חיים משוגעים: על הספר "סבא לא חינוכי"
תאונת דרכים קשה שעברה שלומית רפפורט מירון עודדה אותה להגשים את חלומותיה. היא השלימה תואר באוניברסיטה והתחילה לפרסם ספרי ילדים שכתבה בין משפחתה וחבריה, עד שהיא ובעלה הפכו למתעדים של ההווי בקיבוצם
היה זה בסוף שנות השבעים, במהלך טיול בצרפת שערכה רפפורט מירון עם בעלה ישראל, ושנקטע בעקבות תאונת דרכים אכזרית. לאחר שמצבה התייצב, הוטסה רפפורט מירון ארצה בלווית רופא היישר לבית חולים בילינסון, שם התברר כי התאונה לא רק ריסקה את עצמותיה ואת אגן ירכה וגרמה לה שיתוק ביד ורגל, אלא גם גרמה לפגיעת ראש קשה.
לאחר טיפולים רבים ופרוצדורה רפואית שנחשבה בזמנו לחדשנית, שבמסגרתה נבנה מחדש האגן המרוסק, הועברה רפפורט מירון לשיקום בבית לוינשטיין.
הפגיעה הנוירולוגית נטלה ממנה את יכולת הדיבור, ובנוסף לכך רגלה וידה היו משותקות באופן חלקי. עם זאת, רפפורט מירון החליטה כי למרות הקושי הגדול היא מעוניינת להגשים את חלומה: לימודים באוניברסיטה.
"על אף שלא היה מדובר בשיתוק של ממש, עומקו של השבר הצביע על כך שהסיכוי ללכת היה נמוך מאוד", מספרת רפפורט מירון. "מנהל המחלקה בעצמו אמר לי 'תבואי בטענות לאלוהים', וגם העובדת הסוציאלית איששה את התחזית הקודרת באשר למצב כשקבעה שעם פגיעת ראש כה קשה, לא אוכל ללמוד או לקלוט מידע חדש".
על אף התחזיות הפסימית, יכולת הדיבור חזרה אט אט והשיתוק שוקם באופן חלקי. לכן החליטה להגשים את חלומה, וכמה שנים לאחר היום שבו הגיעה לבית החולים מחוסרת הכרה, סיימה תואר ראשון במדעי הרוח והחברה עם התמחות בתסריטאות ובמחזאות.
"למזלי הזיכרון לא נפגע לגמרי אלא רק בחלקו הקטן", היא אומרת היום. "המאבק היה לשמור את השרידים השכליים ולשקם את הפגיעה ביכולות הקוגניטיביות שלי. לכן לא הסכמתי לוותר על הלימודים, ולמרות שהיה לי קשה עם הנסיעות, לא ויתרתי ולקחתי עוד קורס ועוד קורס, עד שסיימתי את התואר בהצלחה".
טיול בחו"ל, תאונת דרכים קשה, שיקום ארוך ותואר ראשון באוניברסיטה שהסתיים בהצלחה כנגד כל הסיכויים, הם רק תחילתו של הסיפור. מאז שהבינה שחלומות הם לא מצרך שצריך לאפסן בבוידעם, החלה רפפורט מירון לעשות את כל מה שהיא אוהבת, ובדרך לשמח גם אחרים.
שלומית ובעלה ישראל, שחצו את גיל 70, הם תושבי קיבוץ בית ניר שבחבל לכיש. כתושבים ותיקים בקיבוץ היו שלבי חייהם השונים קשורים קשר הדוק להתפתחות הקיבוץ, ורבים מהחוויות שחוו קשורות לדרך החיים הקיבוצית ולערכים המקובלים בה.
בעוד שרפפורט מירון אהבה תמיד לכתוב, ישראל אחראי היה על צבירת חוויות רבות ורישומן ברשימות קטנות הצמודות לליבו - רשימות שיספקו גם לו וגם לדורות הבאים פיסת מידע על החיים בקיבוץ. בכל פעם שעלה במוחו רעיון לרשומה מעניינת, הציע ישראל לאשתו לכתוב ספר שיעסוק בנושא. כך, בחסות הנוסטלגיה הרצופה בסיפורים של ישראל, התחילה רפפורט מירון לכתוב ספרי ילדים בהוצאות ביתיות שיועדו בעיקר לבני משפחה וחברים.
כשגילו
"'בין מטאטא לשוקת' נכתב כמתנה לקיבוץ שלנו במלאות לו 50 שנה", מספרת רפפורט מירון. "הספר הוא תמונה של מדינת ישראל בשנים 1957 עד 2007 בעיני כותביו - רבים מחברי הקיבוץ, ויש לו סיפור מסגרת בדיוני העוסק בשאלה למי שייך דיוקן החברה בקיבוץ: האם למטאטא הנוקשה והארכאי או לשוקת שמימיה זורמים לפי משבי הרוח. בספר משולבים סיפורי מקום - מעין ראי לחברה הישראלית, וחלקו האחרון מכיל תמונות של יצירות שנעשו על ידי חברי וחברות הקיבוץ שרבים מחבריו הם יוצרים ואמנים".
מכל הספרים שכתבה רפפורט מירון יחד עם בעלה, נראה שהקרוב ביותר לליבה הוא הספר האחרון "סבא לא חינוכי", שנולד כשישראל סיפר לנכדיו העירוניים מעשיות מעברו כקאובוי בענף הבקר. בסוף השיחה, המומים ממעשיו של סבם, פסקו הנכדים פה אחד: "מדובר בסבא לא חינוכי!".
"לאחר השיחה עם הנכדים התחילו לעלות אצלנו כל מיני שאלות", מספר ישראל. "האם הייתם לדוגמה מספרים לנכד שגנבתם תרנגולות מהלול, שהתרחצתם בבריכה בלילה ללא מציל, שנהגתם בטרקטור בלי רישיון ומסתכנים בכך בחשיפת נושאים והתנהגויות שאינן פוליטיקלי קורקט? סבא לא חינוכי זה סיפור על סבא בקיבוץ שמספר לנכדים שלו על אירועים מסוימים שהוא היה שותף להם בעברו בקיבוץ ובעבודה שלו בענף הבקר. הרעיון לספר התגבש משום שגם הנכדים וגם אנשים מבחוץ לא באמת יודעים מה היה פה, והסיפורים הם דוגמאות סנטימנטליות נפלאות לכל מיני אירועים שקרו כאן; חלק אפשר לפרסם ואחרים לא, שמהווים מופת או דוגמה".
בין שלל הדברים שפעם אולי היו עוברים מסך והיום היו נחשדים כהתעללות, מופיע בספר מקרה של ילדה קטנה הנוסעת בג'יפ ההסעה לגן בקיבוץ השכן. באמצע סיבוב חד שלוקח הנהג, מתעופפת באלגנטיות הילדה אל מחוץ לרכב. הנהג מצידו נוסע ברוורס, מושיט יד, אוסף את הילדה חזרה לרכב וממשיך בנסיעה. היום, ככל הנראה, היה אירוע מעין זה מסתיים בוועדת חקירה. עוד מסופר בספר על ציד דורבנים וצליית בשרם על האש, תחביב שהיה מקובל ונעשה בשיתוף הדרוזים מהאזורים הסמוכים שהגיעו לקיבוץ כדי להקים מסביבו גדר.
"הרבה פעמים האזור שלנו היה סוג של מערב פרוע", אומר ישראל. "היתה תחושה של חוסר סדר גדול שהיה מהול בהרבה שמחה וששון. היום ככל הנראה היו תובעים את האנשים על התנהגות מופקרת שכזו".
בשנים האחרונות החמיר מצבה של רפפורט מירון והיא מתניידת בכסא גלגלים. בהליכות קצרצרות מחוץ לבית היא נעזרת בהליכון. יחד עם ישראל היא הקימה קבוצת פייסבוק לסבים וסבתות העוסקת בשאלה "מה מותר ומה אסור לספר לילדים על מה שאנחנו עשינו בעבר".
מאז הקמתה לא רק שהקבוצה הפכה לאכסניית זיכרונות מהעבר למען הנכדים, אלא היא משמשת בעיקר מצע לסיפורים ולמעשיות הקשורות ליחסי סבים-סבתות-נכדים, ולזיכרונות הקשורים לימים שבהם חוקים ונהלים היו בגדר המלצות בלבד שהומרו בלא מעט אלתורים.
"היוזמה נולדה במקור מתוך אחווה שיצר השיתוף בחוויות העבר", מספר ישראל, "אך כיום, לאחר ששמענו וקראנו לא מעט סיפורים יפים ומרגשים, הכוונה היא ליצור קבוצה רבת משתתפים שתוכל ללמד את הדור שיבוא אחרינו את ההבדל שבין אז להיום בכל הקשור ללהיות סבא וסבתא על כל המשתמע מכך. כולם מוזמנים להיכנס ולשתף אותנו בחוויות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם