אם הדרך: להיות אמא בתחבורה הציבורית
נסיעה עם ילד בתחבורה ציבורית זה עניין מורכב עד בלתי אפשרי. הילית ישראל סוקרת את כל האמצעים העומדים לרשותכן להגיע מנקודה א' לנקודה ב' עם זאטוט על הידיים. וכן. אם תרצו אין זו אגדה
במשפחות הנעות על הציר שבין שתי משרות מלאות וצי ילדים קטן שיוצא ממסגרות וצריך להגיע לחוג או הביתה, אפילו צמד רכבים נחשב מחוייב המציאות.
לבהלה לאוטו יש מגוון סיבות תרבותיות, אבל מאחר ובהורות עסקינן, בואו נדבר על איך זה לנסוע עם הילדים בתחבורה ציבורית. אולי נמצא את ההסבר לכך שאנשים עושים את זה כל כך מעט, אבל לא תמיד בצדק.
אוטובוס ייקח אתכם דרך ארוכה וכאימהות אנחנו תמיד שואפות לקצר. כך לא נצטרך להתמודד עם ילד שפתאום רעב, צריך פיפי או סתם צורח כי נפל לו המוצץ מתחת לספסל.
חיסרון נוסף של האוטובוס הוא האניגמטיות שלו. נניח לרגע שהוא יגיע בזמן הנקוב לו (רעיון מבדח לכשלעצמו), האם יהיה בו מקום לשבת? מילא שאנחנו נעמוד, אבל להושיב את הילדים בטווח עינינו זה די חיוני עד גיל מסויים. האם הוא ייסע במסלולו הרגיל או שמא חפץ חשוד, לוויה
נדמה שהאוטומט הוא להגיד "לא" לאוטובוסים כשעוללינו לצידנו, אבל מאחר וזו הדרך הזולה לנוע, לא כדאי לוותר עליה כל כך מהר. יש גם יתרון אחד מובהק בכלי התחבורה הגדול הזה - ניתן לעלות ולרדת ממנו בדיוק באותו האופן, כלומר, נניח ועלית עם ילד נינוח במיוחד בעגלה או במנשא, אינך נאלצת לחלץ אותו משם ולהילחם בחגורות, לפעמים רק בשביל חמש דקות נסיעה.
הפלא הירושלמי הזה, שזומם להגיע גם לתל אביב למשל, אבל בהחלט לא ברור מתי, הינו תת נגזרת של סעיף האוטובוס. הרכבת היא כלי רכב מרווח הרבה יותר מאוטובוס, בימים כתיקונם הנסיעה בו אמורה להיות נינוחה במיוחד. האם הגענו, לפחות במסלולים בו היא נוסעת, לצורת תחבורה שתהיה באמת נעימה לילדים ולא רק מרגשת עבורם (רכבת בעיר? בישראל? עוד לא נתקלתי בילד שלא גילה התלהבות מטורפת מהאטרקציה הזו).
מונית אמורה להיות התחליף המושלם לרכב. ברגע שרכשת את שירותיה היא שלך. היא תביא אותך ממקום למקום באופן ישיר וגם הכיסא מובטח לך.
אז למה אנחנו בכל זאת ממעטים להשתמש בפלא? בגלל המחיר כמובן, אבל לא רק בגללו. אמנם ניתן לעצור מונית בכל מקום, אבל יש מקומות שמוניות לא באמת עוברות בהם. כשמדובר באוטובוס, ברגע שמצאת תחנה אתה יכול להיות כמעט בטוח שתעלה עליו מתישהו. לעומת זאת, לחכות עשרים דקות למונית, מה שקורה לפעמים גם בעורקים די ראשיים, עם ילדים שקר להם, או חם להם או שהם מנוזלים, זו חוויה ממש לא נעימה.
חוץ מזה, כבר סיפרנו לכם כמה זה מסורבל, כשכבר עוצרת המונית וכל התנועה מחכה לכם, לקפל ביד אחת (ביד השנייה יש ילד, כן?) את העגלה ולהכניס את התיק שלך והתיקים שלהם, או לשלוף את הילד מהמנשא -העלק נורא פשוט - וכל זה בשביל נסיעה קצרה שבסופה שוב תצטרכי להיאבק בכל הציוד שלך ולקוות שלא שכחת בפנים שום דבר.
בנסיעות בין עירוניות החוויה יותר נעימה, כי בדרך כלל יש מספיק מקומות ישיבה. החיסרון הגדול הוא ממד הזמן ואי העצירה (כלומר האישיו של הפיפי).
את הבחירה לנוע מעיר לעיר בתחבורה ציבורית חובה לגבות בכל הציוד שתצטרכו - מגבונים, אוכל, שתייה, בגדים להחלפה וצעצוע מרגיע, אבל לא כזה שיש לו ערך רב. זכרו שאם ייפול - יאבד לנצח.
למרות החסרונות, לנסוע בתחבורה ציבורית עם הילדים זו חוויה סבירה, מרגשת לילדים ואפשרית גם עבור ההורה. מאחר ואני מקפידה להמנע מלקחת את האוטו המשפחתי מטעימי עצלות, קמצנות וקמצוץ אידאולוגיה, אני משתמשת בתח"צ לא מעט. זה באמת הרבה יותר קל מלמצוא חניה, בעיקר כשאני ממהרת.
חוץ מזה, איפה עוד מובטח לך יחס של מלכה? המקומות שמתפנים עבורך גם אם את מעדיפה לעמוד, שלל העצות, המחמאות והשמרטפים המתנדבים להחזיק את הילדים כשאת הולכת לשלם או מקפלת את העגלה... איפה עוד תרגישי כה מחובקת וגיבורה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם