הרומן שלי עם האפידורל: סיפור הלידה של ליהי
אחרי צירים כואבים לאחר נטילת גלולה לזירוז לידה, רותי התחננה לאפידורל, אבל הפנטזיה הלכה והסתבכה. סיפור הלידה של התינוקת ליהי ואחריו פרשנות של מדריכת ההכנה ללידה אביטל גרינפלד
לא עברה חצי שעה מנטילת הכדור והתחלתי להרגיש צירונים. שמחה ומרוצה עברתי למחלקת יולדות. בחדר איתי היו ארבע בנות שכל אחת מהן בשלב זה או אחר של הצירים. בנות צרחו שם וממש הרגשתי לא נעים בשבילן... עם הזמן הצירים שלי התגברו והתחילו לכאוב מאוד. אמרתי לחצי השני שלי, שיגיד לאמא שלו לצאת לכיוון (קבענו שתהיה נוכחת בלידה, היא אחות ואנחנו מאוד קרובות). בינתיים עשיתי כל שאני יכולה כדי להתגבר על הכאבים. הסתובבתי, קפצתי על הכדור והעברתי את הצירים בתנוחות שונות.
לקראת הערב והלילה, הצירים הפכו להיות כואבים מאוד וצרחתי שם במחלקה ממש כמו הבנות שהיו איתי בחדר. הודיעו לי שמעבירים אותי לחדר לידה. אפילו לא בדקו לי פתיחה, אז חשבתי שפשוט נמאס להם מהרעש...
בחדר לידה פגשתי את המיילדת הראשונה, רחל. היא קצת נבהלה מהצעקות שלי, ובדקה לי פתיחה. מסתבר שהיה לי פתיחה של 2 ס"מ בלבד. הייתי מאוכזבת מאוד. רחל הודיעה לי חגיגית שלא נותנים אפידורל עד לפתיחה של 3 ס"מ לפחות, אז בינתיים ניסיתי לעשות הכל כדי להקל על הכאב: מקלחת, כדור פיזיו... כך עברו להן מספר שעות בצעקות כאב.
בחילופי המשמרות, הגיעה מיילדת חדשה בשם יהודית. היא לא הייתה מוכנה לשמוע אותי צועקת, נזפה בי קשות והכריחה אותי לנשום נכון. הייתן חושבות שזה עזר לתחושת הכאב? ממש לא. אבל עזר לי להעביר את הזמן של הציר ופחות הפחיד את סביבתי הקרובה שכבר כללה את אמא שלי, חמותי ובעלי.
◄ לסיפור הלידה של אלה
◄ לסיפור הלידה שלאביגיל
יהודית בדקה פתיחה - עדיין 2 ס"מ, ללא התקדמות. הייתי מתוסכלת ובכיתי מעט. יהודית שאלה אם אני רוצה אפידורל. כמוב שרציתי. היא אמרה שאין שום בעיה לתת גם בפתיחה של 2 ס"מ. כך התחילה סאגת האפידורל שלי. הקטע הבא לא לבעלי לב חלש ואני מתכוונת לזה:
לחדר נכנס המרדים המקסים והתחיל לעבוד על הגב שלי. זה כאב מאוד ולקח 45 דקות שבהן הייתי צריכה לשבת בתנוחה כואבת ביותר ולא לזוז, תוך כדי צירים. לא הבנתי למה הוא דוקר אותי כל כך הרבה פעמים ולמה נכנסים כל כך הרבה רופאים ואחיות לחדר.
כל פעם שהוא הכניס את המחט הרגשתי 'זצים' חשמליים במקומות שונים וזה כאב נורא.
לבסוף, לאחר מספר רב של ניסיונות, המרדים הצליח להכניס את המחט וכולם פרצו במחיאות כפיים. אחר כך המיילדת אמרה לי שיש לי המון מזל, כי הוא המרדים הכי מומחה וכל מרדים אחר היה מתייאש והולך.
אחרי קבלת האפידורל, הגיע "ירח דבש" של הלידה. ההקלה היתה מיידית. פיזרתי חיוכים מאושרים לכל עבר, והעברתי את הצירים בנעימים. את הצירים ראיתי רק על המוניטור. עם כל ניסיונות ההחדרה של האפידורל, נכנסה כמות גדולה במיוחד ולכן לא הרגשתי את הרגליים ולא הצלחתי להזיז אותם בכלל. מה שלא מצא חן בעיני המיילדת שטענה שזה בגלל שטפטפתי לעצמי יותר מדי חומר (למרות שלא נגעתי בו בכלל).
אחרי מספר שעות מנוחה בדקו לי פתיחה והתקדמתי יפה בלי להרגיש, הייתי מאוד מופתעת ומרוצה. למרות זאת, לקטנטונת היו כל הזמן שינויים בדופק, והרופאים, שהמשיכו להיכנס ולצאת, לא היו מרוצים בכלל. בינתיים הם אמרו לי להיות בצום (אחרי שלא אכלתי כלום קרוב ל- 24 שעות ולא שתיתי) ולקחו לי דם לבדיקת סוג דם.
בזמן הזה התחלתי להרגיש שוב את הצירים, זה לא היה נעים והמרדים שנכנס כל הזמן לשאול מה שלומי אמר לי להכניס עוד חומר (בניגוד למיילדת). הכנסתי עוד חומר, אבל כנראה לא בכמות גדולה והמשכתי להרגיש את הצירים. וככה עברו עוד כמה שעות. לאט לאט זה הפך להיות בלתי נסבל, וגם כל הזמן נכנסו ויצאו רופאים ולא הבנתי למה.
כל כך פנוי הלילה במיון? מה כולם רוצים ממני? תוך כדי הצירים הפכו להיות ממש כואבים וניסיתי לשמור על השפיות ולא לצעוק. וכל הרופאים בדקו לי פתיחה. הגעתי כבר לפתיחה של 9 ס"מ ובהמשך ל-10, אבל שום דבר לא זז... התינוקת לא זזה במשך 3 שעות, עם פתיחה מלאה ולא ירדה לי בתעלה. בשלב הזה הרופא (אחד מהחבורה) התחיל לדבר איתי על קיסרי. אמר שאין ברירה, היא לא מתקדמת. התחלתי לבכות נורא, כל כך לא רציתי קיסרי... אמרתי להם – "זה בסדר, אני יכולה להחזיק מעמד, תנו לי צ'אנס..." והם הסכימו לתת לי ארכה של חצי שעה.
◄ לסיפור הלידה של יובל
◄ לסיפור הלידה שלמירי
בשלב זה הייתי גמורה נפשית והתחילו לי צירי לחץ ללא טיפת השפעת אפידורל (כי הרופאים לא הסכימו שאני אקח) התחלתי לצעוק- "איפה כולם?? כבר עברה שעה וחצי!!!". באו ולקחו אותי להמתנה ליד החדר ניתוח ושם שכבתי לבד וצרחתי מכאבים עד שהכניסו אותי לניתוח.
הניתוח החל, הגיע מרדים נוסף (כבר התחלפה המשמרת מזמן...) והוסיף לי אפידורל מבורך. הם התחילו לעבוד. תוך זמן קצר שמעתי אותה פתאום בוכה וכולם אמרו מזל טוב. התחלתי לבכות נורא, לא האמנתי שהוציאו ממני תינוקת!!!
מישהו שאל שם - "למה את בוכה?" ניסיתי לשאול אם היא בסדר, אבל אף אחד לא ענה לי (אל תדאגו, היא הייתה בסדר, הם פשוט לא כל כך נחמדים...). הם הראו לי אותה ולא ראיתי כלום כי הייתי מלאה דמעות. נתתי לה נשיקה על המצח, ואני אף פעם לא אשכח את המגע הראשון הזה! זה היה משהו ממש מיוחד... הרופאים לקחו אותה לאבא שלה שחיכה מתרגש בחוץ.
שלום לך,
כמה כאבים עברת! ואפידורל מסובך, וגם לידה ארוכה. לבי אלייך ויותר נכון, הערכתי לאומץ שלך!
הלידה שלך החלה בהשראת לידה (זירוז שמתחיל את הלידה מבלי שהחלה לבד), המשיכה ללידה ארוכה והסתיימה בניתוח קיסרי, למרות רצונך.
לא ציינת באיזה שבוע החל הזירוז. לצערי, הרבה נשים שעברו את המועד מופנות להשראת לידה מהר מדי. לידה שמתחילה בהשראה, כפי שהסברתי, לא תמיד תזרום יפה. זאת מפני שזאת התערבות חיצונית אשר חסרה את הפעילות ההורמונלית הטבעית המתאימה ללידה.
לידה זורמת היא לידה שמתחילה עם שחרור טבעי וספונטני של הורמון הלידה, וכשהתינוקת "מרגישה" מוכנה, וכשהאם מרגישה מוכנה.
אמנם גופך הגיב מהר לזירוז, אך ההתקדמות הייתה מאוד איטית ואפילו כשהגעת לפתיחה מלאה התינוקת עדיין לא ירדה בתעלת הלידה (הייתה בגובה מינוס 2) למשך כ-3 שעות.
אני מבחינה בסיפורך את מה שנקרא "הגורם המעכב או העוצר": את מאוד רוצה ללדת רגיל (ללא ניתוח) ואת מאוד רוצה את התינוקת שלך. יחד עם זאת, את גם חוששת. ייתכן שאינך מודעת לחששות, אך הם ניהלו את הלידה הזאת. החשש יכול להיות מהלידה ("איך תינוקת תעבור שם"), פחד מכאב, מלהיות אמא, משינויים שיחולו לאחר הלידה ובעצם מהרבה סיבות. הפחד בשילוב עם גורמי מתח נוספים הביאו ללידה ארוכה שהסתיימה בניתוח.
לאורך כל הסיפור ניתן להבחין בנקודות מתח שפעלו נגד הלידה:
העובדה שהלידה עוד לא התחילה ו"זכתה" לזירוז כבר עשויה ליצור אצלך מתח, מפאת חוסר המוכנות לעניין. כפי שכתבת - כבר ידעת שתרצי אפידורל - כלומר מחשבותייך היו סביב הכאב (שעוד לא התחיל). זו אינה עמדה חזקה להתחיל ממנה לידה.
שינויים בדופק העובר זו תופעה נורמלית לחלוטין - זוהי תגובתו של העובר לצירים. ייתכן שתגובת הרופאים לכך גם הכניסה אותך למתח. גם היותך בצום למשך זמן ממושך תרמה למתח.
כל זה מחליש ומעכב את הורמון הלידה.
חשוב לציין כי במתן אפידורל, היולדת חייבת לשכב, תנוחה שמקשה על התינוק להמשיך ולרדת בתעלת הלידה. לכן ברצוני להמליץ כאן מה ניתן לעשות בכל זאת לאחר קבלת אפידורל:
מומלץ לשכב על הצד. חשוב לשנות את תנוחת השכיבה מדי 20-30 דקות. להמשיך בנשימות עמוקות מפעם לפעם על מנת לספק חמצן לעובר. אחרי שנחים ואפילו אולי ישנים מעט, רצוי לבקש מהמיילדת שתעזור להגיע לתנוחה של כמעט ישיבה - וכך לאפשר לתינוקת לרדת. מומלץ לדמיין אותה יורדת, ולהרפות...!.
ברור מסיפורך שעשית כל שביכולתך להימנע מניתוח אותו לא רצית. לעבור מה שעברת דורש כוחות נפש עצומים. מאחלת לך שפע בריאות!
לידה תחת לחץ: סיפור הלידה של מעיין
◄אביטל גרינפלד היא מדריכת הכנה ללידה ודולה, מדריכה בשיטת קיי.
רוצות לשתף אותנו בסיפורי הלידה שלכן? כתבו למייל: horimnrg@maariv.co.il.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם