אמא, אל תלכי: על פחד הפרידה מההורים
יש ילדים שחווים כל פרידה מההורים כאילו הייתה מוות קטן - אלה הם הסובלים מפחד פרידה. לא מדובר בתינוקות, ואף לא בפעוטות, אלא בילדים מגיל שש ומעלה שלא ילכו לישון אצל חברים ויחוו חרדה כשההורה ייעדר מהבית. ספר חדש עוזר להורים להתמודד עם אחת החרדות הנפוצות, הקשות והמדוברות פחות אצל ילדים
"ילדים שסובלים מפחד פרידה חווים חרדה בעוצמה גבוהה כאשר הם אינם נמצאים עם ההורים", אומרת שלי זאנטקרן, מתמחה בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) ומטפלת בביופידבק. "כשהילד עומד להיפרד מההורה, הוא מתחיל לחשוב מחשבות קטסטרופליות, שמשהו רע יקרה להורה כשהוא לא לידו, או שמשהו רע יקרה לו עצמו ואף אחד לא ידע. הוא חווה תגובות גופניות סומאטיות כמו כאבי בטן, בחילות ורגש של פחד שמובילים לתגובה התנהגותית של בכי, רצון לברוח והימנעות. אותם ילדים נוטים לבקש מהוריהם ללוות אותם לכל מקום, גם בבית, ובעיקר נמנעים מללכת לחברים, לימי הולדת לחוגים ובמקרים קיצוניים אף נמנעים מללכת לבית ספר".
זאנטקרן, בת ,40 אמא לשלושה בנים (תאומים בני תשע ופעוט בן עשרה חודשים) מרמת השרון, בעלת תואר ראשון בספרות וחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, הוציאה לא מכבר ספר בשם "קופסת המחשבות הצבעונית" (הוצאת תאומים) העוסק בפחד הפרידה של ילדים ובהתמודדות עמו, ומעניק להם לגיטימציה להכיר בפחדים שמלווים אותם.
"חוויית הפחד מפרידה משותפת לכל הילדים, בדרגות שונות של חומרה," מבהירה זאנטקרן. "החרדה באה לידי ביטוי בעיקר בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, בגילאי שש עד תשע. זהו גיל בו הילדים מתחילים לגבש את זהותם בנפרד מההורים וכבר יש להם יכולת מבחינה שכלית ורגשית לתפוש את עניין המוות".
>>> ואיך מתמודדים עם תופעת הנדידה הלילית אל מיטת ההורים?
מדוע מתעוררת החרדה?
"פחד הוא רגש טבעי, הטבוע באדם אבולוציונית, ויש לו תפקיד חשוב של הגנה על שלומנו הפיזי והפסיכולוגי" מסבירה טלי ברקאי, פסיכולוגית חינוכית המטפלת בילדים ובנוער ברמת אביב. "הפחד להיפרד מדמות ההתקשרות הראשונית, ההורים, ולצאת אל העולם הגדול, הוא מובנה בהתפתחות של הילד. בהתפתחות תקינה, הילד לומד בהדרגה לחוש בטוח גם ללא הנוכחות הפיזית של ההורים, לאחר שהפנים בשנות חייו הראשונות את הדמויות שלהם כמיטיבות ושומרות גם כשאינן נמצאות לידו.
"על פי הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית, פחד הוא דבר נרכש", מוסיפה זאנטקרן. "פחד הפרידה יכול להתעורר בעקבות אסון, מחלה, יחסים לא תקינים בבית, גירושין, הולדת אח וכד'. אולם, כפי הנראה, מעבר להתנהגות הנרכשת, יש בפחד גם מרכיב גנטי. הרבה פעמים נראה "ילדים חרדתיים להורים חרדתיים".
אז שוב הכל בגלל ההורים?
"להורים יש תפקיד חשוב, אם לא ביצירת הפחד, בטח ובטח בהעצמתו או בהתגברות עליו". מאשרת זאנטקרן. "פרופסור חיים עומר מבחין בין שני סוגי הורים - ההורה הדורש, שאינו מכיר בפחד של הילד ומגיב לחרדת הפרידה ב'אני בגילך הלכתי לבד,' וההורה המגונן, שילווה את הילד לשירותים, יישאר עמו בבית ספר ובעצם משתף פעולה עם הפחד ומעצים את החרדה. המטרה שלי בהדרכת הורים היא להפוך אותם לדגם השלישי של ההורה, 'ההורה התומך',שמכיל את הפחד, לא מזלזל בו, אבל גם לא מגונן עליו, מעניק לילד כלים להתמודדות ומשדר לו שהוא סומך עליו שיוכל להתמודד".
מה הורה תומך אמור לעשות?
"ראשית עליו להיות אמפתי. לא לומר לילד שאין לו ממה לפחד, להיפך, מומלץ לשבת איתו, לבקש ממנו שיספר לנו על הפחד ולהקשיב לו. מומלץ 'לנרמל' את הפחד - לתת לילד תחושה שפחד זה דבר לגיטימי, לספר לו שגם אנחנו, כשהיינו ילדים פחדנו והתגברנו, ולהעביר את המסר שכל אחד מפחד - אבל לא נמנע. בשיחה עם הילד רצוי להדגיש כי המטרה איננה להעלים את הפחד, אלא רק להקטין אותו לממדים בהם אינו מפריע עוד למהלך החיים".
>>> איך תעזרו לילד במצב חרדה?
הדרישה או הציפייה מן הילד לסלק את הפחד לחלוטין עלולה לחבל בתהליך, שכן היא עלולה להלחיץ ולייאש.
עידו, בן שש, בן יחיד לאם חד-הורית, גדל על פי עקרון הרצף. הוא ינק עד גיל מאוחר, ישן עם אמו בלינה משפחתית והלך לגן פתוח רק בגיל חמש. עידו מתקשה להיפרד מאמו כמעט בכל מצב. כשהוא נאלץ להיפרד ממנה, אפילו למספר דקות, הוא חרד שמא יקרה לה משהו רע.
"יש ילדים שמסיבות אלו ואחרות יצרו תלות חריגה בהורים", מתייחסת זאנטקרן למקרה של עידו, "לפעמים זה קשור למצב קיומי נתון, ופעמים רבות זה נובע מצורך של ההורה לעטוף את הילד בשנים הראשונות וחוסר יכולת הדדי לשחרר אותו לאחר מכן. המטרה שלנו כהורים היא לעזור לילדים להסתגל למציאות ולהיות מאושרים. ילדים שלא יחוו סיטואציות של התמודדות עם תסכול, קושי וחוסר ודאות, יתקשו לבנות את הדימוי העצמי שלהם. ילד שלא חווה כישלון - לא חווה גם הצלחות. יש הרבה הורים שמזדהים עם הילדים או לא מסוגלים לראות אותם במצוקה, מוותרים להם ומאפשרים להם להמשיך להימנע. ההורה צריך להבין שהילד חייב להתמודד עם הפחד. ברגע שהוא נמנע, הוא מעצים את הפחד. הדרך היחידה, למעשה, להתגבר על הפחד היא להתמודד איתו".
שגיא, בן שמונה, אינו מוכן לישון בחדרו. לדבריו, עולות בו מחשבות רעות בכל פעם שהוא אמור ללכת לישון. אם הוריו מתעקשים שהוא יישן בחדרו, מצפות לכל המשפחה כמה שעות של בכי וצעקות.
"בגיל שמונה מצופה מילד להיות מסוגל להירדם במיטתו", מציינת טלי ברקאי. "ניתן לבנות מדרג שיאפשר לו להתחבר לכוחות שלו, עם תמיכה מתאימה של ההורים. למשל, תחילה לחזור לישון בחדר כשההורים נמצאים איתו עד שיירדם ולהשאיר אור קטן, אחרי מספר ימים ההורים נשארים רק כמה דקות וכך הלאה. כל זאת בהסכמה עם הילד, שעכשיו מתגייסים לעזור לו ומוצאים ביחד פתרון לבעיה.
"גישת ההורים למול פחדים של ילדים מוטב שתהיה רגועה ככל האפשר למרות הקושי, מכיוון שמההורים נדרש כאן מאמץ לא פשוט. מומלץ שאם לאחד ההורים קל יותר להיות בעמדה רגועה ומכילה, הוא יהיה דומיננטי יותר בתהליך".
עלמה, בת שבע, מסרבת ללכת לחברים הביתה, להישאר לבד בימי הולדת וגם לחוגים או פעילויות ללא ההורים היא ממעטת להגיע. ביום ההולדת האחרון של חברה, אמה ציידה אותה במכשיר סלולרי והרי זה פלא, עלמה נשארה ביום ההולדת לבד ואף לקחה חלק בפעילות.
"היום הרבה הורים נותנים לילד שלהם פלאפון, כדי שבכל רגע נתון שקורה משהו הם יוכלו להתקשר אליהם", אומרת שלי זאנטקרן. "הפלאפון משמש עבור הילדים חפץ מעבר מרגיע המאפשר להם להיפרד מההורה. אבל זהו חפץ מעבר מאוד 'טריקי', כי הילד מפתח תלות בו. אני לא נגד שימוש בפלאפון, אבל צריך להגדיר כללים - למשל, לא מתקשרים להורה כל הזמן, אלא רק במצבים שנקבעו מראש. בנוסף, הפלאפון צריך להיות חפץ מעבר זמני שמאפשר להתחיל את התהליך, אבל אחר כך על הילד להשתחרר ממנו, כי כדי שהתהליך יצליח על הילד להרגיש שהכלים נמצאים בתוכו והוא זה ששולט בדברים, ולא משהו חיצוני".
ענב, בת שש, לא מוכנה לבקר בביתן של חברותיה. לעומת זאת אין לה כלל בעיה להישאר לבד בחוגים או בימי הולדת. האם גם היא סובלת מחרדת פרידה?
"ישנן עוד תופעות או חרדות שמזכירות במידת מה את חרדת הפרידה", מבהירה זאנטקרן. "למשל, אם ילד רק חושש או מסרב ללכת לבית ספר, אבל לשאר המקומות הוא הולך בקלות ולבד, אזי מדובר כפי הנראה בחרדת בית ספר שנובעת אולי מקושי לימודי או חברתי בבית הספר או אף מחרדת כישלון. ילדה שאינה רוצה ללכת לבתים של חברים ורוצה רק לארח אצלה, אבל אין לה בעיה ללכת לבד לחוגים, ימי הולדת וכד', אינה מוגדרת כסובלת מחרדת פרידה. ייתכן שהיא חוששת להיות בבית אחר, בו היא איננה מכירה את ההורים. ישנם גם ילדים שסובלים מחרדה חברתית, ונמנעים מרוב הסיטואציות החברתיות".
הורים רבים מתלבטים אם לפנות לטיפול מקצועי או לחכות שתחושת הפחד תחלוף מעצמה. טלי ברקאי: "תלוי עד כמה הפחדים חריגים לגיל ומתמידים לאורך זמן, ועד כמה איכות החיים של הילד ושל סביבתו נפגעת כתוצאה מהפחדים. קשיי פרידה משמעותיים, הנמשכים יותר מחודשיים בגיל הגן, או מעבר לתקופת הקליטה הראשונית בכיתה א' בבית הספר, מחייבים תשומת לב. מומלץ להיעזר קודם כל בצוות החינוכי - ביועצת בית הספר או בגננת, ואם זה לא פותר את הבעיה, צריך לחשוב על עזרה מקצועית".
אילו סוגי טיפולים בחרדת פרידה מקובלים כיום?
"כיום ישנו שימוש רב בשיטות קוגניטיביות-התנהגותיות ולעתים קרובות, בעיקר בגילאים הצעירים, כל הטיפול או מרביתו נעשה עם ההורים. חרדת פרידה, ללא קשר למקורותיה, היא במידה רבה בעיה משפחתית, והדרכת הורים עשויה להספיק. במקרים אחרים, כשהקושי הוא מתמשך ונלווים אליו קשיים אחרים, ההמלצה תהיה לטיפול ארוך יותר בשיטה פסיכו-דינמית אצל פסיכולוג מומחה בטיפול בילדים".
שנתיים לאחר שהתפרצה אצלה חרדת הפרידה, הצליחה ירדן להתגבר עליה בזכות אמה, שתפקדה כהורה תומך במשך המשבר, ובזכות טיפול התנהגותי-תרופתי יסודי וסבלני שקיבלה. מאז עברו כמעט 15 שנה, ירדן התגייסה לצבא ואף נסעה לבד לטיול ארוך במזרח. "גם אני הייתי זקוקה לתמיכה", נזכרת אמה של ירדן. "היו מצבים לא קלים, הייתי מותשת מהסיפור הזה, ולא היה קל לשמור על הגבול בין האמפתיה לאי כניעה לפחדים של הילד. אבל המסר החיובי הוא שבטיפול נכון אפשר למגר כמעט לגמרי את חרדת הפרידה".
"בשורה התחתונה," מציינת שלי זאנטקרן, "לא קל לנו, ההורים, לצפות בילדנו פוחד, לא כל שכן ליזום מצבים בהם יחוש מצוקה. אולם חשוב להעביר לילד את המסר שאנחנו סומכים עליו שיצליח להתגבר על הפחד. עלינו לשדר לו כי אנו בטוחים בהצלחתו. ילד שיחוש שהוריו בטוחים בסיכוייו להצליח, גדלים סיכוייו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם