"לי זה לא יקרה": על הטרדה מינית של ילדים
היום כבר ידוע שרוב ההטרדות המיניות של ילדים נעשות בידי אדם מוכר, מבן משפחה ועד הבייביסיטר, ובכל המגזרים. לנוכח התקיפות המיניות הקשות שאירעו באחרונה, חשוב לדבר בפתיחות עם הילדים על הנושא, להזהיר אותם בלי לגרום להם (ולכם) לחרדה, ובעיקר לא לתת להם להרגיש אשמים אם, חלילה, הותקפו מינית. אנשי מקצוע מסבירים כיצד לעשות זאת, צעד אחרי צעד
המקרים הללו, המחרידים הורים ומטפלים כאחד, מתווספים לשורה ארוכה של מקרים דומים שאירעו מתחילת השנה, כשהבולט בהם הוא מעצרם של שלושה גברים משכונת נחלאות בירושלים בחשד שאנסו באופן שיטתי עשרות ילדים בני שלוש עד .12
האם אכן חלה עלייה בתופעות האינוס וההטרדה המינית של ילדים או שרק ניתנת להם יותר חשיפה תקשורתית? לדברי ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הישראלית לשלום הילד, "יש בהחלט עלייה במספר המקרים מהסוג הזה. חלק מהם צריך לייחס לקלות יצירת הקשר בין מבוגרים לילדים באינטרנט. אני לא מאלה שרוצים לשרוף אינטרנט בראש חוצות, אבל זה לא יהיה חכם להתעלם מקלות הביצוע של יצירת קשר כזה, שלעתים מתחיל באינטרנט וממשיך במפגשים.
"מצד שני, אנחנו רואים גם יותר אמירות ומעשים בתקשורת, שבעבר טואטאו אל מתחת לשטיח והיום הם יוצאים לאור. יש הרבה תוכניות שבהן אומרים לילדים שמותר להם לדבר, ולכן חשוב להגביר את המודעות לנושא. ככל שמדברים עליו יותר - אם זה בבית הספר או בתקשורת - נפתח מעגל נוסף של מודעות, שיכולה להביא לגילוי מוקדם של ההתעללות."
לדברי ד"ר קדמן, שבירת קשר השתיקה בנושא זה ניכרת גם במגזר הערבי ובמגזר הקיבוצי, ובשנתיים האחרונות אף במגזר החרדי. "בעבר," הוא אומר, "נהגו בחברות האלה 'לכבס את הכביסה המלוכלכת' במסתרים, ולא היו מדווחים על התעללות."
אחד השינויים המרכזיים שחלו בשנים האחרונות, לדברי ד"ר קדמן, הוא בידיעה שרוב הפגיעות בילדים מתרחשות על ידי מישהו שמוכר להם, "בן משפחה, מישהו שהילד נוהג לקנות אצלו דברים, או אדם שנוהג להסיע אותו. בעבר הזהירו את הילד מפני זרים שמציעים לו סוכריות ברחוב, ואילו היום הזרים נכנסו לתוך הבית, למשל באינטרנט, אם כי עדיין יש מבוגרים שמסתובבים במקומות ה'קלאסיים' כמו גני שעשועים, או מבוגרים שיגידו לילד 'בוא איתי לראות גורים חמודים של חתול."'
לפני שלוש שנים ערך ד"ר קדמן מדריך להורים שהוציאה המועצה הלאומית לשלום הילד, "ילדים אומרים גם בלי מילים - כל מה שחשוב שתדעו על פגיעות מיניות בילדים," המציין, בין השאר, כי
"תמימותו וחולשתו של הילד," נכתב בו, "כמו גם סמכותו של המבוגר, מאפשרות לו לפגוע בילד תוך שהוא מסתפק בפיתויים שונים או באיומים בלי להפעיל כוח."
מדיווחים המגיעים אל המועצה הישראלית לשלום הילד עולה כי חמישים אחוזים מהנפגעים מינית הם בנים. "אולם לבנים שנפגעים," אומר ד"ר קדמן, "יש עוד פחות יכולת ופחות נכונות לדבר על זה. בן שנפגע נושא לא רק את הסטיגמה של פגוע מינית, אלא את הסטיגמה של הומוסקסואל. אני מציע ששום הורה לא יחשוב לרגע שהכתבה הזאת לא רלוונטית עבורו בגלל שיש לו רק בנים. הבנים חשופים לפגיעה מינית לא פחות מאשר בנות".
לדברי נתאי מלמד, פסיכותרפיסט ופסיכודרמטיסט המתמחה בפגיעות מיניות, הפועל בתחום בעיקר במגזר הדתי והחרדי, גם בגילים צעירים מאוד הילדים מועדים לסבול מהטרדות. "אוכלוסיית הילדים מאוד חשופה, משום שילדים פחות יודעים להגן על עצמם, הם קטנים וחלשים וקל להפחיד אותם. מתחת לגיל 12 יש כמעט אותם מספרים של בנות ובנים שנפגעים."
ליאור גל-כהן, אם לשתי בנות (14,16), מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A) העוסקת בנושא הטרדה מינית וביצירת תרבות של מניעת אלימות מינית, מציינת כי ההערכות מדברות על בת אחת מתוך עשר שנפגעת מינית עד סוף בית הספר היסודי. כך שאם נצא לרחוב ונסתכל על הילדים שלנו, נדע שמבחינה סטטיסטית יש סיכוי כזה לפגיעה. אין שום קשר לרמה הסוציו-אקונומית, לרמת ההשכלה של המשפחה, הסביבה והשכונה וגם לא למידת ההפרדה בין בנים לבנות. התעללות מינית קיימת באוכלוסיות חילוניות, דתיות, מבוססות יותר או פחות. אין הורים לילד או לילדה שפטורים מחובת הזהירות בנושא הזה."
מלמד, שכתב וערך יחד עם אלה ברגיא את הספר "מוטב להיזהר ולא להצטער" (בעקבות ספר הדרכה דומה באנגלית), המלמד הורים דתיים איך לדבר עם ילדיהם בנושא פגיעה מינית, אומר כי "באופן טבעי, לא נוח להורים לדבר עם הילדים על נושאים כאלה, זה מאוד מביך, מפחיד, זה טאבו, וכך בכל המגזרים. אבל הורים יכולים ללמוד איך לדבר על הנושא הזה, להפוך להיות 'שאילים' - שהילד יידע שעונים על שאלות בנושאים האלה. אם יש לילד חששות, אם קרה משהו - שיידע שמותר ואפשר לשאול את ההורים."
לדברי מלמד, תשעים ושבעה אחוזים מהפוגעים מינית היו מוכרים לילד. "אנחנו נוטים להזהיר אותו ממבוגרים," הוא אומר, "אבל הפוגעים יכולים להיות גם ילדים, חברים לכיתה, או חברים למשחק מהפארק. יש מקום להסביר את הגבולות הללו לילדים, כמובן בהתאם לגיל."
האזהרות האלה לא גורמות לילדים לחרדות?
"את האזהרות צריך לנרמל בתוך אזהרות אחרות שמזהירים את הילד. נוח לנו וגם לילד לשכוח מזה, אבל חשוב לחזור על השיחות והאזהרות בנושא. המחקרים מראים שכאשר מלמדים ילד להיזהר ולהגן על עצמו, במקרים של פגיעות נראה פחות נזקים לטווח ארוך. ילדים כאלה יפתחו פחות תסמינים ופחות תגובות פוסט-טראומטיות לעומת ילדים שלא קיבלו כל הכנה".
השינוי התודעתי הזה אינו קל. לדברי גל-כהן, שהתנדבה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית במשך שנים, "אחת הבעיות היא שבמרבית המקרים ילדים שנפגעו לא מספרים לנו על זה. אנחנו, כהורים מודאגים, נוהגים להזהיר את הילדים שלנו מפני מצבים ואנשים שונים, אבל אי אפשר לדעת מי הם הפוגעים. רוב המקרים מתבצעים על ידי אנשים מוכרים שהילדים סומכים עליהם - מקרובי משפחה ועד אנשי חינוך וטיפול או שכנים, כך שלהגיד 'לא לפתוח את הדלת לאנשים זרים' או 'לא לחזור לבד מהחוג' זה לא רלוונטי. גם לשלוח את הבנות לקורסים להגנה עצמית זה לא רלוונטי. בהחלט מומלץ ללכת לחוגים, אבל זה לא הפתרון."
אז אם כל אלה לא עוזרים - מה כן?
"הפתרון הוא תקשורת, כשהמטרה שלנו, ההורים או המבוגרים, היא לחשוף את האירוע. אם אני מלמדת את הילדה בגן שהגוף שלה שייך לה ויש סיפורים והצגות בעניין, ואני גם מלמדת אותה להגיד 'לא,' אבל כשהיא נפגשה עם השכן או דוד שלה או חבר מהשכונה היא לא הצליחה להגיד 'לא' - היא תרגיש אשמה, כי היא כביכול לא הצליחה לעשות את מה שלימדנו אותה. מבחינתה היא לא עשתה את מה שמצופה ממנה ולא תספר על כך להורים."
אז הפתרון הוא רק במניעה?
"אבל זהו, שאנחנו לא יכולים למנוע לחלוטין! אנחנו לא יודעים מיהו הפדופיל השכונתי, ואנחנו גם רוצים שהילדים שלנו יהיו עצמאים וחברותיים."
הידיעה שאי אפשר למנוע מילדינו חוויות כאלה היא מזעזעת.
"אז בואי נעשה תרגיל כזה: מה היה ניתן להגיד לנו, נשים בוגרות, כדי למנוע מאיתנו חוויות של הטרדה מינית."?
אולי להשתדל לא לחזור לבד באמצע הלילה, להיזהר מזרים?
"אבל זה לא קורה רק בלילה. וזה לא רק זרים."
אז מה כן לעשות?
"הדבר הכי חשוב הוא להבין שזה קורה, וזה קורה בסביבה שלנו. מפני שאם אני חושבת שזה לא קורה בסביבה שלי, כי הסביבה שלי מוגנת - בגלל שאני דתייה, או חיה בקיבוץ או ביישוב מבוסס או בשכונה סגורה שבה כולם מכירים את כולם - אז אני לא אוכל גם לראות את זה, לא אהיה ערנית לכך שזה קרה, קורה, יכול לקרות".
הצעד הראשון למלחמה בתופעות של הטרדה מינית ופגיעה מינית בילדים הוא, כאמור, ערנות ומודעות של ההורים. "אבל לא מודעות מתוך היסטריה שתשתק אותנו," מבהירה גל-כהן.
"אני אגיד לילדה שלי: 'אם משהו מציק לך תחפשי מישהו מבוגר שאת סומכת עליו ומרגישה נוח לדבר איתו - וזה לא חייב להיות ההורים.' לתת לילד לגיטימציה לספר למי שנוח לו - אולי לגננת או לסייעת או לאמא של חבר או לדודה. כי אולי את הפעם הראשונה לא אצליח למנוע, אבל אם אצליח לחשוף את האירוע, אוכל למנוע את ההמשכיות, ואוכל למנוע את הסודיות שגובה מילדים מחיר יקר - גם מבוכה, גם תחושת אשמה, אולי הוא סבל מאיומים, אולי גם ביקשו מהילד לשמור סוד. גם אולי מתוך החשש שלא יאמינו להם או שיכעסו עליהם."
נתאי מלמד: "מאוד חשוב לעבוד עם הילדים על ההבחנה בין סוד טוב לסוד רע. מתי זה 'להלשין,' ומתי חובה לספר ומצווה לספר: סוד טוב הוא דבר טוב שעתיד להתגלות ממילא, סוד רע זה סוד שאף פעם לא יתגלה לבד, ואפשר וצריך לדבר עליו עם ההורים."
אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול בפגיעה מינית הוא גילוי ערנות לשינויי התנהגות קיצוניים אצל הילד או הילדה. כיוון שזה דבר שמאוד מפחיד אותנו, ההורים, אנחנו נוטים לתת לשינוי התנהגותי אצל הילד שלל פרשנויות.
יש לשים לב לשינויים, ואם צריך - להתייעץ עם אנשי מקצוע או לפנות לקווי סיוע שיכולים לעזור בפענוח הסימנים. שינויי התנהגות הם, למשל, הפרעות שינה, סיוטי לילה, הסתגרות, הימנעות מאנשים מסוימים, התקפי זעם, התנהגות רגרסיבית (הרטבה, מציצת אצבע(, ירידה משמעותית בלימודים, התנהגות מינית לא נורמטיבית ודיכאון.
"ייתכן שמדובר בתופעות שאינן קשורות, בתקופה שתעבור," אומר מלמד, "אבל דברים כאלה אמורים להדליק אצלנו אור אדום."
מה עושים אם יש, חס וחלילה, חשד סביר שמישהו הטריד או פגע בילד?
גל-כהן: "אפשר להתייעץ עם קווי הסיוע או לפנות לאנשי טיפול ורווחה, יועצת בגן או בבית הספר, עובדת סוציאלית. רק לא להישאר שם לבד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם