"אני אימא חרדתית": ראיון עם עדי כהן
עדי כהן היא כבר לא רק בוגרת "כוכב נולד" שלא מפסיקה להופיע בתאטרון ובאירועים פרטיים. היום היא האימא הטרייה והחרדתית של ליה, ויחד עם בעלה השחקן היא מגדלת אותה במציאות שכוללת הרבה חום ואהבה, וגם כלבת פקינז קטנה
מה את זוכרת מהלידה?
"הלידה הייתה מהירה, קלה ומהממת, כי בדיעבד זוכרים רק את הדברים הטובים. זה קרה יומיים לפני התאריך המשוער. אני נהגתי לשבת בבית ולצפות בסרטונים ברשת שעסקו בלידות טבעיות, וגם קראתי מאמרים על נשימות נכונות. ערב אחד, באחת מהפעמים התכופות שאישה בהיריון צריכה להגיע לנוחיות, שמתי לב שמשהו שונה קרה ונפתח לי פקק הרירית.
"התקשרתי לרופא שלי, ד"ר גלעד רטן, והוא שלח אותי מיד למיון. התקשרתי לבעלי באחת וחצי בלילה וביקשתי ממנו שלא יילחץ, אבל שאני צריכה להגיע למיון אז שיבוא להסיע אותי. חיברו אותי למוניטור והאחות אמרה לי שהצירים שלי 'יפים וחזקים'. אני לא הרגשתי כלום. כנראה מהלחץ התחלתי לצחוק בקולי קולות וכולם יצאו מהחדרים הסמוכים לראות מי המשוגעת. הכנתי מראש תיק עם תוכניות לידה והוראות לתינוקייה.
"שנייה אחרי שקיבלתי זירוז, הבנתי מה זה צירים. זה כואב מאוד, ואי אפשר לתאר את זה במילים. התחלתי לנשום בכל ציר, קפצתי על כדורים, לקחתי אפידורל בשלב מאוחר. טיילתי בקניון הסמוך לבית החולים איכילוב".
יש כאלה שטוענות שאולי עדיף שהבעל לא יהיה נוכח בלידה, כדי שהמשיכה המינית בין בני הזוג לא תיפגע. פחדת מזה?
"בהתחלה לא רציתי שהוא יהיה מקדימה, אבל בסוף זה מה שיצא. ברוך השם, הכול בסדר בחיי המין שלנו. זה דבר מדהים, אז למה לחסוך את זה ממנו? גם למי היה אכפת באותו הרגע? זו חוויה אלוהית. אני רואה בלידה חוויה חיובית ונהנית לדבר עליה. ברגע שהניחו עליי את התינוקת, נעלמו לי לפתע כל הכאבים. זה היה הרגע הכי מרגש שיש, פשוט התאהבנו בה".
עדי כהן פרצה לתודעה ב-2004, כפיינליסטית העונה השנייה של התוכנית "כוכב נולד", לצדם של הראל מויאל והראל סקעת. היא בוגרת לימודי משחק בבית צבי, ובעברה הופעות בתאטרון הקאמרי בהצגות "שירת הקאמרי" ו"אחוזת בית". כהן כיכבה גם בפסטיגל, במחזמר "כמו בסרט" וב"החברים של נאור". כמו כן היא שיחקה ב"קברט" וב"אאידה".
בשנת 2008 הוציאה את אלבום הבכורה שלה "דרוש לי גבר", ובימים אלה היא עובדת על אלבום חדש, בוגר ובשל יותר הפעם, כיאה לאימא. "אני עובדת
איך הרגשת עם העלייה במשקל?
"חשתי נורא מיוחדת בהיריון. אולי בגלל שאני מוכרת, כולם שלחו לי מזל טוב ופרגנו. זה גם שלב בחיים שבו אתה לא דופק חשבון לדברים שאוכלים, אז זה ניכר היטב כי העליתי 24 ק"ג. מהרגע הראשון של ההיריון ביקרתי אצל דיאטנית, אבל התביישתי להגיע כי העליתי יותר ממה שהיא חזתה. היא הייתה אומרת לי 'עדי, את כבר עוברת את הגרף. חייבים לעמוד בתפריט'. ואני עניתי:' בואי נראה אותך עומדת בזה עם החשק שבהיריון'. בסופו של דבר אני מרגישה שנראיתי טוב למרות המשקל. מאוד אהבתי להיות בהיריון, זה נשי ויפה. אחרי הלידה הורדתי 10 ק"ג ונותרתי עם עודף של 14".
הרגשת מוכנה לאימהות?
"אני כבר חושבת זמן רב שאני מוכנה לילד, אבל יש משהו בנשים בהיריון שחשות שזה הדבר. המהות של החיים. בכל זאת, שום דבר לא מכין אותך לזה. לא להיריון, לא ללידה ובטח שלא לאימהות".
זה אומר שאת אימא היסטרית?
"אנחנו משפחה נורא חרדתית בכל מה שקשור לילדים, אבל אני יצאתי יותר גרועה מכולם. אני זוכרת שתמיד הייתי אומרת לאחותי שתפסיק להיות לחוצה כי לא יקרה כלום. פתאום אני מזהה את הלחץ הזה אצלי. אז כן, מתברר שאני אימא חרדתית".
כהן בת ה-31 פגשה את אלי פרי, השחקן בן ה-32, לפני כשנתיים. שנה אחר כך השניים כבר היו מתחת לחופה. כעת הם סוגרים מעגל כי בחודש מרס, החודש שבו הכירו, נולדה בתם הבכורה. "אני ואלי הכרנו בבית צבי כי חיפשתי מישהו שיככב בקליפ שלי. באתי לצוד שחקנים והוא היה אחת מהאפשרויות החמות מבחינתי", מגלה כהן. "בסוף דברים לא הסתדרו. המשכנו להיות בקשר באמצעות הפייסבוק. הוא חיזר אחריי בלהיטות ובשלושה במרס התחלנו לצאת. אחרי שבעה חודשים הגיעה הצעת הנישואים, ובמרס הבא התחתנו.
"החלטנו ממש אחרי החתונה לעבוד על ההיריון ועכשיו אנחנו משפחה מאושרת. כל הדברים החשובים עבורנו היו במרס - ההיכרות, החתונה והלידה. זה כנראה חודש המזל שלנו. מיד היה ביני לבין אלי חיבור ואני יכולה לומר שהאהבה מתעצמת מיום ליום. יש לנו חברות מדהימה, אנחנו מצחיקים האחד את השני. לאט-לאט אני מבינה איזה גבר מדהים יש לי. אני ממש בוכה מהתרגשות כשאני מספרת לך עליו. את בטח שמעת על הורמונים שמשתוללים אחרי הלידה, אז זאת כנראה הסיבה".
תמשיכי לפרט על ההורמונים המשתוללים.
"יש בלגן של הורמונים אחרי לידה. זה ידוע. בזמן הזה כל דבר יכול להדליק אותך ואת עלולה לבכות מכל דבר. זה נקרא בייבי בלוז, כל אישה חווה את התופעה הזו ואני נורא רגישה עכשיו לכל דבר. אני זוכרת שבעלי חזר לבית החולים להביא לנו משהו ששכחנו בחדר לידה, אז הוא פגש שם את הרופא שלי ששאל אותו אם כבר התחלתי לבכות בהיסטריה מכל שטות. לגברים קשה להבין את העניין הזה. 'מה, את לא שמחה?' הוא שואל אותי. זה חלק מהתהליך. מה שמדאיג באמת אלו הנשים שלא בוכות ומשדרות שהכול בסדר אצלן. הן עלולות לפתח דיכאון אחרי לידה. צריך לבכות ולשחרר".
איך שני אנשים מתחום הבידור מצליחים להסתדר מבחינה כלכלית?
"אנחנו מתגוררים בדירת דופלקס ביפו ששייכת למשפחה של אלי, אז למזלנו אין לנו שכירות חודשית שאנחנו נדרשים לשלם. אלי הוא שחקן ואני זמרת, זה תחום לא יציב. אין לנו קרקע כלכלית מוצקה, אבל ברוך השם לא הפסקתי לעבוד. יש לי ארבע הופעות בחודש. אנחנו לא ממציאים את הגלגל, יש הרבה זוגות ששניהם מתחום הבידור. מוצאים דרך להסתדר. לפעמים אתה מרוויח בחודש משכורת של חצי שנה, ואז במשך שישה חודשים לא מרוויח כלום. זה מאוד דינמי".
ומה שמה של התינוקת בישראל?
"קוראים לה ליה. אנחנו עוד לא יודעים למי היא דומה. יש לה את האף והאוזניים שלי, אבל העיניים של אלי. זה משתנה כל הזמן".
החלטת שאת רוצה להניק?
"הנקה היא סאגה בפני עצמה. חדרי ההנקה בבית החולים ליולדות ליס היו חוויה. לא רציתי לצאת משום והארכתי את השהות ביומיים נוספים. לימדו והכווינו אותי. זה מאוד חשוב ואני ממליצה על כך לכל יולדת. כל הנשים יושבות בחדר הנקה כמו פרות. אחת שואבת, זו הולכת עירומה במחלקה. אין דברים כאלה. מתפתחת גם קנאת חלב, אחת יוצא לה בכמויות, ולאחרת רק כמה טיפות. אני רציתי שהתינוקת תיזון מהנקה בלבד. ידעתי שאני רוצה להניק עוד לפני שנכנסתי להיריון. הכנתי את עצמי לזה, לא הסכמתי לשום תוספי מזון. גם לא הייתה בעיה טכנית, כי היא תפסה את הפטמה מהרגע שנולדה וההנקה עוברת בקלות. רק במדידת משקל ראו שהיא רזתה ולא מספיק לה חלב אם, אז נאלצתי לתת לה תוספי מזון. עדיין לא ויתרתי ושכרתי את כל סוגי המשאבות. בסופו של דבר הכי חשוב זה לא לסבול. אני מתכננת לתת להנקה עוד ניסיון של שלושה שבועות ולא לוותר בקלות. האמת, היא ישנה יותר טוב עם תוספים. ליה מתוסכלת על השד. למרות שהסיפוק שאני מקבלת מהקשר הזה שנוצר בהנקה עצום".
כהן מדברת גם על כלבת הפקינז האהובה שלה, שבימים אלו זוכה לפחות תשומת לב, ובעת הריאיון אף יצאה לטייל לבדה. "מסכנה, חסרה לה ההתייחסות שלי", אומרת כהן. "אני מנסה להעניק גם לכלבה תשומת לב, אבל זה לא מרגיש טבעי עכשיו עם כל העייפות. כולם אמרו לי שכשתגיע הילדה, הכלבה תרד בסדר העדיפויות. עניתי שאין אפשרות לזה, שזאת הילדה שלי ותמיד תהיה. עכשיו, שהגיעה ליה, קשה לי להקדיש לכלבה זמן. אין לי כוח".
את בכלל לא ישנה?
"אני ישנה פה שעה, שם שעה וחצי. בהתחלה לא הבנתי את כלל היסוד לשרוד - כשהתינוקת ישנה אני צריכה לישון איתה. במקום זה ניקיתי את הבית, ועשיתי כביסות עד שהתמוטטתי. כעת בכל דקה ביום שהיא ישנה, גם אני מנצלת את ההזדמנות לאותה מטרה. אני קמה אליה בלילה וזה מאוד קשה לי, אז גם בעלי עוזר. אבל אני עושה את זה עם חיוך ואהבה, ופשוט נמסה ממנה. אני מתגעגעת אליה כשהיא הולכת לישון. לעייפות מתרגלים, זה שטויות. אני לא מתלוננת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם