אדום-ירוק עולה: כשהילד מכור לכדורגל
הם חברים בלב ובנפש, אבל אוהדים שרופים של שתי קבוצות כדורגל מתחרות. כשחליפת ספורט מאיימת לפגוע בחברות הזאת הבן שלי מגלה רוח ספורטיבית
אין לי תשובה לשאלות איך ומתי הוא החל לאהוד דווקא את הקבוצה המסוימת הזאת, אני רק יודעת שהצבע שלה הוא אדום, כי אני נשלחת לרכוש לו את חליפות הספורט.
ככל שהילד גדל, התחביב גדל. מקס ילינסון
ככל שהילד גדל, התחביב גדל. תחילה הוא היה משחק רק פעם בשבוע בחוג, אחר כך הוא הוסיף כמה אימונים במגרש, וכיום הוא כבר מקליט משחקים, חוטף את עיתון הספורט על הבוקר (הלו? מתי תבין שאף אחד בבית הזה לא יריב איתך על הספורט?) והולך לצפות במשחקים אמיתיים.
צחוק הגורל הוא שדווקא החבר הכי טוב שלו, שלומד יחד איתו בכיתה וגר באותה שכונה, הוא אוהד מכבי חיפה. ביום שבו שיחקה מכבי חיפה נגד הפועל תל אביב, היה ברור לכולנו שכרטיסים למשחק יירכשו לאלתר. דבר נוסף שהיה ברור לשני האוהדים השרופים הוא, שמי שייקח אותם למשחק לא יהיה אב הבית שלנו (שהכדור היחיד המדבר ללבו הוא זה שמביס מיגרנות.(
"אתה יודע שללכת למשחק עם גיא, משמעו שאתם תשבו ביציע של אוהדי מכבי חיפה"? הזהיר בעלי היקר את מחמל לבו, אוהד הפועל.
"לא נורא," ענה מיד חולה הכדורגל. "יש לי גם חליפה ירוקה של מכבי חיפה, אני אלבש אותה וככה לא יכעסו עליי."
"אבל אתה אוהד הפועל,"... השיב אביו, שהוא גם עורך דין וגם אדם הגיוני מאוד. "איך תלבש חליפה של מכבי חיפה"?
"בלב אני אדע שאני אוהב את הפועל," ענה האוהד בלי להתבלבל. "אני מפחד ללבוש אדום ליד כל הירוקים."
בעודי מתרשמת משיחת האופנה המתנהלת בין שני הגברים, צלצל הטלפון, וקול עצוב וקורע לב ביקש לדבר עם בני. "אתה יכול להשאיל לי את חליפת חיפה שלך למשחק הערב"? שאל גיא מעברו השני של הקו. "אני לא מוצא את שלי".
"אבל אני רוצה ללבוש אותה," ענה הבכור שלנו. "אבל אתה אוהב את הפועל," התעקש גיא. "אני מפחד ללבוש אדום," טען את טיעוניו בנו של עורך הדין. "אנחנו יושבים ביציע של מכבי חיפה."
השיחה נותקה. "מה קרה"? שאלתי מיתממת, אף שכבר הגיע אליי אס.אם.אס מאמו של גיא, המזהיר אותי שהוא מעוניין בחליפה.
"אני חשבתי ללבוש את החליפה של מכבי חיפה בעצמי ולא בא לי לתת אותה. נכון שאני אוהב את הפועל, אבל אני מפחד"....
"אולי תלבש בגדים רגילים, לא ירוקים ולא אדומים"? הצעתי בעדינות, "ותשאיל לגיא, שהוא גם חבר טוב וגם הזמין אותך למשחק,
את החליפה"?.
הבן שלי לא הביט לי בעיניים. הוא רקע ברגלו וצעק "אווףףף." הוא שתק שתיקה ארוכה ועזב את החדר. כבר התחלתי לסמס לאמא של גיא (מזה לי שבנה עצוב מאוד)שהחליפה לא תושאל, בדיוק כשבני חזר לחדר. "בסדר," הוא אמר. "אני אתן לו את החליפה ואלבש בגדים רגילים."
"אני מאוד גאה בך," אמרתי, וסימסתי לאמו של גיא שהכל הסתדר. לא עברה דקה וקיבלתי ממנה את האס.אם.אס הבא: "מקסים מצדו, זה היה מאוד חשוב. זו מחווה שווה בהחלט. תודה."
"חמוד שלי," קראתי לגבר-גבר שלי בגאווה. "יש לך הודעה." הוא קרא את הודעת הטקסט המחמיאה. הוא קרא לאט, בריכוז, וחיוך קטן נמתח בין שפתיו. איזה יופי, חשבתי לעצמי, שהוא כבר קורא הודעות טקסט בעצמו.
"אתה מבסוט"? שאלתי אותו.
"לא יודע," הוא ענה. "מה זה מחווה"?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם