שעת כושר לזוגיות: הטור של ליאור גלציאנו
אחרי שנים שלא קיבלתי מאשתי מתנה ליום ההולדת, היא החליטה לחרוג ממנהגה, וחשבה שמה שהכי ילהיב אותי זה מנוי לחדר כושר. הכל טוב ויפה, אבל כשצריך להשקיע גם בהורות ובזוגיות, למי בדיוק יש זמן לריבועים בבטן?
וכאילו שהמתנה הזו לא מספיק עלובה, מספר ימים לפני יום ההולדת היא אפילו יצרה בילד-אפ, והכריזה שהשנה תעניק לי מתנה "מצילת חיים", כהגדרתה. הכל טוב ויפה, אבל מה אם דווקא בא לי למות? זה מאוד אופנתי עכשיו, בעיקר באזורים מסוימים בסוריה.
כפי שאפשר להבין מבין השורות, רעיון העוועים הזה לא יצא למרבה המזל מהכוח אל הפועל, בעיקר משיקולים כלכליים (מי אמר שלא יצא שום דבר טוב מיוקר המחיה?), אבל איזו מחשבה בדיוק עמדה מאחורי המתנה הזו? המחשבה שגופי הרופס זקוק נואשות לתנועה וחיזוק, רגע לפני שהוא קורס אל תוך עצמו? שמעט השרירים שעוד היו לי פעם, בכללם משהו שאם מאמצים מספיק את העיניים מזכיר ריבועים בבטן, עוד שנייה מתפיידים להם לבלי שוב? וגרוע מכך – האם זה אומר שאשתי כבר לא נמשכת אליי כבעבר, תוצאה של יותר מדי שגרה נוחה הכוללת לבישת חולצת סוף מסלול ותחתונים שאחוז החורים בהם עולה על אחוז הבד?
בחיי, אם הייתי בן אדם קצת פחות טוב מכפי שאני, הייתי משיב לה כגמולה ואומר לה: "מנוי לחדר כושר?! זו המתנה 'מצילת החיים' שלך? לא עדיף שפשוט תגידי שאת לא נמשכת אליי יותר, ושהמראה החיצוני שלי מעורר בך קבס ושאט נפש?!".
ואז, כשתחושת העלבון בוערת בי, הייתי ממשיך ומטיח בה: "מה היית אומרת אם ליום הולדתך הקרב ובא הייתי מביא לך מנוי לסטודיו C ואומר 'היי מותק, מזל טוב. בגלל שאני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, עשיתי לך מנוי לסטודיו הזה שכל הזמן מפרסמים ברדיו. כדאי שתמהרי, בעוד עשרים דקות יש לך שיעור פילאטיס וחיטוב הישבן עם המאמן נחום תקום, אחר כך שיעור ספינינג רצחני עם המדריך אפי כיפי, ולקינוח שיעור אירובי עם רונית הכסחנית. בייייי!'".
ועכשיו לקצת רצינות. כשסדר היום שלי נראה בערך כך: קימה בבוקר, הכנת הילד לגן, נסיעה לעבודה, חזרה הביתה אחרי כ-10 שעות, כולל נסיעה, בילוי זמן איכות עם הילד, קצת גלישה באינטרנט, שמיעת מוזיקה, אמבטיה, קריאת ספר או עיתון וכתיבת כמה סטטוסים מטופשים שמצחיקים רק אותי – למי יש זמן ללכת לחדר כושר? ואם זה לא מספיק, בתוך שלל הפעילויות סוחטות הכוחות האלה אשתי עוד מתלוננת שאני לא מבלה איתה מספיק זמן איכות, ודורשת במפגיע
ובכן, מכיוון שלעתים הגוף שלי דורש – חצוף שכמותו – גם מנוחה ושינה של כמה שעות בלילה, שילוב של אימון בחדר כושר בלו"ז היומי שלי אומר אחד משני הדברים: או שאני גורע כשעה עד שעה וחצי מזמן המנוחה שלי, או שזמן האיכות עם המשפחה נרמס ברגל גסה, ומשאיר אותי עם ריבועים בבטן, אבל עם בן מנוכר ואישה ששוקלת לקנות לי ספה מתנפחת ביום ההולדת הבא.
העניין הוא שבאמת בא לי להיות אחד מאותם האנשים ששמים בפייסבוק תמונות שלהם כשהם מסיימים ריצת מרתון, ידיהם מונפות אל על בניצחון וארשת של "עשיתי את זה!" נסוכה בגאווה על פניהם. הבעיה היא שרק המחשבה על שעות האימונים הארוכות גורמת לי לרצות לרוץ מהר ככל האפשר הרחק מכל פעילות גופנית.
השאלה היא מה יהיה בעתיד. הרי לא משנה כמה אעמוד בפרץ, בשנה-שנתיים הקרובות יצטרף בוודאי עוד ילד למשפחה, אחד כזה שנוגס בפטמות ובשאריות הזמן הפנוי שעוד יש לי כיום.
האם זה אומר שעתידי הוא להיות אחד מאותם אבות כרסתנים ובולבוסניים, שאיבדו כל רצון למצוא חן בעיני בנות המין השני? כולי תקווה שלא. כנראה שבאיזשהו שלב אצטרך לוותר על חלק מהשגרה היומית הנוכחית שלי – למשל, על כתיבת הסטטוסים המטופשים, ואולי גם על אמבטיה – רק כדי להשקיע קצת זמן בגופי המדולדל. אני בטח קצת אתחיל להסריח, אבל לפחות לא אתבונן בגופי ואתבייש במה שנהיה ממנו. אני משאיר לאשתי להחליט מה היא מעדיפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם