הזמן עם הילדים ולהתיש אותם לפני שהם מתישים אותו.
אין בידיי הוכחות מדעיות, אבל אני די בטוח שאם הנושא ייבדק במעבדה, יימצא שיש מתאם שלילי מושלם בין מידת החיוניות של הילד ובין מידת התשישות של ההורה: זאטוט אנרגטי, כזה שמקפץ ממתקן למתקן בגן השעשועים ומתפלש בבוץ בהנאה מרובה, ילווה תמיד בהורה בעל עיניים כבויות במיוחד ורצון עז להגיע כבר הביתה, לשתות שני שוטים של ויסקי וללכת לישון בלי להתקלח.
ישנו מאפיין נוסף לפיו ניתן לזהות את ההורים האלה: מידת ההזנחה את המראה החיצוני. משהו בפנימיות שלהם ויתר והרים ידיים, וזה בא לידי ביטוי גם כלפי חוץ: הגברים פתאום מקריחים במהירות רבה, כאילו השערות שלהם אמרו "טוב, חביבי, נמאס לנו להתאמץ להישאר בחיים כדי שלא תיאלץ לעשות 'הלוואה וחיסכון' כבר בגיל כזה, בזמן שאתה מפתח כרס ובטוח שבגילך זה סקסי. אנחנו עפות מפה!". הנשים, מצדן, לא נשארות חייבות, ומחליטות שהלידות הן תירוץ מצוין לפצוח במסע התרחבות באזור האגן – מסע שאחריתו מי ישורנה.
אבל כאן לא נעצר אלמנט ההזנחה. ההורים המתים-חיים הפסיקו גם להתעניין בנושאים שפעם, לפני הגעת הילדים, היו בנפשם. הורים שפעם היו פריקים של מוזיקה, שעקבו בעניין אחר כל צליל חדש והכירו כל להקה אזוטרית – עכשיו הם רק רוצים לשים גלגל"צ ברקע, כדי שהשירים יהיו מוכרים ומנחמים. אלו שעקבו אחר הנעשה בפוליטיקה, שיצאו להפגנות והיו בעלי חוש צדק מפותח – היום הם מסתפקים בצפייה בחצי מהדורת חדשות, מפטירים איזה "כל הפוליטיקאים מושחתים" וממשיכים לבהות במסך.
אלו הן רק שתי דוגמאות, אבל השורה התחתונה היא אחת: ההורים האלה איבדו כל עניין בחיים שמעבר לד' אמותיהם. כל תכליתם היא לעבוד, לעייף את הילדים, לראות קצת "האח הגדול" וללכת לישון.
זה יישמע פטרוני ומתנשא, אבל אני מרחם על ההורים האלה שפעם, ממש לא מזמן, היו אנשים מעניינים בעלי עולם פנימי עשיר; כאלו שיודעים לדבר אתך גם על נושאים נוספים מלבד איפה הג'ימבורי הכי מרגש והיכן נערכים חוגי ריתמיקה מלהיבים לגיל הרך. הם יכולים לנסות לשכנע אותי עד מחר שטוב להם בפאזה הנוכחית בחייהם,
יש ימים לא מעטים בהם אני מרגיש גם חי-מת: מגיע הביתה מהעבודה גמור מהעייפות, מחזיק אצבעות שהילד יירדם כמה שיותר מהר, מייחל רק להתקלח ולהתרסק במיטה. אבל גם בימים כאלה מקנן בי עדיין איזשהו להט – להט להקשיב לאלבום החדש של להקת האינדי הכי מדוברת; להט לסיים לקרוא את הספר המעולה שהתחלתי די מזמן; להט להיות מחובר לאהבות ולתחביבים שהעניקו לי טעם לחיים גם לפני שהילד – המקסים, המדהים, הנהדר – בזק לי תבלין יוצא דופן על החיים (זה קצת מר בהתחלה, אבל אחרי שמתרגלים ומגלגלים את זה על הלשון מגלים עולם עשיר של טעמים).
אני באמת מאמין שאפשר לבחור האם להיות כמו הילד ב"החוש השישי", כלומר חי הרואה סביבו את המתים, או כמו הפסיכולוג – רוח רפאים הרואה סביבה את החיים. העיקר שלא תגמרו כמו הבמאי של הסרט: אומרים שהקריירה שלו כבר מתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם