ראשי » להיות הורים » השיחה האחרונה בגינה

השיחה האחרונה בגינה: מה קורה כשמחפשים עבודה בגיל 40?

הצעקה האחרונה, השיחה בגינה. והפעם: האבא החרוץ תוהה האם גם בגיל 40 ועם קבלות על עשייה רצינית הוא צריך לאכול חצץ?

כרמית ספיר ויץ | 26/6/2012 10:26

האבא החרוץ, שעובד מיליון שעות ביממה כדי להביא הביתה משכורת די ממוצעת, מסתובב כבר כמה ימים עם האף באדמה. אין לו חשק לכלום, לא בא לו לקום בבוקר לעבודה, ובמקום ההבעה החביבה רובצת על פניו עננה שחורה.

"נו, אז מה קורה?", התעניינה האמא הפסיכולוגית.

"כלום", ענה האב החרוץ בעיניים מושפלות.

"ממש", השיבה האם הישירה, "רואים שמשהו עובר עליך. מה זה, הילדים? אשתך? המינוס? המשכנתה? נו, דבר".

"לכל זה התרגלתי", אמר האב, "כלומר חשבתי שהתרגלתי, ואז הגיעה סערה חדשה מכיוון לא צפוי המכונה רה אורגניזציה, כלומר על המחלקה שלנו הנחיתו רה זוועה. הגיעה בוסית חדשה, ממש אכזרית. היא לא מבינה לגמרי את העבודה, אבל זה כמובן לא ימנע ממנה להוציא אותנו לטיול שנתי בגיהינום. מהרגע שהגיעה היא התחילה במסע כיסוחים, בלי שערכה בדיקה מקדימה. כמו מלכת הקלפים, היא פשוט מתיזה ראשים. תגידו, גם בגיל 40 ועם קבלות על עשייה רצינית אני צריך לאכול חצץ?".

"תמיד תזכור שמפגש עם אנשים מגעילים הוא לא פונקציה של גיל", הדגישה הישירה. "זה יכול לקרות בכל שלב בחיים. השאלה היא מה אתה עושה בנדון, כלומר פרט ללאכול את הלב, פעולה שהפכה לספורט לאומי אצלנו, ההורים".

מה עושים עם בוסית מהגיהנום? מתוך ''השטן לובשת פראדה'' יח''צ

"כאן הגענו לחלק הכואב באמת", הוסיף האבא. "בכל ערב כשאני חוזר הביתה מהעבודה, אני מתיישב ליד המחשב ושולח עשרות קורות חיים מותאמים למקומות העבודה השונים. הרוב לא מטריחים את עצמם אפילו להשיב לי על המייל ולהודיע לי שהוא הגיע. אני מרגיש שאני חי בוואקום".

"מה זאת אומרת מותאמים?" התעניינה האמא הישירה.

"הכוונה היא שאני לא סתם יושב ומשגר קורות חיים בלי הכרה", השיב האב. "אני רואה איזה דגשים רצויים במשרה, מסדר את קורות החיים כדי להקל על מי שקורא אותם, כותב מכתב אישי מקדים, ומה אני מקבל בתמורה? נאדה. דממת אלחוט".

"נשמע שאתה פועל נכון", אמרה הפסיכולוגית, "צריך הרבה אורך רוח".

"כמה אורך רוח עוד צריך? אני לא בטוח שאעמוד בזה עוד הרבה זמן", ענה האב החרוץ בייאוש. "עוד לא סיפרתי לכן כלום על הראיונות שכן מזמנים אותי אליהם. נרשמתי בחברת השמה. יושבות שם ילדות ששולחות אותי לראיונות. לא תמיד, אגב, הראיונות קשורים לתחום

העיסוק שלי. אני עוצר את החיים מתוך הבנה שכך צריך. מגיע לראיון, יושב מול אנשים זרים לגמרי, מדבר איתם, מספר להם על עצמי, עונה על שאלות, לפעמים פולשניות למדי, והם אפילו לא מטריחים את עצמם לענות לי אחר כך ופשוט נעלמים. לא מתאים? תגידו לא מתאים. למה להשפיל?".

"נכון", אמרה הפסיכולוגית, "ככה אתה לא יכול להמשיך. אתה שפוף, ועם פרצוף כזה אף מעסיק פוטנציאלי לא ירצה לקבל אותך".

"את אופטימית", אמר החרוץ, "והפרצוף שלי הוא הצרה הקטנה ביותר. את מתעלמת מזה שאני בן 40. בשוק העבודה הישראלי אני נחשב לסוס מת. מי יסתכל עליי? מגיעים ילדים בני 24 עם תארים ממכללת טיז א-לוך, ואני, כמו הרבה אחרים, נדחק הצדה".

בגינה השתררה דומייה. כולם הבינו שהאבא החרוץ יודע על מה הוא מדבר, והוא לא לבד. עד שאנשים יחזרו להיות בני אדם, שוק העבודה הישראלי הוא כזה שהשאלה העיקרית בקשר אליו היא מתי זה יקרה גם לאחרים, ולא אם זה יקרה להם.