הולכים על 4: משפחות חילוניות מרובות ילדים
בריכה בחצר וג'יפ זה לגמרי העשור הקודם. קבלו את סמל הסטטוס המעודכן: משפחות חילוניות מהמעמד הבינוני-גבוה שמקלקלות לגמרי את הממוצע הארצי שעומד על 2.4, ומביאות לעולם ארבעה, חמישה ואפילו שישה ילדים. היתרון: הם באמת חמודים בטירוף. החיסרון: יש לכם מושג כמה עולה לבדר חמישה זאטוטים במשך שבת שלמה? תופעה
עכשיו הבית הפוך למדי, ויש עוד סימנים מהאורחים שביקרו אתמול במסיבה ומיום ההולדת שנערכה לפני כמה ימים. הבית מלא בלונים, חוברת צביעה זרוקה על השטיח ליד צבעים. רות אוחזת בידה את הספר "אכפת לי", שכתב אביה, עו"ד עמירם חרלפ ז"ל, ובו מכתבים שכתב במרוצת השנים.
במכתב ששלח אל ראש הממשלה מנחם בגין בשנת 1977, כתב כך: "אני יליד הארץ ואף רעייתי כך. לנו חמישה ילדים: הגדולה בת 26 והקטנה בת שמונה וחצי, והיא פרי החלטה להוסיף עוד יצור לעם ישראל בעת התרוממות הרוח שלאחר מלחמת ששת הימים. כאב לחמישה נתקלתי בקושי רב, על אף שאני אקדמאי עצמאי, לגדל, לחנך ולחתן מספר גדול של ילדים... וכך יזמתי עם ידידי אברהם דנינו מחיפה את ארגון זהב"י - זכויות המשפחה ברוכת הילדים, המאגד אלפי משפחות ברוכות ילדים שלא על רקע דתי, עדתי או מצב סוציאלי אלא על רקע 'הילד' וצרכיו..."
"המדינה בנויה לדגם של שני ילדים, וכל ילד נוסף הוא בעיה רצינית.. לפני הכנסת מונחת הצעת חוק משפחות ברוכות ילדים שחתמו עליה חברי הכנסת השמינית מכל הסיעות. אם רצונך לעשות מעשה אשר לא יישכח לך לעולם - אמץ חוק זה ודאג לאישורו בכנסת התשיעית. קשה להאמין שמישהו ירים ידו נגד חוק זה... חוק זה ידרבן רבבות משפחות להגדיל את המשפחה בילד או שניים נוספים...תאר לעצמך שביום התקבל החוק הזה בכנסת אתה פונה בנאום לאומה ומבקש מכל זוג הורים, למען א"י הגדולה, למען שיקום העם שהקיז דמו בשואה ובמלחמות - להביא תוך שנה ילד נוסף לעולם. מתנה כזו, מאה אלף ילדים, שרובם אף לא תוכננו, תוכל לשנות את מפת ישראל ואולי את פני היסטוריה".
החוק עבר בסופו של דבר רק שנים מאוחר יותר, אבל רות ואיתן לא עשו בושות לשושלת. "כשהתחתנו, לא ממש דסקסנו כמה ילדים יהיו לנו בעתיד, אבל היות שאני אוהבת ילדים, הדמיון שלי הגיע עד ארבעה", אומרת רות. שישה? לא היה לי אפילו האומץ לחשוב על זה. איך בכל זאת הגענו לשישה? כל פעם אחרי הריון ולידה הייתי רואה אישה עם תינוק בעגלה, ומבינה שהרחם מתגעגע. שהוא רוצה עוד".
איתן ורות מכירים מאז שלמדו יחד בבית הספר הריאלי בחיפה. מכיתה י"ב הם יחד, "ולא נפרדנו בשביל לנסות משהו אחר", מדגישה רות. עשר שנים עבדה במשרד עורכי דין עם אביה ואחיה. כאשר נולד בנה הרביעי, עזבה את המשרד והאטה את קצב העבודה. "הרגשתי שאני רוצה לנתב את הכוחות שלי לעצמי, לזוגיות, לילדים ולבית", מסבירה זימרן, מחלוצות תחום ה"בייבי יוגה" בארץ, תחום שגילתה כאשר יצאה מהמרוץ המטורף של העבודה. "חוץ מזה שלארגן בית עם סדר, ניקיון, קניות, הסעות, בדיקות, זה ניהול עסק לכל דבר".
יש נטייה לחשוב שאם את מביאה הרבה ילדים את מוותרת על עצמך.
"פעם קראתי מחקר שעשו על אנשים מבוגרים. שאלו אותם מה הדבר הכי משמעותי בחייהם והם אמרו: משפחה. מה זה לוותר על עצמי? אם אני קמה לילדים שלי במקום לישון כשהעצמי שלי רוצה לישון, אז ויתרתי על עצמי? ואם את עושה קריירה - כל דבר שאת עושה במהלכה, את שלמה איתו? אז יש פה ויתור, אבל בסופו של דבר, אני מרגישה שהמשפחה נותנת לי המון שמחה וסיפוק, וזה שווה לי יותר מאשר אם היה לי שם כעורכת דין מצליחה.
"המסר הרווח הוא שאישה צריכה לממש את עצמה. החברה לא רואה מימוש עצמי באישה שיולדת ילדים, משקיעה ומגדלת אותם. אני מרגישה שלגדל את הילדים זו זכות".
רות ואיתן לא לבד, ולא רק משום שיש להם שישה ילדים: בשנים האחרונות בוחרות יותר ויותר משפחות מהמעמד הבינוני-גבוה והגבוה, חילוניות לחלוטין, להביא לעולם ארבעה, חמישה ואפילו שישה ילדים. הן חיות בערים הגדולות, מנהלות קריירה, רואות במשפחה גדולה חלק בלתי נפרד מהמימוש האישי וממיצוי היכולות של בני זוג ולא נרתעות ממארזים של עשרה קילוגרם שניצלים. ארבעה, חמישה ושישה ילדים הם לגמרי השלושה החדש.
יש יסוד טוב להניח שמשפחת בנקי מירושלים היא המשפחה הכי מפורסמת בשוק מחנה יהודה. מדי יום שישי, השכם בבוקר, הם מתייצבים נמרצים בסמטאות השוק על טפם וסליהם, ומתחילים להעמיס: אבא אורי (42) ואמא מיקה (40), שירה (12), תומר (10), אלה (5 וחצי) ועדי (16 חודשים).
השכמה ברבע לשש, בשאיפה להיות בשש ורבע באוטו. בשש וחצי הם בשוק, ועד 7:10 הם עורכים קניות בין 15 דוכנים. 7:10 - התמקמות בבית קפה (בתפריט: אספרסו
יום שישי הזה עמוס במיוחד. משפחת בנקי צריכה להספיק לארוז לקראת הנסיעה המשפחתית הראשונה לחופשת סקי באיטליה. גם זה לא מבהיל אותם במיוחד. הם מתורגלים בנוהל אריזות, מכל מסעות הפויקה, טיולי השטח וערבי השירה בציבור. "אבל זו הפעם ראשונה של הילדים, ואנחנו מקווים שיהיה טוב", אומר אורי.
אני לא יודעת מה לשאול, איך אתם מצליחים לצאת איתם או איך אתם מצליחים לצאת בלעדיהם?
"אנחנו מתורגלים גם וגם. ברור שהרבה יותר קל ללכת או לנסוע לבד. אבל מי שלוקח את זה בקלות, עושה את זה בקלות. לצאת עם ארבעה ילדים לטיול עם אוהלים זו אופרציה, אבל עצם האופרציה לפעמים זה כיף, כמו שלארוז לנסיעה זה כיף. השאלה היא כמה אתה מתרגש מזה וכמה אתה תקתקן".
תכננתם מראש להביא ארבעה ילדים?
"לא דיברנו על כמה ילדים נביא לעולם, אבל היה ברור שיהיה לנו יותר מאחד. שלושה - שזה הסטנדרט - היה ברור שנביא, והרביעי היה סוג של אופציה".
ילדים זה שמחה, אבל מה עוד?
"כל הקלישאות נכונות. הרבה ילדים זה הרבה שמחה, צחוקים, אושר וזהו. תיקון: זה גם הרבה טרחה, הרבה עבודה וכאבי לב ואכזבות, פחדים וחששות. אין חידושים. עד היום נולדו בעולם עשרות מיליארדים של ילדים ואף הורה לא ממציא את זה, למרות שנדמה לו שכן".
יש עוד סבך שמיליארדי הורים לא הצליחו להתיר: חלוקת משאבי תשומת הלב. איך עושים את זה עם הרבה ילדים?
"אני גם מניח וגם יודע שהילדים שלי היו שמחים להית ילדים יחידים, אבל רוב הזמן הם מעדיפים להיות חלק מחבורה. אנחנו מחלקים את הזמן גם במודע וגם כל אחד לפי צרכיו. ההפרשים בולטים. צרכים של ילדה בת 16 חודשים שונים מצרכים של ילדה בת 15. גם שעות הערות אחרות. אפילו הצרכים של בן 10 ובן 12 שונים לגמרי, ואין ספק שלעתים הם נפגעים. אם היו רק שניים היתה יותר תשומת לב. מצד שני, אנשים מתבלבלים בין תשומת לב לפינוק. לא נורא אם ילד צריך להסתדר מדי פעם לבד, ולא נורא אם הגדול יכין סנדביצ'ים לקטן בבוקר. זה בסדר גמור".
מה אומרים לטענה שילדים זה יקר?
"א', שזה נכון. אדם צריך לגדל ילדים כפי יכולתו ולא להתפלא בדיעבד כשהוא לא מצליח להרים את הראש מעל המים. הדבר השני הוא השאלה מה חשוב בחיים. יש כאלה שחשוב להם מאוד לגור בבית גדול. אנחנו גרים בארבעה חדרים עם ארבעת ילדינו, ולא הרבה יותר מזה. אני מניח שיש כאלה שחשוב להם מאוד ללכת לבתי מלון או לנסוע במכוניות מפוארות, ויש כאלה שחשוב להם יותר ללדת ילדים, לטייל ולצבור חוויות. ילד יכול לגדול עם עוד אח בחדר, ואם הוא יקבל את המחשב הראשון שלו בגיל 12 לא יקרה שום דבר. כל אחד וסדר העדיפויות שלו".
איזה מחיר אישי כהורים גובה מכם העובדה שאתם משפחה מרובת ילדים?
"אנחנו עובדים קשה, מתמרנים, מגבים אחד את השני ויודעים לחתוך מהעבודה כשצריך, ולהשתמש בבייביסיטרים כשצריך. שנינו עובדים קרוב לבית יחסית ומסוגלים לתמרן ביחד. אנחנו לא עושים את זה בשם העניין הדמוגרפי וזו לא תחרות. אפשר להתמודד אך ורק באיכות. איכות זה לגדל אזרחים טובים, ילדים שיביאו אושר לעצמם ולסביבתם".
גם במשפחת שטיינר לא מתרגשים מאוד מהעניין הכלכלי. "אני לא יודעת לך עד כמה זה שיקול, כי מצבנו בסדר", אומרת עידית נוימן שטיינר (40), מהנדסת תוכנה במקצועה. "לגדל ילדים זה יקר, אבל אני חושבת שזה לא היה משפיע אם היינו במצב אחר. החלטתי שיהיו ארבעה, וזה מה שיש. נסתדר".
היא נשואה לאילון שטיינר (40), סטארטאפיסט , ואמא לשיר (6 וחצי), נעם (5), אמיר (שנתיים וחצי) ורוני (7 חודשים). הם גרים ברמת אביב. בדרך כלל היא לא מקטרת, היא אומרת, אבל אתמול היה יום חריג: הערב הראשון שבו עידית הייתה לבד עם ארבעתם. אילון חזר מהעבודה בשמונה ועידית הייתה ממוטטת.
שבע עד שמונה בערב זו השעה העמוסה באמת, עם כל ארוחות הערב והמקלחות, "ובשעה הזו אי אפשר להתקשר או לדבר או לעשות שום דבר אחר", אומרת עידית. "אבל בדרך כלל אנחנו משתדלים להיות כבר בשבע בבית, ואחרי שהם הולכים לישון אנחנו ממשיכים לעבוד. יש לנו ילדים נורא ממושמעים, ילדים טובים. אני יכולה להגיד בביטחון שהבית שליו ורגוע".
שום קיטור?
"אני לא מקטרת בכלל. אני מאוד מבסוטה מזה. העייפות הפיזית היא סיפור אחר. רק לפני שבוע חזרתי לעבודה מחופשת הלידה, אין לי שנת צהריים והקטנה מתעוררת בלילות. גם לזה מתרגלים".
תמיד רציתם הרבה ילדים?
"היה לי ברור שיהיו לנו מספר זוגי, אבל תמיד חשבתי שזה יהיה שניים. שלושה לא רציתי, זה נראה לי מספר לא טוב לילדים. גדלתי בבית עם שלושה ילדים כך שבאתי עם ניסיון. כשהייתי בהריון עם שיר, אמי נפטרה, ושנתיים לפני כן אמא של אילון נפטרה. איכשהו בשבעה של אמא שלי היה לי ברור שיהיו לי ארבעה. אז כבר הייתי בת 33, ואמרתי : ארבעה עד גיל 40. צריך לתקתק הכל".
משימתית.
"לגמרי. זה הוחלט אז, וכיוונו למטרה".
עד כמה אתם חריגים בסביבתכם?
"ברמת אביב יש עוד כמה משפחות עם שלושה ילדים. לפני כן גרנו במרכז תל אביב, וכשנולד השלישי היינו כבר זוג חריג ביותר, ובאמת לא מצאנו דירה מספיק גדולה במחיר שאפשר לחיות איתו, אז עברנו לצפון העיר. פה יש משפחות יותר גדולות. יש בעבודה אצלנו דיבורים על איך אפשר לעשות את זה, וגם סביב הנושא של ילד שלישי מתלבטים. אומרים שזה יקר מדי, אבל לי זה לא נראה שיקול".
הרעיון להתארח אצל אחרים כמשפחה לא כרוך במבוכה?
"אירוח הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו. נכון שלבוא אל אחרים נהיה כבר סיפור אחר. אנחנו הרבה, שישה אנשים, ולכן אני מעדיפה לארח מאשר להתארח. מה גם שעלי זה כבר קטן, עוד משפחה, פחות משפחה. בספירה של האוכל והעוגות זה לא משמעותי בכלל, אבל כשבאה משפחה של שישה פתאום לזוג עם ילד, זה משנה להם את רשימת הקניות. אפילו ישיבה אצל אחרים בסלון הופכת למשימה, כי לא תמיד יש איפה. יש לנו חברים במרכז תל אביב והדירות נורא קטנות שם. בקיצור, מאז שעברנו לרמת אביב הכל אצלנו".
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המשפחה הישראלית מונה 2.4 ילדים בממוצע, וכוללת בממוצע 3.74 נפשות (ראה בהמשך). אבל בבית משפחת מיליק בחיפה לא שמעו על הסטטיסטיקה. עד לפני שנתיים חיו בני המשפחה בדירה בת ארבעה חדרים. ארבעת הילדים - ניצן (12), איתן (10), נעמי (8 ) ודנה בת ה-5 - התרכזו בחדר אחד, וחדר אחר הוקדש למשחקים.
לאחרונה החליטו להיפרד מהמרפסת לטובת בנייתו של חדר נוסף לבית. עכשיו בכל חדר יש שני ילדים. מסיבת בת המצווה של ניצן הולכת ומתקרבת, ומיד אחריה יעבור חדר המשחקים הסבה ויזכה בשם "החדר של ניצן". שלושת אחיה יתחלקו בין שני החדרים הנוספים. ולהורים? יחידת משלהם עם מקלחת פיצית.
ישראל (43) מהנדס אלקטרוניקה בהייטק, ומרב (42), יועצת שינה ומדריכת הנקה, מייסדת "אם-פטיה", מרכז להורים והורים שבדרך, הכירו כשהיו בני 27. "הנושא של ילדים היה ברור. ידענו שאנחנו רוצים ושהם יהיו צפופים, שיהיו לא פחות משלושה ולא יותר מחמישה. זה היה ההסכם. לא חשבנו על כמה זה יעלה או על הנושא הכלכלי. זו לא מחשבה שעברה לנו בראש אפילו", משחזרת מרב.
טיולים הם האהבה המשפחתית הגדולה. "אם לא נצא מהבית נשתגע", אומרים ישראל ומרב. אתמול חזרו מטיול אופניים משפחתי. קרוב לשעה עברה עד שישראל הצליח להעמיס את כל זוגות האופניים על האוטו: חמישה זוגות ונגרר נוסף של דנה. משפחת המדוושים כבר מורגלת במבטים.
כמה פעמים ביום את שומעת את השאלה איך את עושה את זה?
"עכשיו פחות. כשהיו לי ילדים קטנים וצפופים, שמעתי הרבה מאוד 'אני לא יודע איך את מסתדרת', 'איך את עושה את זה?', 'בטח מאוד קשה' ו'איזה אומץ'. על אמירות כאלה הייתי עונה: 'אתם יודעים שההבדל בין אומץ לטיפשות הוא קו דק מאוד. כנראה שזה היה אומץ'. בבית יש תלונות, כמו למה לא עשינו ילד חמישי. אני מסבירה שהרגשתי שזה המספר שיהיה לי הכי טוב בו. מעבר לזה, אני לא אוכל לעשות את המיטב. גם ישראל רצה עוד אחד, אבל לא היה ויכוח. אמרתי לא, ובזה זה נגמר".
את מדריכה הורים לפרנסתך. עד כמה באמת אפשר ליישם עצות בנוגע לילדים שלך כשאת עייפה ועצבנית?
"כשהם היו ילדים לא עסקתי בתחום הזה. באתי ממקום אחר, עסקתי בתחום של משאבי אנוש. הייתי בבית שש שנים עם הילדים, ואז פתחתי את המקום הזה,'אם-פטיה', מקום שיש בו אמפטיה לאמהות. הורות העסיקה אותי מאוד, כל הזמן. הלכתי לחוג הורים, קראתי ספרים וזה מה שעניין אותי: לעשות את זה טוב. עשיתי הכל עם הרבה מאוד תשומת לב והרבה מאוד מחשבה ומודעות. אף פעם לא אמרתי: לי יש הרבה ילדים אז אני יכולה לחפף פה".
את בטח מודעת לכך שלהיות הורה טוב בהרבה חוגים לא בהכרח נתפס כמימוש עצמי.
"בתור מי שהרבה שנים הייתה במקום הזה אני רוצה להבהיר: לא הלכתי לעבוד כי טיפסתי על הקירות. לא טיפסתי על שום קיר. היה סבבה, אבל רציתי לעשות משהו עם האהבה שלי להורות. זה טוב, כי יש לי משהו בחיים. זה טוב ונכון לילדים שהם לא כל עולמי".
עד כמה את נתקלת בחוסר פרגון?
"נתקלת. אני שומעת שאלות כמו 'שוב בהריון?'. הכי יפה שאחות טיפת חלב אמרה לי: 'בפעם הבאה נא להיזהר. הנקה לא מונעת הריון'. באופן כללי אנשים אוהבים להתערב: למה הדירה כל כך קטנה? האם לא היינו רוצים בית עם חצר. אני בדרך כלל מקבלת את זה בחיוך. יאללה, שיגידו. אנשים אומרים את זה כי הם שמים את עצמם בסיטואציה שלי ואומרים: אני לא הייתי יכול לעשות את זה. כשהיו שואלים אותי סביב הלידה של השלישית אם קשה לי, הייתי אומרת לא. רק בדיעבד הבנתי שהיה קשה לי. הלכתי לבריכה וראיתי אמא עם ילד בן ארבע וילד בן שנתיים ובטן ענקית. עלו לי דמעות בעיניים ורציתי לחבק אותה. הבנתי שאני רואה את עצמי שם, איפה שהייתי, כשהיה לי קשה ולא אמרתי שקשה לי. היום אני יודעת שמותר להגיד שקשה. עדיף לקלל מאשר לטלטל".
ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית מבית הספר למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למנהל, מסכימה כי במשפחות ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה וגבוה אכן קיימת באחרונה מגמה של הולדת ארבעה וחמישה ילדים.
לדבריה, הילד הרביעי של היום הוא השלישי של פעם, ויש לכך שתי סיבות: האחת, העלייה ברמת החיים וביכולת ההתפרנסות והשנייה - הולדתם של יותר ויותר תאומים, המגיעים בעקבות טיפולי הפריה.
"בשונה מן העבר, לנשים ממשפחות כאלה היום מאוד פשוט ולגיטימי מבחינה מצפונית להשתמש בשירותי הורות או תחליפי הורות. כמעט לכל אחת יש עוזרת שעומדת לרשותה כל היום. לא צריך להניח שאותה אם, שהיא סביב גיל 42, יולדת את הילדים שלה ומגדלת אותם. זה הרי לא פשוט לגדל ארבעה וחמישה ילדים. רק במקרים בודדים ההורים מגדלים את הילדים שלהם בלי עזרה. זה מעין בון-טון נוסף של עשירים: הולדת הרבה ילדים מעצימה את השכבות החזקות, ומחלישה את החלשות. מהצד השני, אם מדברים על מספרים סטטיסטיים של כלל החברה הישראלית, התמונה שונה. אין גידול משמעותי במספר הילדים במשפחה הממוצעת".
עמרי לוי, 42, במאי ותסריטאי ומנהל אקדמי של בית הספר לקולנוע "מעלה" וגלית, 38, עובדת במרכז הארצי לבחינות והערכה, מגדלים בשכונת בית הכרם בירושלים ארבעה ילדים: רומי (10 וחצי), מאיה (6), איתי (6) ויונתן (3).
שעת ערב בבית משפחת לוי. אמא גלית עורכת את השולחן ואבא עמרי מניח קדרה של קציצות שהכין בצהריים, וסיר נוסף של אורז מלא. "אל תחשבי שכל ערב זה ככה. לא תמיד האוכל כאן כל כך בריאותי", מסייגת גלית, ומוציאה חטיף מהארון. בזה אחר זה הם מתכנסים לארוחה: רומי עוזבת את החדר המשותף לה ולאחותה, אחותה מושכת ביד את חברתה והן נוטשות את עמדת המחשב, איתי מניח לטלוויזיה ומצטרף, ואחרון חביב מגיע יונתן הקטן.
רומי מראה בגאווה גלויה את המנוי החדש שלה לעיתון באנגלית, וכשאיתי נשאל "האם גם לך יש מנוי לעיתון? " הוא שולף את התשובה החמודה בעולם: "אני יודע מה זה מנוי, אני יודע מה זה עיתון. אבל אני לא מבין את השאלה. מה זה מנוי לעיתון?".
רומי מסבירה לו. היא האחות הבכורה. "בסך הכל זה נחמד, להיות האחות הבכורה", היא אומרת. "אני מאוד אוהבת את זה שיש לי הרבה אחים. כשיש משפחה עם הרבה ילדים, רוב החברים שלך חיים איתך בבית. אף פעם לא משעמם".
הפעילויות המשפחתיות המשותפות כוללות טיולים בגן החיות, בישול בירה והכנת יין במרתף הביתי הקטן, שנמצא בכניסה לבית ועליו השלט שקבע עמרי: "כאן אני קובע". החצר נראית כמו פינת ג'ימבורי מתוחזקת היטב, ובזמן הכנת יין משפחתית, היא מתמלאת בקונפטי של קליפות ענבים.
"גם בליסה היא פעילות משפחתית משותפת", מחייכת גלית. "בשבת, למשל, יש לנו סדר יום קבוע: הולכים לבריכה או לגן החיות, ואז אוכלים ארוחת צהריים - המבורגרים על האש". " ואז מגיעה שנת הצהריים הקדושה", מוסיפה רומי. "הילדים מתודרכים", אומרת גלית. "מותר להעיר אותנו בשבת רק אם הבית עולה באש או שלמישהו יורד דם"
.
אתם יוצאים לבלות?
גלית: "כמובן. יש לנו בייבי סיטר אחראית, רומי. התעריף עומד על עשרה שקלים ליציאה".
"מבחינתי ארבעה זה לא סוף פסוק", אומר עמרי. "אני רוצה עוד הרבה ילדים". גלית מרימה חצי גבה. "לא? ", שואל עמרי, ואחרי הרהור של רגע היא עונה: "תן לי לחשוב על זה. אולי. נראה".
שקט יורד על הבית. הגיע זמן שינה. מחר יום חדש.
איך עושים קניות בשביעייה? למגזר החילוני יש ממי ללמוד
איציק וייס מקדומים לא מתרגש מהתופעה: אם תשאלו אותו, יותר ילדים זה הרבה יותר סדר, וחיים הרבה יותר קלים. הוא בן 35, מנהל בית הספר למוזיקה "מזמור" בגבעת וושינגטון ומנהל להקת "איילת השחר", ונשוי לדקלה (34), מורה לאנגלית ומדריכת אירובי. השניים הם הורים לחמישה: אוריה (11 וחצי), התאומות ירדן ורעות (9), גלעד (6) וטל (שנה וארבעה חודשים).
כשאיציק אומר "יום סואן", הוא מתכוון לימים בעבודה. "הבית בדרך כלל מתנהל על מי מנוחות", הוא אומר. "לילדים יש סדר יום, כללים ומסגרת. יותר ילדים זה גם יותר סדר, מהסיבה הפשוטה שכשיש ילד אחד או שניים, אתה רוצה לקחת אותם מכאן לכאן, לקחת אותם לשם, אבל ברגע שיש לך הרבה ילדים החיים שלך יותר מסודרים. הילדים מעסיקים את עצמם יותר, הם שומרים אחד על השני ומבלים יותר זמן זה עם זה".
לפני שנה שיפצו את הבית. אבל האפשרות המפתה להשתמש בשישה חדרי שינה נדחקה לבסוף הצדה, ורק שלושה חדרי שינה נמצאים בשימוש: שלושה ילדים בחדר אחד, שניים בחדר השני. היתר הוקדשו לחדר אורחים, עליית גג שאינה בשימוש ועוד חדרים מושבתים. "בחרנו ללמד אותם לחיות יחד", הם אומרים.
הסביבה הקרובה, כלומר השכנים ותושבי היישוב, מכירים היטב את המשפחה ואת התמונה הזו, של צעידה בטור. "הסביבה משחררת חיוכים. אנחנו אטרקציה", אומר איציק. "הילדים שלנו קומפקטים, אז שואלים אם זה שלישייה או רביעייה. הגדולות נראות בנות אותו גיל למרות השנתיים וחצי הבדל שיש ביניהן".
איפה הקשיים, בכל זאת?
"אומרים שהילד השלישי הוא סיפור אחר. אצלנו לא היה ילד שלישי. זה הגיע ישר לרביעי. שם העסק נרגע לחלוטין. הכל נעשה יותר קל ויותר פשוט. 50 אחוז מהעניין זה הניסיון שלנו כהורים, התבגרות ולמידה מטעויות".
ובכל זאת, יש את עניין הקניות בסופר. עד לא מזמן אפשר היה לראות את משפחת וייס צועדת בין השורות בסופר עם שתי עגלות: בעגלה אחת - הילדים, בשנייה - הקניות. "אחרת הם היו מתחילים לטייל ולגעת בכל הדברים", אומר איציק. "אבל היום הקניות נראות אחרת. ההורים יוצאים לבד, הילדים נשארים בבית. הגדולים לוקחים פיקוד, הם יודעים מה אסור, מה מותר, מה יקשה עלינו ומה יעזור לנו".
אתם בוודאי מכירים את הדיון הפורה סביב כמה עולה לגדל ילד בישראל.
"מכירים אבל לא מתרגשים יותר מדי. יש איזה מחיר מינימום, אבל מחיר המקסימום הוא אינסופי. יש מותרות שהפכו למאסט כביכול, בזמן שלא אנחנו ולא את חלמנו עליהן כשהיינו ילדים".
איך מסבירים לילד מה מותרות ומה הכרח?
"רק דוגמה אישית. הוא רואה מה יש לנו ולומד. הילדים שלנו לא ידעו עד גיל מאוד מבוגר שאפשר להכניס שקל במכונות האלה, שמפוזרות בקניונים, והן גם יזוזו. הם ידעו שזה פסל שאפשר לטפס עליו, אטרקציה בפני עצמה, ונהנו מזה מאוד".
תכלס, מה הגליק הגדול בחמישה ילדים?
"זה מוסיף חיים, וחיים זה תמיד דבר חיובי. ברגע שאתה יכול לתת ולהעניק ויש מי שיקבל וייצא לו טוב מזה - זה תמיד טוב. ויש גם סיפוק עצמי במידה שאתה מצליח בחינוך ויש לך ילדים מחונכים. אתה משאיר את החותם שלך בעולם, בסופו של דבר. יש בזה צדדים אגואיסטיים, אבל כל עוד זה לא בא על חשבון האחר, זה חיובי. בסופו של דבר, המהות שלנו כבני אנוש היא היכולת שלנו להקדיש את חיינו לנתינה, וזה מה שגורם לעולם להתקיים. אם לא היינו מתחנכים על זה וגדלים על זה, כולם היו אוכלים את עצמם והם היו אוכלים אחד את השני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם