צו קריאה: 10 ספרים שחובה לקרוא עד גיל 18
יש ספרים שקריאה בהם בגיל צעיר יכולה לשנות את החיים. לכבוד פתיחת שבוע הספר העברי, בקשנו מ-10 סופרים להמליץ לנו על 10 ספרים שחייבים לקרוא עד גיל 18. הנה ההמלצות
נכון, הילדים כיום מחוברים באינפוזיה למסכי המחשב והטלוויזיה, אך כמו הדורות שקדמו להם גם הם מתאהבים, מאבדים ומחפשים תשובות למשמעות החיים בין דפי הספרים, בין אם אלה מוצגים על מסך מחשב או מודפסים על נייר שמריח מדיו טרי.
ביקשנו מעשרה סופרים לבחור בעשרה ספרים שלדעתם חובה לקרוא עד גיל 18- כאלה שנחקקים בזיכרון ושגיבוריהם מלווים את קוראיהם הרבה זמן אחריי שסיימו לקרוא - בצמתים, משברים ורגעי העצב והאושר שחופנים החיים. או כמו שאמר הסופר גאריסון קיילור בפתגמו הידוע ,"ספר טוב הוא כמו מתנה שאפשר לפתוח שוב ושוב".
>>> עוד על הקסם של ספרי הילדים הקלאסיים
הסופר: איל מגד. סופר ומשורר ישראלי, בנם של הסופר אהרן מגד והסופרת אידה צורית. נשוי לסופרת צרויה שלו.
"ההתלבטות שלי היא בין "הזר" של קאמי, לבין "ללא גורל" של אימרה קרטס – אבל אלה שני ספרים שלמרות ההבדל התהומי ביניהם, מבחינת הנסיבות והמציאות המתוארת על ידם, הם לחלוטין "מאותו הכפר".
את הגיבור של "ללא גורל" אפשר היה בקלות לשתול באלג'יריה של "הזר", ואת גיבור "הזר"
"ללא גורל" מאת אימרה קרטס, עם עובד, 1994. "הזר", אלבר קאמי, עם עובד, 1985.
הממליצה: שלומית כהן אסיף – סופרת ומשוררת, פרסמה כ-45 ספרים לילדים וזכתה ב-15 פרסים ספרותיים ביניהם: פרס זאב, פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס ע"ש פניה ברגשטיין.
"אסור לגדול בלעדיה! היא צריכה לשבת על הכתפיים שלנו ומדי פעם ללחוש לנו סוד: איך להתגבר על האנשים האפורים, על הרוע, על העשן ועל הזוהמה.
אסור לגדול בלעדיה! מומו היא ילדה קסומה וחד פעמית הנלחמת באנשים האפורים שכל מטרתם לגנוב לנו את הזמן. במילים אחרות: לגנוב לנו את החיים, להפוך אותנו לרובוטים מרושעים שעושים כסף ושוכחים את המהות הפנימית: את הפרח, את השיר ואת המנגינה.
אסור לגדול בלעדיה, כי היא הפנטזיה והיא המציאות. מומו אומנם הגיעה משום מקום, אך נמצאת בכל מקום ושומרת על העולם. אנחנו זקוקים לה עכשיו יותר מתמיד, כי מספר האנשים האפורים מתעצם וזו בהחלט סכנה קיומית.
"מומו" הוא סיפור של חסד ושל זיכוך שכתב מיכאל אנדה, מטובי הסופרים שידעה ספרות הילדים מעולם ("הסיפור שאינו נגמר").הילדה הזו יכולה להיות חברת נפש של כל קורא, כמו שהיא חברת נפש שלי מאז פגישתנו הראשונה לפני שנים.
מיכאל אנדה "התוודע" אל מומו בנסיעה אקראית ברכבת. נוסע שישב לידו סיפר לו את הסיפור התמוה-קסום שלה. מאז, כל פעם שאני נוסעת ברכבת, אני מחפשת את הנוסע ההוא, שיביא גם לי את 'מומו'".
“מומו", מאת מיכאל אנדה, זמורה מודן ביתן, 1983.
הממליצה: רנה ורבין. סופרת, מתרגמת, עורכת ומבקרת ספרות. חברה בפאנל תוכנית "הינשופים" בערוץ 8 HOT.
"זה אומנם משוחד להמליץ על ספר שתרגמתי, אך לדעתי הספר שחובה לקרוא עד גיל 18 הוא "שני ירחים" של הסופרת הבריטית-אמריקאית שרון קריץ. מדובר פשוט בספר יפיפייה שמתאים לבנות מתבגרות אך לא רק, וניתן ליהנות ממנו בכל גיל.
גיבורת הספר היא נערה בת 12, שיוצאת למסע חיפוש אחר אמה שעזבה את הבית וזה כל שאספר על העלילה, על מנת שלא לעשות ספוילר. הספר עוסק ביחסי אם ובת, יחסים משפחתיים בכלל והתמודדות של נערה צעירה עם עזיבה ואבדן. זהו ספר רגיש שלדעתי נמצא בדרכו להיות קלסיקה מודרנית".
"שני ירחים", מאת שרון קריץ', משכל, 2001.
הממליץ: ענר שלו, מתמטיקאי, סופר, פובליציסט ועורך כתבי עת. פרסם עד כה ארבעה ספרים. בנם של מבקר הספרות מרדכי שלו והציירת ריקה שלו, אחיה של הסופרת צוריה שלו.
"חייבים לקרוא את "פשר החלומות" של זיגמונד פרויד עד גיל 18. חייבים, משום שכולנו חולמים, אך מעטים מאתנו מייחסים משקל ומשמעות לחלומות, וזה חבל. אלה שלא מנסים להבין את חלומותיהם ואת עצמם עד גיל 18 אולי ישקעו בהמולת החיים וכבר לא ינסו זאת לעולם.
חייבים לקרוא את "פשר החלומות" שנכתב בשנת 1900 וחולל את אחת המהפכות התרבותיות הגדולות של המאה העשרים. גם מי שחולק על פרויד ימצא בספר זה איכויות ספרותיות נדירות. פרויד חלם להיות מדען, אבל לדעתי היה סופר מדהים. "פשר החלומות" רצוף חלומות מפעימים ביופיים ועומקם ואפשר גם לקרוא אותו כאוסף מרהיב של סיפורים קצרים.
"דרך "פשר החלומות" הגעתי לכתיבה. התחלתי בתיעוד חלומותיי וניסיון לפרשם, ואז שמתי לב שאני מרמה קצת ומייפה את הטקסטים, ועובר בהדרגה לבדיון. עד היום אני קשוב לחלומות, ובספר החדש שלי "אמא" משובצים כמה חלומות שלי. לולא קריאת "פשר החלומות" בגיל 18 אולי לא הייתי הופך לסופר".
“פשר החלומות", מאת זיגמונד פרויד, הוצאת יבנה, 1989.
הממליצה: רונית ידעיה. סופרת, אמנית פלסטית וציירת, ראש המחלקה ללימודי כתיבה במכללה לאומנות "מנשר", תל אביב.
"ממליצה לקריאה מגיל עשר ועד מאה על ספרו של צ'רלס דיקנס, “ניקולס ניקלבי" בתרגומה היפה והעדכני של עירית לינור. דיקנס עזר לי להעביר את ילדותי, שחוויתי כאומללה, עם עוד כמה דמויות מנחמות באומללותן כמו דוד קופרפילד, אוליבר טוויסט, דוריט הקטנה, נל מ"בית ממכר עתיקות", פיפ מ"מתקוות גדולות" וניקולס ניקלבי – שתורגם במלואו לאחרונה, כולם יתומים קשי יום, ילדי רחוב, ופושעים קטנים רעבים ומושפלים, שחיים בעולם של טוב או רע מוחלט בתחילת המאה ה-19.
למרות שאין הרבה תיאורי נוף – לשמחתם של הקוראים הצעירים - הרי שאנגליה הויקטוריאנית, על עבדות הילדים של המהפכה התעשייתית, יחסי המעמדות הקשיחים, המוסר הוויקטוריאני, הדמויות והמאבק הקיומי של ילדים ממעמד הפועלים שבילו את חייהם בעבודת פרך במפעלים כדי לעזור בפרנסת משפחותיהם, מצטיירת בתיאור תקופתי ביקורתי וצבעוני של לונדון תחתית על אכזריותה וקדרותה.
שפתו השנונה של דיקנס, ההומור גם במצבים הקשים, החדות של קול המספר שמאפיין את הדמויות על חולשותיהן ואכזריותן באירוניה ושנינות וללא פסיכולוגיזם ספרותי (תקופת טרום פרויד), העלילות הנפתלות והמותחות – הספר התפרסם כרומן בהמשכים בכתב עת לונדוני, כל פרק תרם לציפיית קוראיו להופעתו של הפרק הבא – והדרמה האפלה של כתיבתו יחזיקו את הקורא הצעיר במתח לאורך שבע מאות ועשרים עמודיו".
“ניקולס ניקלבי", מאת צ'ארלס דיקנס, אחוזת בית, 2005.
הממליצה: נורית זרחי - סופרת ומשוררת, כתבה למעלה מ-100 ספרים ופרסמה נובלות, סיפורים קצרים, ספרי שירה, קובץ מאמרים ומעל 80 ספרי ילדים. קיבלה פעמיים את פרס ראש הממשלה לספרות, זכתה בפרס ביאליק ופרסים נוספים.
"ספר שחובה לקרוא עד גיל 18 הוא "מר אל כאן אנה”, אף שקשה לי להסביר למה. זה פשוט ספר מוזר, מופלא ויוצא דופן שקשה לעמוד על טיבו. הוא גורם למחשבה לנדוד למקומות לא צפויים. כשקראתי את הספר לראשונה אומנם לא הייתי נערה, אבל הייתי צעירה והספר השפיע עלי רבות.
הספר שנכתב על ידי סופר שזהותו האמתית נותרה בגדר תעלומה, מסופר מפיה של ילדה בת חמש בצורה כה אותנטית ומעוררת מחשבה שקשה למצוא כדוגמתה בספרות. הוא מתאר את מעלליה של אנה, ילדה שובבה וצמאת ידע שברחה מביתה. היא נפגשת עם פין, בחור ענק, פשוט וכמוה סקרן וצמא ידע בלילה ערפילי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, על הרציף במזרח לונדון.
בספר מתאר פין את חוויותיהם במירוץ אחר שאלות בנוגע לחיים, מתמטיקה, כימיה, ומר אל - חברה הקרוב ביותר של אנה. אני ממליצה גם למי שעבר את גיל 18 לקרוא אותו".
“מר אל כאן ואנה", מאת פין, זמורה ביתן, 1999.
ממליצה: אלונה קמחי. סופרת, פזמונאית, תסריטאית ושחקנית. זוכת "פרס אקו"ם" ו"פרס ברנשטיין" לסיפורת. ספרה "ויקטור ומאשה" יצא לאחרונה בהוצאת כתר.
"הספר או למעשה הספרים שאין להגיע לגיל 18 מבלי לקרוא בהם, הם ללא ספק כל כתביו של ארנסט המינגווי. באלה יוכלו הגבר או האישה הצעירים ללמוד דבר או שניים על נשיות וגבריות בכלל ועל אורח החיים הרומנטי בפרט. הם יוכלו לקרוא על גברים מחוספסים, קשוחים אך רגישים ושקועים בעומק רגשותיהם ומחשבותיהם הנעלות, על סופרים, לוחמי שוורים, על מתנדבים במלחמות צדק, על נשים צעירות, עשירות ויפהפיות שנוהגות מהר, יודעות לשתות, ובעלות אבות בעלי מעמד וממון שלא מהססים לפנק את בנותיהם במזומנים.
מספריו של ארנסט ומהם בלבד, יוכלו האזרחים המתבגרים ללמוד על אורחות חיים של הוללות ושקיעה בסרעפים, על משברי זוגיות למרגלות קילימנג'רו, על דיג פורלים ועל גברים שאפשר לפתות בכסף ובמזג סוער, על סופרים ועיתונאים מהורהרים, על שתייה עד כלות יכולת הכבד וכמובן על אהבה באשר היא על פניה הרבות הנפלאות והנוראות כאחד".
יהודה אטלס. סופר, משורר, מתרגם ועיתונאי. ספר הילדים הראשון שפרסם "והילד הזה הוא אני" זכה לתפוצה רבה, ובעקבותיו הוציא לאור סדרה של ספרי ילדים. ספריו הומחזו, הופקו כתקליטים, ותורגמו לאנגלית ולרוסית.
"אחת השמחות הגדולות של השנים האחרונות בתחום ספרי הנוער היא שובן של הקלסיקות אל המדפים. ספרים שכבר הפכו לנוסטלגיה של פנסיונרים חוזרים אל מעגל הקריאה, אחרי שעברו תרגום מחדש או לפחות עריכה קפדנית מחודשת, שהופכת אותם ידידותיים לקורא.
לדוגמה, ספרי אריך קסטנר (אחיאסף), ארבעת כרכי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי ו"עשרים אלף מיל מתחת לפני המים" לז'ול וורן (כתר), "במבי" של פליקס זאלטן ו"נסיכה קטנה" של פרנסס הודג'סון ברנט (אוקינוס-מודן - גילוי נאות: את האחרון היה לי הכבוד לתרגם), אם להזכיר מעטים.
מכל אלה אני מתכבד להמליץ על "מיכאל סטרוגוב" לז'ול וורן, מספרי נערוּתי האהובים והמרתקים ביותר, שממש עכשיו אני שקוע בקריאת גרסתו החדשה, המושבחת והמשובחת.
שליח מטעם הצאר יוצא למשימה סודית ממוסקבה אל אירקוטסק שבסיביר, מרחק אלפי קילומטרים, כשחלקים גדולים של סיביר כבר כבושים על-ידי הטטארים. סיפור הרפתקאות מרטיט, גם סיפור אהבה, גם אימה. כשסטרוגוב מתנכר לאימו האהובה כדי לא להכשיל את שליחותו, או כשהמנוול ההוא, הבוגד איוואן אוגרייב, מקרב את החרב המלובנת אל עיניו של סטרוגוב אהובנו, ליבנו מחשב להישבר. האם אימו תבין? האם הוא יתעוור מזה? את התשובה המפתיעה נדע רק בעמוד האחרון.
הגיע הזמן לשוב אל הקלסיקות, אלה הנכסים הנצחיים של התרבות האנושית, ובהן מצויים הרתק וההיסטוריה והרגש והאמינות וחכמת-החיים. הקלסיקונים ההם אכן ידעו לספר סיפור".
“מיכאל סטרוגוב", מאת ז'ול וורן, כתר, 1981.
הממליצה: נאוה סמל, סופרת. ספר הילדים שלה "פ-ייה והתרמיש" ראה אור בספריית פועלים. הרומן האחרון שלה "ראש עקום" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.
"המיתולוגיה היוונית – זה בשבילי ספר הצידה לדרך עבור אדם צעיר באשר הוא – שיעורי חיים במיטבם. המסע האנושי כולו - מילדות לבגרות - מוצפן בתוך אגדות נצחיות החושפות את העולם במלואו – על פניו היפות והאכזריות כאחד.
מתיבת פנדורה שממנה באו לעולם הצרות והאסונות ועד סיפור האהבה האולטימטיבי של אורפאוס היורד לשאול כדי להחזיר את אהובתו מהמתים. המיתולוגיה היוונית מכילה את כל קשת החוויות שאדם עתיד לעבור במסע חייו, והיא טלטלה את עולמי בהיותי נפש צעירה, שכן הכל ארוז בסיפורי הרפתקה ודמיון נועזים. מגיבור העל הראשון הרקולס ועד אכילס שנקודת התורפה בעקבו מביאה עליו את סופו.
הממליצה: איריס ארגמן. סופרת ילדים, מנהלת תכנית ספרות ילדים ועידוד קריאה בתכנית קרב למעורבות בחינוך. יוצרת בתיאטרון בובות ואוצרת תערוכות ילדים בנושא איור.
"יש ספרים שאחרי שקוראים אותם, החיים לפתע משתנים. התובנה על החיים שלנו, נקודת התצפית, משהו מטלטל את הנפש שלנו. ולכן חשבתי להמליץ על הספר "כל החיים לפניו", ספר שאשמח להגיש לכל נער או נערה, רגע אחד לפני שהם יוצאים לחיים, מפלסים את דרכם במשעולי החיים. אבל אז נזכרתי בספר אחר – "רואים את הלב" מאת סמואל בנשטרית - סופר, במאי ומחזאי צרפתי. בשעה שקראתי את הספר לא יכולתי להניח אותו מידי, קראתי אותו בנשימה עצורה, נסחפת ונלכדת בתודעה של הילד המספר.
הספר מתואר מנקודת התצפית של ילד כבן עשר אשר עד למעצרה של אמו - עובדת זרה ממאלי. הילד המספר עד למעצר בשעה שהוא יוצא בבוקר לבית הספר. מרגע זה הוא יוצא למסע גילוי וחיפוש, מנסה להבין ולדעת מדוע אמו נעצרה והיכן היא נמצאת. בשעה שהוא משוטט ברחבי העיר, מחפש אחר אחיו הנרקומן הוא נזכר בילדותו המוקדמת, פוגש את חבריו לבית הספר, מתבונן בילדה שהוא אוהב ובסוף היום מגיע למקום בו אמא שלו עצורה.
הספר מעניק רגעים של חמלה ותקווה לחיים אחרים, למרות מצבו הקשה של הילד הוא מתרגש משיריו של רמבו, נאחז באהבתו לילדה ומתפעל מציוריו של פיקאסו. בתחילת הספר הוא אומר: "החיים הם לא משחק שחמט" והוא באמת צודק - החיים הם לא משחק, החיים יכולים להיות כואבים ופוצעים אך גם מלאי שמחה ויופי!”.
“רואים את הלב", מאת סמואל בנשטרית, כתר 2011.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם