"לא רוצה ללכת לחוג!": איך מתמודדים עם עזיבה מוקדמת?
אי אפשר להכריח את הילד להתמיד בחוג שהוא לא מעוניין בו. מצד שני, חוסר המוטיבציה מעורר בכולנו אכזבה. איך מתמודדים עם פרישת הילד מחוגים?
- "אוף, אני שונאת את יום ראשון".
- "למה?" אני שואלת בפליאה.
- "פלמנקו". היא אומרת.
"על מה את מדברת? כל כך כיף לך בחוג הזה" מסרבת לקבל את מה ששומעות אוזניי.
- "כיף?" היא מתרעמת. "כיף? מה כיף? אין לי רגליים, השרירים כואבים לי, הידיים אדומות ממחיאות הכף, אני חייבת לעמוד מתוחה וזקופה כמו סרגל, אסור לדבר, אסור לצחוק ונמאס לי לדלג בפינות".
- "אבל , החצאית המתנופפת, נעלי העקב המיוחדות, כל כך רצית את החוג הזה בתחילת השנה... ".
- "תחילת השנה אמא, תחילת השנה.. כמה זמן אפשר לעשות בדיוק את אותו הדבר?".
- "טוב, אז שנה הבאה נשקול מחדש". גם הנעליים יהיו כבר קטנות - אני מגניבה מחשבה חרישית של חיסכון משמעותי.
- "שנה הבאה? מה שנה הבאה?" היא כמעט שואגת. "אני פורשת!".
- "אהה, סליחה", אני מתקיפה בחזרה, "חבל שנזכרת רק עכשיו. עד לפני חודשיים היה החזר כספי. ועכשיו חודש וחצי לפני הסוף , כבר אין החזר כספי. אז נסיים את השנה, ונעשה חשיבה מחודשת בשנה הבאה" - אני גאה במונולוג קצר החלטי אך סמכותי.
"נו באמת אמא. את מכריחה אותי ללכת למקום שאני לא אוהבת? זה החוג שלי, אני אמורה ליהנות ממנו לא לסבול בו"
- "ואת חושבת שבחיים כך הדברים עובדים? פתאום קמים ועוזבים? מה עם מחויבות? התמדה? להתחיל דבר מה ולסיימו? כל פעם כמשהו סתם קשה אז מרימים ידיים?".
שתיקה רועמת משותפת לשני הצדדים מפלחת את חלל החדר.
מוכר לכם העניין הזה שפתאום נמאס להם, ואתם עומדים מולם קרועים. מחוסרי תשובות, עם תחושת חוסר אונים ובעיקר לא יודעים מה נכון לעשות?
מחד, אתם לגמרי מבינים אותם. הלוא קרה גם לכם לפחות פעם בחיים שעשיתם בחירות שבשמחה הייתם מוותרים עליהן. חלקן בחירות קטנות, כמו לשנות את המנה שהזמנתם במסעדה, להחליף חצאית, אולי מכונית. אחרות יותר מורכבות, לדוגמה לפרק זוגיות אחת ולטעום מחדשה, לרכוש דירה בעיר הגדולה אך לפזול לצדדים, אל אותו בית מרווח שהדרך אליו עמוסה בפקקים.
מאידך, בוער בנו, ההורים, הרצון להכין אותם, את ילדינו לחיים. ללמדם את חשיבות העקביות, ההתמדה, הנחישות, עמידה באתגרים וכן גם הבנת המחירים, רגשיים וכלכליים כאחד.
התיאוריה האדלריאנית אומרת שאין אמת אחת. לכל אחד מאיתנו יש את סל האמונות והערכים המיוחדים לו. כל שעלינו לבדוק הוא, מה לנו ההורים, חשוב להכניס אל תוך הסל, והאם הקדשנו לזה מחשבה טרם מילאנו אותו.
בואו נציף כמה נקודות לחשיבה – ולפני כן אסייג ואומר, כי איני מתייחסת בדבריי לחוגים שהילד מבקר בהם עקב קושי תפקודי או התפתחותי, שמיועדים לתת חיזוק במקומות הכרחיים, אלה לחוגי העשרה כלליים.
1. אי אפשר להכריח את הילד לעשות משהו שהוא לא רוצה או להשתתף בחוג שהוא לא מעוניין בו. מאבקי הכוח ביניכם לילד עלולים לבוא לידי ביטוי בתוך החוג ולהפריע למהלכו.
2. אם הילד מתנגד ללכת לחוג, כדאי לעצור לרגע את הלופ של ההתנגדות. בזמן אמת – ותרו על החובה ואפשרו לילד לא להגיע. הפרידו בין המחלקה של החינוך למחלקה של התגובה: הציעו שהיום אכן לא נלך לחוג ועושים משהו נחמד במקום, אך מחר יושבים יחד ומדברים על הדברים, מנסים להעלות רעיונות ולחשוב על פתרונות.
3. ילד אשר חש כי מכופפים אותו, קובעים לו, מחליטים עבורו ומופקדים על ההנאה שלו, עלול בין השאר לראות בהתנהגות זו מודל לחיקוי, ובטעות לפעול בעצמו כך בחיים.
>>> איך מלמדים ילדים "לצאת מהקופסה"?
4. בסיומו של יום עלול ילדנו לחוש כי לא רואים אותו, את צרכיו רצונותיו ומאוויו. ולחפש דרכים אחרות, גם הן כנראה יהיו מוטעות, לייצר את תחושת ההשתייכות.
5. מזמינה אתכם ההורים לשאול את עצמכם שאלה - "מה יותר?": מה מפעיל אותי יותר – נושא ההחזר הכספי האבוד, או הרצון לפתח אצל ילדי מוטיבציה להתמדה, לקיחת אחריות על הבחירות והבנה שיש כאלו שאותן יהיה מורכב לשנות.
אם הכסף הוא העניין, ממליצה בחום לחשוב יחד עם הילד על פתרון. להסביר את העלות, אולי לוותר על רכישה חדשה שעומדת בפתח, ובכך לאפשר לו הזדמנות ללמידת הכלכלה האישית והמשפחתית. להכריח את הילד להישאר בחוג בגלל הכסף דומה בעיניי לסיטואציה בה הורה מכריח את עצמו לסיים את השאריות של הילדים מהצלחת כשהוא עצמו כבר שבע - האמנם זה משנה האם הקציצה ניתנת לחיית המחמד, לפח האשפה או לבטן מלאה?
במידה והתשובה נופלת בתחום ההתמדה והאחריות, ממליצה בחום לסמוך על הילד שלנו, שרצונו לפרוש מחוג אינו מביע עמדה של נמנע, מוותר, אלא, חוסר עניין אמיתי. חוג הוא פריווילגיה, ממלא את הפנאי, מי מאיתנו היה בוחר למלא את הפנאי שלו בפעילות כלשהי שהיא לא כיפית עבורו?
לצד הבנות אלו, מזמינה אתכם, להוות מודל עבור ילדיכם. סמכו עליהם שהם ערים לערכים, שכה חשוב לכם להקרין ולהעביר.
· אם תעצרו לרגע, תמהרו לגלות, שבאותם המקומות החשובים להם, ילדינו אלופים בהתמדות. האירו את אותן העוצמות, כדי שהילדים שלכם יוכלו לחוות גם את ההצלחות.
· כדאי לוותר על הטפות, איומים, עונשים, הבטחת פרסים, כל ה- "אם..אז.." השוואות לאחים או לחברים.
· ועוד נקודה נוספת למחשבה: כל אחד מאיתנו מתארגן אחרת לקראת פרידה, ריח הסיום באוויר, אווירה של סוף. לעיתים זו הדרך של ילדים מסוימים להיפרד - הם שולטים בתזמון הפרידה, דואגים להתרופפות הקשרים, הם עצמם יוזמים ובכך מקלים על הפרידה הכואבת והעצובה.
הורים יקרים, במידה ואתם חוששים כי מדובר בדפוס התנהגות של ילדיכם, מזמינה אתכם, לבדוק ביחד איתם, לשם מה? האם מדובר בקושי אובייקטיבי, האם בקושי רגשי? כך או כך, הקדישו לזה עוד קצת זמן של בדיקה והתייחסות. ממקום מכיל, מבין בודק, מקבל ובעיקר – לא מאוכזב.
רוית גוטמן היא מנחת הורים מוסמכת מטעם מכון אדלר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם