אחי, אחי שלי: על צערם של אחים שכולים
במסורת השכול הארוכה של מדינת ישראל נדחקו הצדה בעיותיהם הייחודיות של אחים שכולים, ועלו למודעות רק בשנים האחרונות. כיום הם כבר מדברים על תחושת אובדן ובלבול בזהות ובתפקידים בבית, רגשות אשמה, פיצוי וכעס כלפי ההורים, והיעדר יכולת להתאבל כראוי. על המוות מגובה העיניים של ילד
במסורת השכול הארוכה והמדממת של מדינת ישראל, אובדנם וכאבם של האחים והאחיות השכולים כמעט לא זכה להתייחסות. ההורים ניצבו תמיד (בעל כורחם) בקו הראשון של השכול, ואילו האחים נזנחו ונשכחו וכאבם הושתק. כשאח של גליה נהרג במלחמת יום הכיפורים, רק ההורים קיבלו את ההודעה על מות בנם. מודיעי הבשורה המרה לא התעניינו אם יש לו אחים ואחיות, וכיצד תגיע אליהם הידיעה האיומה.
"מה, את לא יודעת? אף אחד לא סיפר לך“? המטירה הטלפנית של הקיבוץ שאלות על גליה המבוהלת, שהייתה אז בת 16 ושהתה עם חברי הגרעין שלה בקיבוץ שהיה רחוק מבית הוריה. "מה לא סיפרו לי? תגידי מה קרה,“ התחננה גליה בפניה. "אה, כן,“ אמרה הטלפנית, "אחותך התקשרה הבוקר, אחיך נהרג.“ כך, במעמד המנוכר הזה, קיבלה הנערה את ההודעה על נפילתו של אחיה הבכור.
"כל מי שחווה אובדן, לא ישכח לעולם את רגע ההודעה,“ אומרת עטרה ברקשרם, ששכלה לפני שש שנים את אחיה הצעיר, חנן ברק ז“ל, בקרב שבו נלקח בשבי גלעד שליט. "סירבתי לקבל את הבשורה. חנן היה ה‘בייבי‘ שלי, ואני חזרתי ואמרתי שכולם מדברים שטויות. חנן לא נהרג. במשך שלוש שנים חייתי בהכחשה. אמרתי לעצמי שהוא לא כאן כי הוא פשוט מטייל בהודו,“ היא נזכרת בכאב.
אחים שכולים לרוב מספרים על הרגע המצמרר שבו התעוררו באמצע הלילה למשמע הצעקות והבכי של אמא או אבא. "הייתי במקלחת כששמעתי מהחדר הסמוך את זעקות האבל של אמא,“ נזכר אלי דבי, שאחיו היחיד נהרג בתאונת אימונים ברמת הגולן. "הילדים נחשפים למראות קשים. הם מבינים שמשהו איום ונורא קרה, אבל איש לא תיווך בעבורם את הרגע. אף אחד לא עזר להם להתמודד עם הבשורה שתשנה את חיי המשפחה ואת חייהם לתמיד,“ אומרת ד“ר רס“ן (מיל(. אתי אבלין, מטפלת באחים ובמשפחות שכולות, לשעבר ראש מדור ההדרכה של מערך הנפגעים בצה“ל.
בשנים האחרונות חל שינוי מהותי ביחסן של הרשויות והחברה לאחים ולאחיות שכולים, בין היתר בזכות הקמתה של עמותת "לנצח אחי,“ ששמה לה למטרה להשמיע את קולם השבור של האחים השכולים, ובמעשיה אף דרבנה גופים אחרים, בהם יד לבנים.
"אחים שכולים חווים את השכול בצורה אחרת מהורים, אלמנות או יתומים, בשל הקשר האחאי, המדגיש את יחסי הגומלין ההדוקים בין האחים,“ אומרת ד“ר אבלין. "קשר זה מסייע לכל אחד מהאחים לגבש זהות, לפרש ולהבין את העולם שמסביבו לא דרך עיני ההורים אלא באמצעות הקשר עם האח, קשר שאותו הוא משחזר בהמשך החיים. עם נפילת האח, הקשר הזה נקטע, והשפעתו על המשך חייו של האח השכול היא מכרעת.“
מה עובר על האחים השכולים?
"אחים שכולים חווים תחושה חזקה של הלם וחוסר אונים, וקטיעת החיים כפי שהכירו אותם. הם אינם יודעים מה לעשות עם המידע הקשה. האחים הקטנים שרויים בבלבול וחוסר הבנה של מושג המוות והאובדן. לדוגמה, ילד בגיל הגן שאחיו נפל פנה לאמו הבוכייה ואמר: ’אמא, אתמול גם אני נפלתי בגן, את אמרת לי לקום, ולא בכית.“‘
במקרה אחר תהתה ילדה בת שש ביום שבו הודיעו שאחיה נעדר - "אם הוא כזה נהדר (נעדר), אז למה אמא ואבא עצובים ובוכים“?.
"עם מות האח, הילדים חווים את אובדנו של ’מגרש המשחקים‘ הרגשי שלהם - המקום שבו הילד חווה חוויות, לומד להתמודד עם קונפליקטים, לריב, לקנא, ועוד,“ מציינת ד“ר אבלין. "ובעקבות האסון מתחולל שינוי חריף במארג המשפחתי. לדוגמה, כשהאח הגדול נהרג, האח הקטן הופך באותו רגע מר להיות האח הגדול. רק שנים רבות לאחר האסון, ולרוב בעקבות טיפול,
לדבריה, חלומם הגדול של אח/ות שכולים הוא להמשיך "לשחק,“ כלומר להמשיך לחיות את החיים שהיו מורגלים בהם. למשל, כשהוריה של ילדה בת 12 העירו אותה משנתה לספר לה על מות אחיה במלחמת לבנון השנייה, אמרה הילדה בעודה אפופת שינה - "אבל אני רוצה שהחיים שלנו לא ישתנו. אמא, נכון שנישאר אותה משפחה שהיינו“? משאלתה התמימה והלגיטימית של האחות לא יכולה להתגשם. הבית שהיה לאחים שכולים, אבד לתמיד.
לעתים הוא נהפך מבית חי ותוסס לאתר הנצחה. איילה לוי הייתה בת שבע, כשאחיה נהרג במלחמת יום הכיפורים. "עם מותו של אחי, איבדתי את שמחת הילדות שלי, הרגשתי בודדה ואבודה. לא היה לי קול מלווה ומרגיע. אפילו בבית הספר לא ידעו שאחי נהרג. היום מצמידים לילד כזה פסיכולוג,“ היא נזכרת.
"תשמרו על ההורים", "תהיו חזקים בשביל ההורים", אמירות אלה ודומות להן צרובות בדנ“א של כל אח ואחות שכולים. אלה המסרים שהועברו אליהם כבר בימי השבעה. "מהרגע הראשון מטילים על האחים אחריות כבדה. לעתים האח השכול, בלי קשר לגילו הצעיר, מקבל על עצמו תפקיד מורכב, שגוזל ממנו את החופש לחזור לחייו ולהיות ילד. חלק מהילדים האלה הופכים להיות הורים קטנים. הם מפנימים את המסר האומר ’תחיו בשביל ההורים,“‘ מסבירה ד“ר אבלין.
"לדוגמה,“ היא מוסיפה, "אחות שכולה סיפרה: ’ביום שישי אמא לא עובדת, ובכל השעות שאני בבית הספר אני בלחץ, אני כל הזמן חושבת איך היא עוברת את השעות עד שאחזור הביתה.‘
על האחים הגדולים מוטלת אחריות לגרום להוריהם נחת, גם בשביל האח שאיננו. העידה אחות שכולה אחרת: "ביום שאחי נהרג איבדתי את האני שלי והתחלתי להתנהל כמו שני אנשים, במקומי ובמקומו. עשיתי דברים במקומו למען ההורים, חשבתי שמוטל עליי לגרום להם אושר. בגיל 20 התחתנתי, ושנה אחר כך הפכתי לאמא, כדי לשמח אותם עם נכדים.“
מתי האחים מתאבלים?
ד“ר אבלין: "אחים שכולים ממעטים לבטא בגלוי את כאבם, כאילו אין לגיטימציה לאבלם. רבים חשים שהאבל שלהם שקוף, אינו נראה ולא נחשב. הם מדברים רבות על התעלמות, הזנחה ובדידות. לדבריהם, ההורים אינם מפסיקים לדבר על האח שנפל, עד כמה הוא היה נהדר ונפלא, ואינם מבחינים בזעקתו האילמת של האח שמנסה להגיד להם ’תראו אותי, גם אני כואב, גם אני איבדתי אח.‘ בהיעדר התייחסות הם מפנימים בלב פנימה את אבלם.“
אחים שכולים מוצפים במסרים כפולים, "מצד אחד, ההורים אומרים לאח, ’החיים שלי נהרסו, אבל זה לא קשור אליך. אל תוותר על הילדות/ הנעורים שלך, צא לבלות.‘ אבל כשאותו אח אכן מנסה להמשיך בחייו, להיפגש עם חברים, לצאת לטיול, ללכת למסיבה, הוא נתקל לא אחת בתגובה קשה של הוריו: ’איך אתה יכול להיות כל כך אגואיסט? אחיך נהרג וכל מה שיש לך בראש זה ללכת למסיבת כיתה“‘? מה שמעורר ודאי רגשות אשמה כבדים.
"רגשות האשמה שלהם כבדים מאוד. רבים שואלים ’האם באמת אפשר להמשיך לחיות חיים רגילים לאחר שהאח נהרג.‘? הם מתמודדים עם האשמות מכיוון ההורים, שטוענים כלפי האח שהוא ’אינו עצוב מספיק,‘ שהוא לא מתנהג כאבל, ומרשה לעצמו לשחק ולבלות.“
יש אחים שנושאים בתוכם את דמותו של האח המת.
"זהותו האישית של האח החי מתרחבת, כשאחיו המת מתפקד כמעין נוסע סמוי בחייו. הוא רב איתו ('למה היית כל כך מוצלח ואני כזה אפס,(‘? הוא רוצה להיות כמותו, מסגל לעצמו סממנים שאפיינו אותו או מאמץ חפצים שלו. מצב זה מחריף כשהאח היה דמות מגוננת ונערצת ואחיו הצעיר רוצה להמשיך את דרכו, להתגייס ליחידה בה שירת ועוד.“
העול הכבד, הכאב והבדידות מעוררים לא אחת גם כעס גדול של האחים על הוריהם. יש בהם שאינם עומדים במעמסה, מנתקים קשר עם ההורים ובורחים לקצה האחר של העולם. אחרים מטיחים בהורים אמירות קשות כמו "בטח היית מעדיפה שאני אמות במקומו,“ "כל הטוב שהיה לכם הלך ונשארתם עם הגרוע, איתי,“ ועוד.
"המוות של אחי נפל עליי בגיל ההתבגרות, והכעסים של השכול ותלאות הגיל התערבבו. האשמתי את אמא שהיא אהבה את אחי יותר ממני. הטחתי בה ’עכשיו הוא מת ואת נתקעת איתי,“‘ מספרת נועה, שאחיה נהרג בפעילות מבצעית בעת שירותו הצבאי.
כיצד מטפלים במורכבות הרגשית הזאת?
ד“ר אבלין: "כיום קיימת מודעות לצורך של האחים השכולים לקבל סיוע, שניתן החל מהשלב הראשון. לרשות האחים עומדת אפשרות לקבל עזרה אישית או קבוצתית. בהמשך, העזרה משתנה בהתאם לצרכים המשתנים ובהתאם למצב המשפחה. הצבא יוזם קייטנות, טיולי בר מצווה, ימי פעילות נופש וחוויה וימי עיון שבהם מתקיימים מעגלי שיחה והקשבה לכאבם של האחים והאחיות.“
בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הילדים/האחים, שנולדו לאחר נפילת האח שלא הכירו. "החלטת ההורים להביא לעולם ילד נוסף מתקבלת בדרך כלל זמן קצר לאחר האסון,“ מסבירה ד“ר אבלין. "לעתים מדובר במסע ארוך הכרוך בטיפולי פוריות קשים, עקב גילן המתקדם של הנשים. הילד שנולד מהווה עבור ההורים נחמה ופתרון למצוקתם. ’לידת ילד נוסף תחזיר אותי לחיים,‘ אמרה לי אם שכולה.“
כיצד המציאות הזאת משפיעה על הילד?
"הילד מודע לנסיבות שבהן הוא הגיע לעולם, גם אם הוריו אינם אומרים במפורש (ורבים מהם אף מכחישים בתוקף) שהילד הזה נולד ’במקום‘ הבן שנפל. הוא חש ויודע שאלמלא האסון שאירע, מן הסתם לא היה נולד. הילד הרך נושא על כתפיו תפקיד גדול, ’לשמח את אבא ואמא.‘ רבים מילדים אלה מתקשים לדבר עם ההורים על מה שקרה לפני לידתם, על האח שאיננו, אבל הכי נוכח בבית."
על תפישת המוות אצל ילדים ונוער
תפישת המוות אצל ילדים שונה לחלוטין מזו של המבוגרים, מדגישה ד"ר אבלין. "בגיל הרך אין לילדים יכולת לקלוט ולהבין את מושג המוות. הם אינם מבינים שהמוות הוא אוניברסלי, שהוא סופי ובלתי הפיך מבחינתם, האח שנפל ממשיך להתקיים במקום אחר כשבישרו למשל לילדה בת חמש על מות אחיה במלחמת לבנון השנייה, הסבירו לה ש'עכשיו הוא בשמים.' הילדה הקטנה העמידה סולם והודיעה להורים שהיא רוצה לטפס למעלה כדי להגיע אל אחיה שבשמים."
כיצד מסבירים לילד את מות אחיו?
"יש להסביר לילד בצורה ברורה מה קרה, לספר שהאח נהרג בקרב, שמישהו ירה עליו, ולנסות גם להסביר את מושג המוות. חשוב להסביר בצורה אמיתית מה אירע, גם אם בשלב זה הילד אינו מבין. אבל כשיבין, הוא יזכור את הפרטים הנכונים, שסופרו לו ברגע האמת.
"בגיל תשע ההתעניינות במוות גוברת, אבל רק בגיל 12 הילדים מבינים את הדבר לאשורו. בגיל ההתבגרות, כשהחשיבה הופכת לאבסטרקטית, המתבגר עסוק בשאלות פילוסופיות על מהות החיים ועל המוות. מדובר בגיל מדאיג במיוחד בהקשר של שכול במשפחה. המתבגרים ’בוחרים' אם להמשיך לחיות, ואם כן, כיצד. יש מתבגרים שאינם מסוגלים להתמודד עם מות האח וקטיעת החיים במשפחה, ועקב כך יש עלייה במספר המתאבדים מביניהם. אחרים חשים כי הוריהם, העסוקים באבל הכבד שכחו אותם, ולפיכך יש בהם צורך להתגרות בסכנות וללכת על הקצה. הורים רבים מדווחים כי לאחר נפילת הבן הם איבדו את הסמכות ההורית ביחסיהם עם ילדיהם האחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם