ימי מחלה: מה קורה כשהילדה מביאה את החיידקים הביתה?
האב הטרי אלון קרניאל ממשיך לגדל. והפעם: מה קורה כשדנה מביאה הביתה את החיידקים מהגן (רמז: אבא נופל שדוד. דנה חוגגת)
מסתבר שגם סביב מחלות ילדים אפשר לפתח סוג מסוים של שגרה. רק אשתי (כמובן) הצליחה להתחמק מהעניין. "אמרתי לך שהיית צריך להתחסן מפני שפעת", היא דאגה להזכיר לי בטון ששרט לי את העצבים, בכל פעם שהעזתי טיפה להתלונן. ככה זה נשים, בנקודה שהכי רע לך, הן תמיד יודעות לתת עוד דחיפה קטנה שתוציא אותך מדעתך.
"אין מה לעשות," אומרים המבינים, "בשנה הראשונה של הילד בגן הוא מפתח את המערכת החיסונית שלו. אחר כך זה מתייצב". אישית, אני לגמרי בעד שהמערכת החיסונית של דנה תתייצב, אבל למה לעזאזל זה צריך להיות קשור אליי? עד כמה שזכור לי (וגם לפי מה שאמא שלי מספרת), אני את המערכת החיסונית שלי כבר ייצבתי איפשהו בגיל ארבע. למעשה, המערכת החיסונית שלי הייתה יציבה לחלוטין, עד שדנה נרשמה לחיידקייה (למי שלא עוקב אחר הטורים שלי, מדובר בשם גנרי לגני הילדים בישראל).
אפילו רופאת המשפחה שלי נדהמה שלפתע ניצבתי בפתח דלתה. אין פלא שאחרי שבע שנים טובות של היעדרות מקופת החולים, הדבר הראשון שהיא אמרה לי כשנכנסתי לחדרה היה "איך גדלת.". "ואיך את הזדקנת", רציתי להגיב במרירות, אבל מנעתי מעצמי, לאחר חישוב קר שהיא האחראית לימי המחלה שלי (וגם בגלל שבמחלה איבדתי לגמרי את הקול).
כמה בדיקות קצרות הוכיחו שכמובן מדובר בווירוס ואין מה לעשות בנדון (מסתבר ששום דבר לא התפתח ברפואה המודרנית בשבע השנים שלא ביקרתי בקופת חולים). "אל תשכח להתחסן בשנה הבאה", פרטה הרופאה על העצבים שאשתי עוד השאירה במקומם. נשים, כבר אמרתי?
עמוס בחוברת מרשמים, חזרתי לפוזיציה שלי בשבועות האחרונים. מיוזע, רועד, משתעל ובעיקר מסכן מתחת לשמיכה - או כמו שהתיאוריה קובעת - גבר. כן, כן, התיאוריה הרווחת של נשים ביחס אלינו הגברים היא שכשאנחנו חולים אנחנו מסכנים כמו ילדים. אשתי כמובן טוענת שהתיאוריה תופסת גם לגבי. אז ראשית כל, התיאוריה נכונה -חלקית - כי ילדים לא באמת מסכנים שהם חולים).
שנית, מה הפלא?! נדמה שפתאום, בגיל שלושים ומשהו, אני מוצא את עצמי מתמודד עם מחלות שהגוף שלי כבר מזמן שכח מקיומן. זאת, כמובן, בניגוד לאשתי, שדואגת להזכיר לי את קיומה בכל רגע של סבל שעובר עליי. איכשהו אצלה העובדה שאני חולה, היא הזדמנות טובה ביותר להפיל עליי
חוץ מזה, אני שואל אתכם, איך בדיוק גוף חורק כמו שלי (שנמנע זה תקופה מעשיית ספורט לצורכי בריאות) אמור להתמודד עם מוטציה של חיידק, שאיזה ילד בן שנה וחצי פיתח תוך העברת נזלת מהאף לפה של החבר שלו לגן? מראש אני עומד חסר כל סיכוי מול התקפה קטלנית שכזו.
בניגוד אליי, הדרך היחידה לדעת שדנה חולה היא להתקשר הביתה במהלך היום ולבדוק אם היא במקרה נשארה בבית. בעוד אני מתפרק ברגע שהמדחום מסמן 37.6, הילדה מסתובבת עם 39.2 מעלות חום כאילו דחפו לה זיקוק לישבן (כבר אמרתי שילדים לא באמת מסכנים שהם חולים, לא?) שרה, רוקדת ובעיקר מידבקת.
אבל מה אני בתור אבא מכור כבר יכול לעשות? רק בגלל שהילדה שלי חולה אני לא אחבק אותה, אנשק אותה, אסניף אותה? ככה זה, קשה לקחת ממכור את הסם שלו, גם אם הוא יודע שבסופו של דבר זה יאלץ אותו להשלים את כל עבודות הבית...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם