יש גבול: איך להגיד לילד "לא" ולהישאר בחיים
דווקא כשאתם אומרים "לא" לילדים אתם מעניקים להם יותר חופש, ביטחון ויציבות. כמה דרכים מועילות להציב גבולות וחוקים - מבלי לקלקל את היחסים
נכון, לא פשוט לומר "לא" לילדינו, שכן ה"לא" גורר בדרך כלל הבעת מחאה ותסכול. טבעי שהילד יהיה לא מרוצה וטבעי אף יותר שינסה בכל דרך להפוך את ה"לא" ל"כן". יחד עם זאת, בהנחה שהגבול שהצבנו אכן הכרחי, עלינו לעמוד על דעתנו.
מדוע צריך גבולות?
את הגבול קובעים ההורים כדי להעניק לילד ביטחון. דמיינו, לשם המחשה, ילד רוכב על אופניים על גג בנין רב קומות, ללא מעקה. איך לדעתכם ירכב?... סביר להניח שבמעגלים מאד זהירים במרכז הגג. ואיך לדעתכם ירכב על גג שיש לו מעקה?... מן הסתם, ירגיש בטוח לרכב בכל שטח הגג עד למעקה.
מכאן, שיש למעשה יותר חופש וביטחון בתוך גבולות ברורים מאשר במצב של אנרכיה או גבולות עמומים.
מהו אותו ביטחון שיוצרים הגבולות?
גבולות יוצרים עבור הילד תחושת יציבות העוזרת לו להרגיש שיש מי שדואג לו, מכוון אותו ולא מאפשר ליצריו להשתלט עליו. גבולות ברורים מונעים מהילד בלבול, הרגשת אי נוחות וחוסר ידיעה לגבי מה צפוי לו, ובסופו של דבר מסייעים לארגון עולמו הפנימי ויצירת "עמוד שדרה" לאישיותו.
הצבת הגבולות גם עוזרת לילד לפתח את יכולת דחיית הסיפוקים ולהפנים ערכים חברתיים של התחשבות, נתינה וכבוד הדדי.
ילד החי באווירה בעלת גבולות לא ברורים כתוצאה מאי אמירת "לא" במידת הצורך ו/או חוסר עקביות, יכנס למתח, לאי שקט ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על בדיקת גבולות, כעסים ומלחמות. בסופו של דבר יחווה תסכול (כלפי עצמו), זלזול (כלפי הוריו) והדרך לניתוק רגשי ואף תוקפנות בטוחה.
גם כאשר אנו מבינים את חשיבותם של גבולות, לא תמיד קל לנו להציב אותם.
כמדריכת הורים, אני נתקלת לא פעם בהורים שאצלם הקושי הרגשי להגיד לילד "לא", "עד כאן", "אסור", "לא מסכים" ולהרגיש שלמים עם האמירה הוא עצום, עד כדי ויתור על סמכותם.
למשל כשהילד מסרב, כהרגלו, לקום בבוקר לבית הספר, ההורים משתדלים שלא "להלחיץ" אותו ואומרים לעצמם: "לא נורא, שיישן עוד קצת ויגיע לשעה השנייה. אחרי הכול, כיתה ב' זה לא אוניברסיטה".
הפסיכולוג חיים עמית, טוען בספרו "הורים כמנהיגים": "הם (ההורים) מנסים בכל מחיר למנוע עימות ולקנות שקט תעשייתי לטווח קצר, על חשבון חינוך לטווח ארוך... ילדים הגדלים בבית בו ההורים מוותרים על סמכותם, יפתחו התנהגות שתלטנית וטרוריסטית בבית ומחוצה לו... ".
ויתור
הסיבות לקושי בהצבת הגבולות, עד כדי ויתור על סמכות הן רבות ומגוונות. החל מהפנטזיה שילד מסופק יתנהג כראוי, דרך החשש להזיק לילד, הפחד לאבד את אהבתו, רגשות אשמה, הרגשת בושה (רק שהילד לא "יעשה לי" פדיחות בציבור), עייפות ומותשות וכלה בהשלכות מעברו של ההורה.
התוצאה של ויתור על סמכות מבחינת ההורה היא בדרך כלל תחושות מרירות ותסכול עד כדי התפרצויות זעם פתאומיות. כך שלמעשה, שני הצדדים יוצאים נפסדים.
א. נהיה החלטיים – נצמצם את ה"לא" למקרים בהם אנו משוכנעים שהוא הכרחי. כשאנחנו מקדישים מחשבה, בוחרים ומשוכנעים בצדקתנו, קל לנו יותר להציב גבולות ולהסביר לילד (בקצרה ובענייניות) מדוע הם נחוצים.
לדוגמה: "לא נוגעים בחשמל כי זה מסוכן", "לא עומדים מאחורי נדנדה כי אפשר לקבל ממנה מכה", "לא מושכים לחתול בזנב כי זה כואב לו", וכד'.
ב. נחפש אלטרנטיבה ונציע לילד – "אני מרשה לצייר על נייר, לא על הקיר", "אני מרשה לקפוץ על הרצפה או בחצר אבל לא על הספות, כי זה יכול ללכלך אותן ולקלקל אותן", וכד'.
ג. נשדר בהירות - למשל, לא נשאל את הילד הקטן אם הוא מוכן להפסיק לזרוק את האוכל על הרצפה אלא נאמר לו בבהירות: "אני לא מרשה לזרוק אוכל".
ד. נפעל בעקביות - עקביות מלמדת את הילד שההורה באמת מתכוון למה שהוא אומר ושניתן לסמוך עליו. הוא לומד שהחוק אינו מכוון נגדו אלא מיועד לשמור על סדר מסוים ושאי קיום החוק גורר תוצאות לא נעימות. הוא עצמו (הילד) בוחר אם הן תחולנה עליו או לא.
עקביות יכולה, אם כן, לקבוע את ההצלחה או את הכישלון של מאמצי החינוך שלנו. חוסר עקביות מדרבן את הילד לבדוק כמה אנחנו לוקחים את העניין ברצינות.
ה. נעודד – נעודד ונחזק התנהגות רצויה ונתייחס פחות להתנהגות לא רצויה (עד הגעה לגבול... ).
חשוב שהחיזוק יהיה על הישגים חלקיים, אפילו קטנים ולא רק על התוצאה ההישג הסופי, כי התהליך הוא הדרגתי ורצוף עליות ומורדות.
ו. נפעל ברגישות ונחישות – עלינו לכבד את רצונותיו של הילד ואת רגשותיו במקביל לידיעה וההבנה את חשיבותו של הגבול. דהיינו, להיות אמפתיים לאי שביעות רצונו של הילד כשאנו אוסרים עליו דבר מה. "אני מבין שאתה לא מרוצה, אך זה החוק בבית".
ולסיום, כשם שנוכחנו שישנם הורים המתקשים באופן קיצוני להציב לילדיהם גבולות, ישנם הורים המגזימים בהם. על הורים אלו ללמוד איך לומר לילדיהם "כן" ולהישאר בחיים.
כך או כך, גישה המשלבת חום ותמיכה יחד עם מסגרת יציבה של גבולות לביטחון, ידועה זה שנים כגישה המספקת לילדים את המרכיבים החשובים ביותר לגידולם.
טל וינקלר היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם