השיחה האחרונה בגינה: הכל דיבורים
הצעקה האחרונה, השיחה בגינה. והפעם: תהיו רגע בשקט בבקשה. גם הילדים שלכם רוצים להתבטא
"נכון שזו אחלה שמלה?", שאלה אמא של יעלי בהבעה מרוצה מאוד. "לא תאמיני, קניתי את השמלה הזו בסוף עונה בשנה שעברה. עלתה לי חצי מחיר. תראי איזה יופי של שמלה".
" לבשת שמלה לכבוד אירוע חגיגי או שסתם התחשק לך להיות מגונדרת היום?", שאלה הפסיכולוגית את יעלי, ואמא שלה ענתה: "היום בבוקר יעלי קמה והודיעה שבגלל שהיא נסיכה היא רוצה שמלה של נסיכות. מיד שלפתי את השמלה מהארון והתאמנו לה את הנעליים הכי נחמדות".
"נו, יעלי", המשיכה הפסיכולוגית, "ומה שלומך חוץ מזה? איך בבית הספר? את נהנית?".
"היא מאוד נהנית", השיבה אמא של יעלי ועברה להבעת ספק קלה, "למרות שאת יודעת איך זה במערכת החינוך. שום דבר לא באמת ודאי. בינתיים נראה שהמחנכת שלה ממש נהדרת, אבל אנחנו למודי ניסיון, לכי תדעי מה יהיה".
"זו אותה מחנכת של השנה שעברה?", התעניינה האמא העיתונאית, ואמא של יעלי ענתה: "לא. תודה לאל. ההיא היתה צעקנית איומה. נכון, יעלי? יעלי פחדה ללכת לבית הספר. הנה, השנה טוב לה. היא עושה שיעורים כל יום, מגיעה בשמחה לבית הספר, וחוזרת בדרך כלל עם חיוך".
"נראה את החיוך שלך יעלי", ביקשה הפסיכולוגית.
"נו, תראי להן", אמרה אמא של יעלי, "שיראו את הברזלים החדשים ששמנו לך בשיניים אצל האורתודונט. הייתן מאמינות שיש ברזלים צבעוניים? זה ממש לא כמו שהיה אצלנו. אפילו בתחום הזה יש חידושים אופנתיים. טוב, די עם יעלי. מה איתכן?".

"אני בסדר", אמרה הפסיכולוגית. "היתה הרבה עבודה בזמן ההפגזות על הדרום. הרבה אנשים הגיעו אליי עם פחדים".
"אם כבר מדברים על פחדים, אני ממש לא אוהבת את העניין הזה, של פגישות עם פסיכולוגים. חפירות על חפירות. מה יוצא מזה? לי זה לא עושה טוב", קבעה אמא של יעלי בנחרצות.
"אפרופו חפירות", התערבה האמא עיתונאית, "מה קורה איתך?".
"אני גם בסדר. לא הולכת לפסיכולוג, אם לזה את מתכוונת", השיבה אמא של יעלי. "לי אין בעיה להתבטא בפני חברים שלי ולפרוק את כל מה שאני מרגישה. לא צריך להוציא על זה 400 שקל לפגישה. שיחה על כוס קפה עם חברה עושה לי נפלאות".
"ראינו
אמא של יעלי נעמדה בהבעת השתוממות גדולה. "לא הבנתי את ההומור", אמרה , "מה זאת אומרת?".
"זאת אומרת שאת לא נותנת לילדה שלך להתבטא. אנחנו מנסות לדבר איתה ואת עונה בשמה. בשביל מה זה טוב?".
"שטויות!", הניפה אמא של יעלי יד בביטול, "יעלי ילדה מאוד ורבלית, מאוד פתוחה ומאוד לבבית. נכון יעלי?".
יעלי יישרה את השמלה. "אני חושבת שכן, אמא", אמרה בשקט, "אבל את לא נותנת לי לענות".