הילדים מתקשים להתרכז? תנו להם לעשות פסיפס
הילדים לא מרוכזים, לא מתמידים וחסרי סבלנות? במקום להלחץ נסו את הלהיט החדש לשיפור היכולות הקוגניטיביות: פסיפס
כשרואים את גלי קמיל, אישה מלאת חיוניות, יפה ונמרצת, קשה להאמין שלפני שמונה שנים היא הייתה נכה וסבלה מבעיות קוגניטיביות קשות. את הקרדיט לתהליך השיקום המפליא שעברה היא מייחסת לעיסוק בפסיפס, תחום שהיא עוסקת בו באינטנסיביות מאז, יוצרת ומלמדת בסדנאות למבוגרים ולילדים.
"פסיפס הוא כלי ביטוי יצירתי המתאים לכל ילד בכל גיל, לא נדרש לו כישרון או כישורים מיוחדים, ותהליכי החיפוש והבחירה האישית של הילד מפתחים את ביטחונו העצמי," היא אומרת. "הפסיפס הוא כלי חשוב ללמידה דרך היצירה - התנסות בחומרים וצבעים שונים, ובעיקר פירוק והרכבה מחדש של חלקי הפסיפס, המשפרים יכולות תכנון, יצירתיות, סבלנות והתמדה."
קמיל למדה פיסול לפני שלושים שנה במכון אבני, אבל לא עסקה בתחום. "נכנסתי למירוץ הפרנסה של החיים," היא מספרת. היא עבדה בסופר-פארם, הגיעה לתפקידים בכירים בהנהלה ואחר כך הקימה עם בעלה חברה מצליחה לקידום מכירות בתחום הקוסמטיקה. במשך כמה שנים טובות הם עבדו קשה והצליחו יפה, עד שבשנת ,2003 ללא התראה מוקדמת, היא לקתה באירוע מוחי קשה.
"יצאתי ממנו נכה. כל פלג הגוף השמאלי שלי היה חלש, היו לי בעיות קוגניטיביות, זה היה מאוד טראומטי פיזית ונפשית" מתארת קמיל. "כל מה שעשיתי נגדע בבת אחת. ואז התחלתי לחזור לאמנות גם כדי להרגיע את עצמי וגם כי לא היה משהו אחר לעשות. יד שמאל לא תפקדה - ואני עוד שמאלית - וחיפשתי משהו לשקם את התפקוד בידיים, שיחזיר אותי למה שהייתי קודם. התחלתי ללכת לסדנאות. התחלתי בפיסול קרמי ואחר כך בפיסול בנייר, ושום דבר לא שיפר את המצב. גם התעקשתי לא ללכת לכל מרכזי השיקום שהרופאים רצו
"ואז פתאום, בצורה הכי אינטואיטיבית, כאילו הגוף יודע מה הוא צריך, לקחתי ליד צבת לחיתוך אבני קרמיקה והתחלתי לעשות שולחן פסיפס לבד, בלי שום הדרכה, פשוט לחתוך אבנים ולהדביק אותן. "השיפור היה מדהים. תוך פרק זמן קצר פגשתי את הרופאה שלי, הנוירולוגית, ששאלה אותי, 'מה עשית? משהו קרה.' אמרתי 'כלום'. היא אמרה 'יש שיפור עצום ודרמטי במצב שלך.' אז אמרתי, 'באמת כלום, רק התחלתי לעשות פסיפס.' הרופאה אמרה שהיא בדיוק חזרה מכנס רפואי בחו"ל, שבו דיברו על הקשר שבין פאזלים, פסיפס, שבירה של שלם לחלקים וצירוף מחדש ובין שיקום של אנשים נפגעי מוח, ושהתהליך הזה יוצר קשרים חדשים בין תאי המוח. תא שהלך לאיבוד במוח לא משקם את עצמו, אבל הוא יכול ליצור קשרים חדשים, וזה בדיוק מה שהפסיפס עושה."
קמיל "התמכרה לעניין" והחלה ללמוד את התחום לעומק ולהשתלם בסדנאות. "עסקתי בו באופן אובססיבי וזה ממש ריפא אותי, אף אחד לא יכול היום לראות עליי שעברתי את הטראומה הזאת," היא מציינת בצניעות. "לאורך השנים, כשאני עושה סדנאות, הרבה פעמים מתקשרים אליי אנשים נכים ואני מכריחה אותם ממש לבוא לסטודיו, לפעמים אני עושה את זה בהתנדבות, ואין לך מושג איזה שיפור יש גם אצל אנשים נפגעי טרשת נפוצה, או עם בעיות מוטוריות, או בקרב אנשים בדיכאון. לפסיפס יש כושר ריפוי."
מאיזה גיל אפשר להתחיל ליצור בפסיפס?
"אפשר ממש מגיל שנתיים-שלוש, ההבדל הוא רק בחומרים. בגיל שנתיים אפשר לעשות פסיפס מניירות, לעשות קולאז,' שהוא סוג של פסיפס. אחר כך אפשר לעבור לאבנים שנוחות לחיתוך לילדים, או שהאבנים באות מוכנות להדבקה, אבל יש ערך לחיתוך. יש חומרים רכים, ויש מכשירים בטיחותיים שילד מגיל חמש יכול להשתמש בהם."
למה גם החיתוך חשוב?
"הפירוק וההרכבה מחדש מאוד חשובים, כי הם מעלים את השאלות 'למה שייכת החתיכה הזאת ולמה שייכת החתיכה האחרת.'?
בפאזל, כשמקבלים את החתיכות המוכנות, כולן נראות אותו הדבר. החיתוך מייצר צורות שונות לאבנים. אבל ההבדל הוא שהפאזל כבר בא מוכן, החברה שמייצרת אותו החליטה בשבילך מה יהיה בפאזל, איזה ציור, דמות של כוכב טלוויזיה זה או אחר. בעבודת פסיפס בונים משהו מהדמיון".
יתרונות נוספים שיש לעבודה בפסיפס לילדים הם טיפוח קשר עין-יד, שיפור יכולות של מוטוריקה עדינה, התנסות בהתאמה וחשיבה אסטרטגית, חוויה חיובית של פתרון בעיות, התאמת צבעים וגאווה ביכולת היצירה.
"בנוסף לחוגים הרגילים אני עובדת בין היתר עם מועדונית של ילדים בעלי צרכים מיוחדים," מעידה קמיל, "בדרך כלל אלה ילדים שלא מסוגלים לשבת ולהתרכז רגע בשקט בשום מקום אחר, ורואים את השיפור בעבודה שלהם מפעם לפעם. פסיפס מתאים לכל ילד, זו אמנות מתגמלת מבחינת ההרגשה, מבוגרים וילדים כאחד מתמכרים לזה."
הסטודיו לעיצוב בפסיפס והגלריה שלה ממוקמים במדרחוב של מזכרת בתיה, וניתן למצוא בו גם ערכות התנסות וחומרי עבודה. לאחרונה הוצגו עבודותיה של קמיל בתערוכה בתיאטרון גבעתיים, "מרקם מחוספס," וכן בתערוכות שונות בחו"ל, ביריד אמנות בפריז ובאוניברסיטה המורמונית בירושלים.
מה העבודה בפסיפס מעניקה לילדים מבחינה רגשית?
"אם לכוון לדעת גדולים, אנטוניו גאודי, אבי הפסיפס המודרני, איפשר שימוש בהמון חומרים, ובעצם בפסיפס המודרני הכל מותר. כשהכל מותר - זה מאוד מתחבר לילדים, כי כל מה שאתה עושה הוא יפה, וכל חומר שבחרת מותר, וכל צורה שעשית אפשרית. ובעצם זו חוויה מתקנת להרבה מאוד ילדים שיש להם ביקורת עצמית קשה או שחוו טראומות או תסכול בקטע של יצירה. הרבה פעמים ילדים אומרים, 'זה לא יפה, אני לא יודע לצייר,' ואני אומרת, 'אתה לא צריך לדעת.' עושר הצבעים והחומרים של הפסיפס מאפשר לכל ילד להיות מרוצה מהעבודה שלו, ואני רואה שילדים יוצאים בחיוך מהסדנה. בתחומים אחרים, הרבה פעמים ילדים עושים עבודת אמנות, ולא רוצים לקחת אותה הביתה. אבל בעבודות הפסיפס זה לא קורה, הם תמיד מרוצים מהעבודה."
עוד רעיון יצירתי שהגתה קמיל הוא "סדנאות חגיגה" משפחתיות בנות שעתיים וחצי-שלוש, שבהן הילדים יוצרים יחד עם בני המשפחה. "היצירה בפסיפס יכולה להיות חוויה משפחתית ערכית ומאחדת שמתאימה לכל הגילאים. לכל אחד ניתנת משימה - האחד מתכנן, השני חותך, השלישי מדביק וכו,' ובסופו של דבר נבנית יצירה משותפת שמגבשת את המשפחה כולה, והילד מרגיש שיש לו בה חלק משמעותי. ניתן לשדרג רהיט בבית בפסיפס תוך שימוש בחומרי מיחזור ובשברי כלים, וזה בילוי משפחתי עם ערך מוסף, בגלל שכל אחד במשפחה תרם לעבודה. זה הופך לזמן איכות משפחתי וסוג של גיבושון, ומחזק את התודעה של הילד על מקומו במשפחה".
גם הפסיכולוג יעקב ברמץ בעד: "פסיפס מפתח יכולות חשיבה"
יצירתיות ושיפור יכולת הריכוז אינם היתרונות היחידים שיש ליצירת פסיפס. "אני אומר בצורה פשוטה וברורה - אם עושים דברים בשביל ההנאה, יש מוטיבציה גבוהה לעשותם, וזו מוטיבציה פנימית," אומר יעקב ברמץ, פסיכולוג קליני שיקומי ומנהל האתר "הפסיכולוג לשירותך."
"פסיפס הוא יצירה שכוללת בתוכה אנליזה, הפשטה - תפישת תמונה מופשטת בראש של משהו שרוצים להגיע אליו. אם אני לוקח תמונה ומעתיק אותה, זה משהו קונקרטי, אבל אם אני עושה את זה בלי שיש לי את המודל אלא לוקח חלק, שובר אותו ומתכנן להרכיב משהו בראש, תמונה שתיווצר מכל החלקים - זה מצריך יכולת הפשטה, אנליזה, אינטגרציה. משהו שאני בונה בראש ואחרי זה מייצר אותו. ואם הדבר נעשה עם הנאה, אז המוטיבציה גבוהה.
"בלימודים בבית הספר אנחנו מנסים ללמד את הילדים את הדברים האלה - יכולת הפשטה, הסקת מסקנות, אנליזה. אבל לפעמים לא בא להם, זה נעשה בסביבה שהם לא אוהבים. ובגלל שזה ללא הנאה, הם מנסים למצוא קיצורי דרך. למשל, הילד היה צריך להגיש עבודה, דוח קריאת ספר אז הוא נכנס לאינטרנט ועשה 'קופי-פייסט,' כי זו חובה של בית ספר וצריך להגיש עד מועד מסוים. במקום לעשות עבודה של חשיבה והפשטה, הוא העתיק. אבל אם עושים את התהליכים האלה עם הנאה ומוטיבציה, יש למידה יעילה."
האם בניית פסיפס מתאימה גם לילדים קטנים, בני שש-שבע?
"היא מתאימה לילדים מאוד קטנים, אם הם עושים את זה ברצון. הנקודה היא שלא מדובר כאן בעבודה שהיא רק פיזית - אף שיש אלמנט פיזי, לשבור ולהדביק - אלא יש פה בסיס חשיבתי. לבנות, להרכיב, כמו בפאזלים, לבדוק מהו השלם בפסיפס. אבל זה ברמה קשה יותר מפאזל, כי בפאזל נכנסים לשגרה אוטומטית ומפסיקים לחשוב אחרי פעם-פעמיים שמרכיבים, זה כמו הקובייה ההונגרית, שבהתחלה אתה חושב וחושב, ואחר כך, כשמבינים את הפטנט, זה הופך לקטע של מוטוריקה בלבד."
אוי, אתה מדבר עם מי שלא הצליחה מעולם להרכיב אף פאה בקובייה ההונגרית.
"גם אני, אבל הבן שלי למד את זה בצ'יק צ'ק, וזה בסוף הופך לרוטינה, וכך גם פאזל. לעומת זאת, פסיפס מייצרים כל פעם מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם