השיחה האחרונה בגינה: רגל פה, רגל שם
הצעקה האחרונה, השיחה בגינה. והשבוע: חופשי זה לגמרי לבד
אחרי שלושה שבועות שהיא מנסה בכל דרך לעורר את הצוות החינוכי להבין שיש בעיה ממשית בכיתה, היא מתחילה להתייאש. "אם רק הייתם מכירים את הילד שמוביל את הבלגן הייתם מבינים על מה אני מדברת", אמרה . "פייר - סתם ילד. הכי אפור שיש. לא שכל, לא יופי, כלום. איך דווקא הוא מכולם הפך למנהיג, זו שאלה ממש מעניינת".
" לא זו השאלה", עשה אבא של עודד מעשה פוליטיקאי. "השאלה האמיתית היא למה הילדים בכיתה בוחרים לעצמם מנהיג מהסוג הזה. למה הם לא הולכים על ילדים ערכיים באמת".
כאפות מהסוג שהמורים לא מכנים אלימות.
שאטרסטוק
"זה לא שכל הכיתה נוהרת אחריו", ביקשה האמא הרגועה בדרך כלל לדייק. "יש קבוצה שדבוקה אליו, וכל היתר סתם נגררים".
"אין חיה כזאת נגררים. מה, קשרו אותם בחבל לעגלה והם פשוט נסחבים אחריה?", שאל אבא של עודד, ועכשיו הגיע תורה של האמא העיתונאית להצטרף: "אני לא רוצה לדבר במילים כמו 'מיקרוקוסמוס', שלא תגלגלו עיניים בחוסר סבלנות, אבל לדעתי מה שקורה בכיתה הזו הוא בדיוק מה שקורה ברחוב הישראלי. אני מתכוונת לזה שרוב האנשים בדרך כלל יושבים על הגדר ונמצאים בכל מקום שאליו נושבת הרוח. הם לא נוקטים עמדה, כי ככה נוח להם. איפה שהם מזהים מוקד כוח, ולא חשוב אם הוא טוב או רע - שם תמצאו אותם".
העיתונאית המשיכה. "זה
הזן המסוכן ביותר", טענה. "מהזן הזה מתחילים כל האסונות הגדולים. תבדקו לאורך ההיסטוריה. אגב, יש להם ממלכה משלהם שבה הם יכולים להתקיים ולהשמיע את דעתם בלי שירמסו אותם. אני מתכוונת כמובן לטוקבקים - עולם שלם של יושבים על גדרות מתנהל במערכת הביוב הזו".
"אז מה אני אמורה לעשות? לקבל את זה שככה פועל העולם? להציע לו לחבור אל כוחות האופל ולהיות עוד נתין של הילד המגעיל הזה?", שאלה הרגועה בנימת ייאוש.
"תלמדי אותו לעמוד על שלו", אמר אבא של עודד.
"זה אומר שבמידה מסוימת את גוזרת עליו בדידות", אמרה האמא העיתונאית, "אבל מצד שני, אם אלה הילדים שיש סביבו בכיתה, לא בטוח שבדידות היא דבר רע כל כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם