ארץ חדשה: פרק ראשון מתוך ספר הילדים החדש של רוביק רוזנטל
ילד סקרן וחולמני עדיין חי בתוך ראשו של רוביק רוזנטל ומסרב בתוקף להתבגר. עכשיו, אחרי שבילה ב"ארץ המילים", הוא יוצא להרפתקאות בספר ההמשך, "המסע המופלא לאחוזת לא הגדולה". בואו, יהיה כיף חיים
האם יצליחו להציל (שוב) את "ארץ המילים"? פרק ראשון.
דורון הספיק לשכוח את ארץ המילים, ונהרורית חולמת לצאת לטיול בגליל
שבועיים אחרי שדורון ושירה חזרו מהמסע לארץ המילים ירד היורה. השמים התקדרו, ובבת אחת נורו ברקים מכל עבר, רעם התגלגל ואחריו שטף הגשם את הרחובות. דורון ושירה היו בדיוק בבית, כי הלימודים כבר נגמרו. שירה התכרבלה היטב בשמיכה למרות שעוד לא הגיע הלילה, וסתמה את האוזניים כדי לא לשמוע את שריקת מכשפת יערות הגשם. דורון, שהגשם בכלל לא הפחיד אותו, ניגש לחלון, פתח אותו בזהירות והושיט את ידו החוצה.
טיפות הגשם דגדגו אותו והוא צווח בחדווה. נהרורית הביטה בשניהם בסקרנות. "מעניין מה עושות המילים כשהן מתרטבות?", אמרה שירה.
"מנין לי לדעת", אמרה נהרורית, "אני נולדתי כשעוד היה חם ונעים בחוץ, ותכף באתי לגור אצלכם".
דורון משך בכתפיו. בעצם, הוא כבר התחיל לשכוח את ארץ המילים. בימים הראשונים עוד ניסה להיזכר איך נראות חרב ומצנפת, אבל לנגד עיניו חלפו צללים מטושטשים וחסרי צבע. כשחשב על אנדרלמוסיה לא היה בטוח אם היא
שירה לא שכחה את ארץ המילים, אפילו לא לרגע אחד. היא העבירה בראשה שוב ושוב את הדברים המופלאים שקרו לה ולדורון. לפני השינה היתה משוטטת במחשבותיה בערוגות השורשים, משוחחת עם הנמלים הלבנות ומטפסת על הר הבזלת. פעם אפילו חלמה על הכפר המנגן.
בחלומה הלכה על שפת הנחל. בהתחלה עלו ממנו צלילים מתוקים והיא חייכה בשנתה. הצלילים הרכים התחלפו בקולות מבשרי רע, בע-בוע, פע-פוע, ואחר כך בצלילים צורמים, מחרישי אוזניים, ש-צף-קצף-נ-הם-ר-עם, ואחריהם נה-מה-מהו-מהשאאאגה, עד שהתעוררה בבהלה והתקשתה להירדם שעה ארוכה.
נהרורית בילתה את הבקרים הארוכים לבדה. היא למדה היטב את החיים בבית והצליחה להסתתר פעם אחר פעם מאמא של דורון ושירה. אסור היה בהחלט שאמא תראה אותה ותתחיל לשאול שאלות.
כשאמא נכנסה לחדר השתמשה נהרורית בכל מיני תעלולים, כאלה שרק מילים מכירות. פעם סתם נמוגה באוויר וריחפה תוך כדי צחקוקים עליזים סביב ראשה של אמא, שלא הרגישה כלום. בהזדמנות אחרת החליפה צורה והפכה לכוס מיץ, אבל זה היה קצת מסוכן. אמא לקחה את הכוס למטבח והניחה אותה במדיח הכלים. נהרורית ברחה משם ברגע האחרון, רגע לפני שנשטפה במפלים של מים וסבון.
באחד הימים, כשהיתה קצת מנומנמת, ראתה לפתע איש מבוגר מתבונן בה בעניין רב. היא תיארה לעצמה שזה אבא של דורון ושירה, ורעדה מפחד כי חשבה שאולי הוא שונא פרחים ותכף יזרוק אותה דרך החלון. אבל הוא הסתובב לו ויצא מהחדר.
"איזה פרח יפה יש ליד המיטה שלך, שירה", אמר אבא בארוחת הערב, "מאיפה הבאת אותו?".
נהרורית , ששמעה כל מה שקורה בבית, התכווצה מפחד.
"על מה מדובר", אמרה אמא בחשד, "לא ראיתי שום פרח".
השתררה שתיקה. דורון ושירה הביטו זה בזה, ובסוף דורון הציל את המצב.
"למדנו עליו היום בשיעור טבע, ואנחנו צריכים לתאר אותו בשיעורי בית", אמר, "יש לו שם נורא מגעיל, חוטמית זיפנית".
"כן", צחקה שירה, "יש לפרח הזה זיפים מגעילים על החוטם המכוער שלו".
הפרשה עברה בשלום, והימים המשיכו לחלוף להם. כל יום המציאו שירה ונהרורית שמות חדשים ומצחיקים לעצמן.
"היום קוראים לך נעלולית", אמרה שירה, "שזה נעל של בובה", שתיהן התפוצצו מצחוק.
"אני דווקא רוצה להיות היום נעצוצית", אמרה נהרורית, "רגע, לא, נעמומית, או צהלולית, או פצחוחית".
"רגע, ואיך יקראו לי?", אמרה שירה, "גם אני רוצה שם מצחיק".
"אז את תהיי היום גירה, או שרירה, או חמשירה", ניסתה נהרורית, אבל זה לא יצא כל כך מצחיק.
הרבה יותר קל היה למצוא שמות מצחיקים לדורון, אבל הן לא שיתפו אותו במשחק, כי אלה היו שמות קצת מעליבים.
"דורון עכברון", אמרה שירה, והן התגלגלו מצחוק.
"דורון מסדרון", אמרה נהרורית, שתיהן ממש שכבו על הארץ.
"דורון חזרזירון נוסע באווירון", הוסיפה שירה, ומיד השתתקה כי דורון נכנס לחדר במצב רוח לא כל כך טוב.
ערב אחד חזרה שירה משיעור פסנתר. היא נכנסה לחדר, ומיד ידעה שמשהו לא בסדר. עלי הגביע הגאים של נהרורית היו כפופים כמו מקל סבא, כאילו עמדו לנבול, וצבעה הצחור האפיר.
"מה קרה, נהרורית?", שאלה שירה.
נהרורית לא ענתה, רק הביטה בתחינה אל שירה, כאילו ניסתה לרמוז לה דבר מה. שירה הביטה לצדדים ולא ראתה שום דבר מיוחד. היא יצאה לרגע מן החדר כדי להביא את הספר שהשאירה בסלון. נהרורית השמיעה עכשיו קולות חנוקים, קולות אזהרה ופחד.
שירה חזרה אל החדר. נהרורית לא היתה במקומה הרגיל, על הארונית הקטנה שליד המיטה. שירה הרימה את ראשה. על הקיר נעו שתי צלליות שחורות. הן דמו לעטלפים ושקשקו בכנפיהן. הצלליות זרמו לאורך הקירות ועל התקרה, כשהן אוחזות בשק שחור. בתוך השק היה יצור שלא פסק לקרטע ולהשתולל.
"נהרורית", צעקה שירה, "תעזבו אותה! מי אתם בכלל! איך הגעתם אלינו?".
הצלליות לא ענו. בבת אחת פנו אל עבר ירח עגול שיצא בדיוק מבין העננים, ונעלמו בקול שריקה רכה, ואיתן נהרורית הבוכייה, לכודה בשק השחור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם