יש פה מישהו מגן מלכה? על טרנד הסטנדאפ לילדים
כאן הכל הולך - חיקויים קורעים של מורים, פרצופים מוגזמים, ודאחקות על הטיול השנתי. קבלו את הטרנד החם הבא: סטנדאפ לילדים. מיטב הקומיקאים כבר מנסים את מזלם בתחום, והקטנים? הם נהנים להתפוצץ מצחוק
את התיאוריה הזו פירק ג'רי סיינפלד לחמישה שלבים המתארים את האבולוציה של הסטנדאפיסט:
1. מי זה ג'רי סיינפלד? 2. תשיג לי את ג'רי סיינפלד 3. תשיג לי מישהו שדומה לג'רי סיינפלד 4. תשיג לי את ג'רי סיינפלד הבא 5. מי זה ג'רי סיינפלד?
כל זה, כמו שזה נראה ערב 2013, כשהטלוויזיה מוצפת ותכניות הבידור קורסות תחת עול ההצחקות, נכון רק כאשר מדובר על קהל בוגר. אצל ילדים זה סיפור אחר לגמרי. מי שלא ראה ילדים צוחקים במופע סטנדאפ, לא ראה התמסרות מוחלטת מימיו. הדבר האחרון, או אולי אחד אחרי האחרון שמעניין אותם, הוא רישיונות מאיזשהו סוג. העיקר שיהיה מצחיק. מבחינות מסוימות, מדובר בהנחת הז'יטונים במקום הנכון. יש קהל שרוצה לצחוק, יש מישהו שרוצה להצחיק, והכל טוב.
בדיוק על הרקע הזה יצאה לדרך בערוץ ניקלודיאון התכנית "הצחוקיה", שכל כולה סטנדאפ לילדים. קהל הילדים בבית ובאולפן בוחר את הנושאים, הסטנדאפיסטים שולפים פתק מהכובע, ויוצאים אל הקהל. על ההנחיה מופקד ילד המנסה להשתלט על סטנדאפיסטים פרועים: אמיר הורוביץ, ליעוז שם טוב, מורן קל, צמד "שיניים", נוגה ד'אנג' לי וטל סולומון.
בלי קשר, עלה לאחרונה במסגרת ה"חמשושלים" בהופעת בכורה מופע הסטנדאפ לילדים "צחוקות" של ינון שאזו ויצחק לאור (12:30 בית מזיא לתיאטרון). "צחוקות" מצטרף אל מופע ותיק (כבר בן 3) של אילן וייס, שבטוח שעם למעלה מ-40 הופעות חודשיות מול ילדים בני 8-5 הוא איתר את הפורמט הנכון. הצצה למופע ולילדים המרוחים על הרצפה, מעלה שוייס צודק. טרנד חדש? אולי.
אז מה מצחיק ילדים? ליצחק לאור מ"צחוקות" תשובה ברורה. "כששאלו את סטניסלבסקי איך צריך לשחק מול ילדים, הוא ענה: 'כמו מול מבוגרים, אבל טוב'. בסופו של דבר, מה שמצחיק אותנו מצחיק גם ילדים. אני לא בגישה של לעשות דברים אחרים לגמרי, ילדותיים או רעשניים יותר רק כי זה ילדים. מה שכן, אם בדרך כלל סטנדאפיסטים עוסקים בהומור בוטה או בהומור על חשבון אחרים, אצלנו זה ממקום יותר נקי, תמים, חיובי ושמח".
במופע של לאור ושאזי אפשר למצוא תשובות לשאלות כמו איך מחנכים מלח גס, איזה מין שם זה הרשלה והאם לפילים לא נמאס שמספרים עליהם בדיחות. המבוגרים יותר, מקבלים ליטוף לבלוטות הנוסטלגיה, כמו "איש אחד הולך ברחוב עם בטטה על הראש. שואלים אותו מה זה, והוא עונה: 'זה בתת הכרה שלי'. ויש גם משחקי מילים על טייס מקצועי בשם אלי קופטר, פקח חניה בשם מיכה נאפו, ובדיחות נוסח "איש אחד הולך לרופא ואומר: 'דוקטור, בכל פעם שאני שותה תה, כואבת לי העין'. הרופא שואל: 'ניסית להוציא את הכפית'?" .
"צריך להביא המון אמת, אנרגיה וחיוניות", אומר לאור. "לילדים אין נימוס של מבוגרים או כוונות להקשיב למשהו שלא מעניין אותם. ילדים נמשכים לעובדה שאתה מחויב למה שאתה עושה, גם אם הם לא מבינים אותו
אילן וייס ("שמש") עומד על הבמה. רוב הקהל שומר על שקט. אחד מחטט באף, השני מנדנד רגליים, השלישי משחק עם הגבות. מרים ומוריד, מרים ומוריד. כמו מבוגרים, אבל עם חן.
וייס מספר לקהל על פרדריך התוכי המדבר, שעבר לגור יום אחד על עץ תות בחצר ביתו והצטרף לחייו. "ילדים לא מסוגלים לעבור מנושא לנושא", מסביר וייס איך בנה את המופע. "מה שמצחיק אותם זה בעצם הפחדים שלהם: בתי חולים, משטרה וחושך".
כשהוא עצמו היה ילד, וייס, בוגר בית צבי, צחק מדברים אחרים לגמרי. דני קיי, באסטר קיטון, ג'רי לואיס ולואי דה פינס היו השמות הלוהטים. במושב סטריה בו גדל היו בעלי חיים, ערבי אילם חירש שגר בחצר בית המשפחה, ובעיקר טיפוסים חסרי גבולות.
במקצה הסיום של מצעד המתיקות נמצאים הילדים שמגיעים אל וייס בעיצומו של המופע. "תגיד", ניגש קטנצ'יק אחד לבמה, מושך במכנסיו של וייס ושואל בעניין, "זה אמיתי מה שאתה מספר?".
"אין להם גבולות", אומר וייס. "לראות ילד שכמעט מאבד את ההכרה זה כיף אדיר ומצד שני קצת מפחיד. הם נופלים על הרצפה ודופקים עליה, ובערך כל שלוש דקות אני צריך לבקש מהם ללכת אחורה מהבמה".
נעבור ל"צחוקיה" - על פי הקריין, "תכנית הסטנדאפ היחידה שנותנת לקהל להחליט על מה הוא רוצה לצחוק. ואם לא יהיה מצחיק, הם לא חוזרים הביתה".
עכשיו תורו של המנחה, הילד טוני ברמן ("כאן גרים בכיף"): " אני טוני ואיתי נמצאים שבעה סטנדאפיסטים קרועים וקורעים. אנחנו כאן כדי להצחיק אתכם. קודם כל לצחוק זה התחביב שלנו, אבל גם בגלל שהכל כל כך יקר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום דבר אחר".
הסטנדאפיסט מורן קל שולף פתק עם הנושא "שקט". "איזה מוזר זה שצועקים: שקט! זה כמו ללחוש: רעש", הוא אומר. "ברגע שאתה צועק 'שקט!' אתה עושה רעש. זה לא מה שרצית בהתחלה. יש מורות שצועקות: 'שקט שם'. מה זה אומר? שסביב המורה יש שקט, אבל שם, יש רעש, אז היא שולחת פצצת מרגמה של שקט לשם. מה ההבדל בין דממה לשקט? דממה זה של מורות עם פה רחב, ושקט זה לכאלה עם פה קטן. בסופו של דבר, שתיהן עושות הרבה רעש".
ויש גם את ליעוז שם טוב ב"סטנדאפ חייתי ביותר" עם חיקוי של לטאות מפארק היורה וחיקוי של ספיידרמן נחתך בגילוח עם שפריצים של קצף.
הסטנדאפיסטים שולפים פתק מהכובע. הנושא: "חנונים". צמד "שיניים" יוצא לדרך והנה זה בא: מבטא רוסי, מילים במשלב גבוה, חיקויים של המורה לתנ"ך והמורה לתושב"ע ("זהירות, יתוש בא") והמורה לאנגלית ("הלו קידס, אנחנו רק בכיתה ב'. עוד לא הגענו לכדי בדיחות מילוליות באנגלית"). הקהל נקרע. "אני גבינה", אומר דרור טייכנר וחברו ליאור פאוקר ממשיך: "ואני בולגרי".
"ביחד אנחנו. . .", הקהל : "גבינה בולגרית!". "לא", צועק הצמד, "בולגרי וגבינה. אחד אפס לנו".
אצל צמד "שיניים" תכנית הטלוויזיה התיישבה על קרקע פוריה. "ילדים ממילא מוצאים את עצמם במופע שלנו, שהוא מופע נונסנס ילדותי ופרוע", אומר טייכנר. "זה לא שאנחנו מופיעים מול בני 60 פלוס. מקסימום 30. אנחנו מריצים את אותה הופעה מול מבוגרים, כשאצל הילדים אנחנו מעדנים קצת גסויות. מבחינתנו זה אותו דבר להוציא הגישה, כי ילדים יותר אוהבים דברים מוגדלים כמו פרצופים מוגזמים. פחות חשוב להם שיהיה מהודק ומדויק. הם אוהבים שכיף, ואנחנו יותר מתפזרים מולם".
יש הבדל בעמידה מול ילדים ומול מבוגרים?
טייכנר: "ילדים באים הרבה יותר שמחים. הם באים לצחוק. מבוגרים באים קודם כל לבחון. אתה מתחיל בזה שאתה לא מצחיק, ובוא נראה אם אתה מצחיק או לא. אם אתה מתחיל ברגל שמאל עם מבוגרים, יהיה לך הרבה יותר קשה לתקן את הרושם הראשוני כי הם כועסים עליך ומרגישים מרומים. עם ילדים זה אחרת: אם אתה לא מצחיק אותם, הם פשוט מאבדים עניין ומתחילים לדבר אחד עם השני. פעם חשבתי שיותר קל לעמוד מול ילדים. אבל קשה להשתלט עליהם. הם יכולים להיות ברברים".
על הבמה עומדת נגה דאנג' לי, הצלע הנשית של "הצחוקיה". כשהיא עוברת לסוגיית הטיולים השנתיים, הילדים מתפרקים. "בטיולים תמיד יש את זה שיש לו את הממתקים הכי שווים ואתה מוצא את עצמך מתחנף אליו כל הטיול עד שיפתח את המנטוס שלו. ואז הוא אומר: 'אני שומר לאחר כך'. כשהוא סופסוף פותח את המנטוס, הוא אומר 'אבל אל תגיד שזה ממני!' כל הטיול אתה מוצא את עצמך משקר בשביל המנטוס".
דאנג' לי כבר שש שנים על הבמות. "תמיד חלמתי לעשות סטנדאפ ונורא פחדתי מהעובדה שבסטנדאפ אתה מאוד חשוף", היא אומרת. "לא ידעתי מאיפה אני מתחילה אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה.
שמעתי על ליין סטנדאפ שהתחיל בתל אביב. ההופעה הראשונה היתה נוראית. מצד אחד הייתי לי תשוקה ונינוחות ומצד שני היה לי מופע גרוע. הסתכלתי על הצילומים ואמרתי: 'נגה, היית קדחת. כמה קשקשת לפני שהגעתי לפאנץ!'. עם הילדים זה כבר אחרת". יש כללים שצריך להתחשב בהם מולם?
"אין ספק, יש הרבה יותר תמימות ואין גסויות או ציניות. החוקיות של סטנדאפ היא לספר סיפור שיש בו פאנצ'ים, אחרת זה מונולוג. הרבה פעמים אתה מגיע בתור שחקן וחושב: מה הבעיה לעשות סטנדאפ? זה כמו לספר סיפור לחברה. אז זהו, שממש לא. חייב להיות פאנץ' ברור ותלוי איך אתה מגיש אותו ובאיזו אינטונציה. רמת הדיוק מאוד גבוהה והגאונות היא שהקהל יחשוב שזה נעשה מאוד בקלות ומאוד קולח. יש עוד כלל: אתה לא מביך ילדים".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש פה את שלושת מרכיבי הלכאורה בלתי-אפשרי: סטנדאפ, אישה, ילדים.
"הכיף בהופעה מול ילדים זה שהם לא שופטים אותך. הם לא אומרים: 'הנה בחורה, נראה אם היא תצחיק אותנו'. בסטנדאפ מול מבוגרים, אם גבר עולה ולא מצחיק אומרים שהוא פשוט לא מצחיק. אבל אם בחורה לא משהו, אומרים 'נו, ברור. זה בגלל שהיא בחורה'. זו תופעה מעצבנת. הנטייה היא תמיד לרצות שכולם יתחברו, גם הגברים, וזה מזכיר לי שמה שמצחיק אותי יצחיק אנשים ולא משנה אם זה גבר או אישה. מול ילדים אין את העניין הזה מלכתחילה וזה יותר משחרר. גם בתהליך הכתיבה, וגם על הבמה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם