הורים טובים: כך תתמודדו נכון עם ההורות הטריה
תינוק חדש בבית גורם להתרגשות עצומה, אבל לצדה צצים אינספור קשיים פיזיים ומנטליים להורים. הפסיכולוג דני עמית, מחבר הספר "הורים מהרגע הראשון", מנדב עצות שימושיות
בתקופות שבהן תלויים באחרים חשוב לדעת שיש על מי לסמוך; זה נכון מגיל אפס עד תשעים. באשר לגבולות ולחינוך, כאמור, עוד יגיע זמנם. בחודשים הראשונים המטרה היא לגדל ילד אהוב ומוגן. רק לאחר מכן מומלץ להתחיל לקבוע גבולות. את הגבולות חשוב לקבוע על פי שני מרכיבים - מידת נחיצותו של הגבול ומידת המסוגלות של הילד להתמודד עמו. המרכיב הראשון עוסק למעשה בבחירת הגבולות והמטרות שרוצים להשיג באמצעותם.
כשאנו באים להציב גבול (או להקים גדר) חשוב לוודא שזהו גבול נחוץ, נחיצות הנובעת בדרך כלל מצורכי ביטחון. הגבול הנכון בא להגן הן על צורכי ההורים והן על צורכי התינוק. כך, כשנחליט שלא לאפשר לתינוק לאכול אוכל שיסכן אותו (צורכי התינוק) או כשנפסוק שבשעות הצהריים אמא נחה ולא מוכנה לשחק עם התינוק (צורכי האם).
אין זו פעולה אגואיסטית כלל ועיקר; אם השומרת על צרכיה וכוחותיה היא אם חכמה, משום שכך היא מבטיחה שתתפקד כהלכה למשך כל היום (והלילה), וגם משום שבדרך עקיפה היא מלמדת את התינוק שגם לאחרים יש צרכים.
דוגמה נוספת לגבול המגן על האם אפשר להביא מתחום ההנקה. כשהתינוק מגיע לגיל שבו צומחות לו שיניים והוא נושך את האם, טוב תעשה האם אם תפסיק את ההנקה ותאמר לתינוק שכך אינה יכולה להמשיך. כך גם במצבים שבהם ההורה מחזיק את הפעוט על הידיים בעוד הוא מנסה להרביץ לו או למשוך בשערו. גם כאן חשוב שההורה יסביר לתינוק שזה לא נעים לו, ושאם הוא לא יפסיק - הוא יורד מהידיים אחת ושתיים.
בצד עקרון ההתחשבות, הגבול דרוש גם כדי ללמד את התינוק את עקרון העזרה לזולת והשותפות בנטל. כשנבקש מהתינוק להרים את הישבן בזמן ההחתלה (ונשבח אותו על העזרה), או כשנבקש ממנו להטות את ראשו בזמן החפיפה (ונודה לו על שיתוף הפעולה), הוא יבין שבכוחו לעזור לאחרים. וככל שהתינוק ימהר להבין שבכוחו לעזור, כן יגדל הסיכוי שירגיש בעל ערך.
באמצעות ההזמנה לתרום אנחנו מאפשרים לתינוק להגיע לתפישה עצמית המסוכמת בראשי התיבות א.נ.י. - תחושה של אהוב, נחוץ ויכול להתמודד ולתרום.
המרכיב השני שכרוך בהצבת גבולות, מידת המסוגלות של הילד,
אם סבלו רב מדי, מומלץ להגמיש ולצמצם את המגבלה, או לחלופין לתמוך רגשית ולסייע לו בהתמודדות עם הקושי (כפי שנוהגים במהלך חיסון, לדוגמה). עם הזמן, כשהפעוט יתפתח ויתחזק, תגדל יכולתו לעמוד בכללים ויהיה אפשר להציב לו גבולות נוספים. בכל מקרה חשוב לוודא שהתינוק יחווה "תסכול אופטימלי“, כלומר קושי המותאם ליכולת הספיגה האישית. לא יותר מדי, אבל גם לא פחות מדי.
אם מתעורר ספק, מומלץ לדחות את קביעת הגבול. עוד יהיו הזדמנויות לעשות זאת, ולא כדאי למהר ולדחוס איסורים בתחילת הדרך. ממילא אין סכנה שבשנה הראשונה יתלוננו השכנה או הדודה שהתינוק לא מחונך.
לימים ולחודשים הראשונים של התינוק יש מאפיינים מיוחדים, שלא בהכרח משקפים את השנה הראשונה כולה. להורה ולתינוק דרוש זמן להכיר זה את זה ולהתרגל אחד לצורכי האחר. זהו מפגש בין שני טירונים המנסים ללמוד את המשימות הנדרשות מהם.
ההורה המתחיל עלול להרגיש שהוא מסורבל ולא מיומן; עליו לתרגל שלל פעולות וטכניקות ולפנות זמן ומשאבים כדי ללמוד אותן: איך מיניקים, איך מחליפים חיתול, איך פותחים את העגלה ואיך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, סוגרים את העגלה. אצל המוכר זה נראה פשוט כל כך. נוסף על המטלות הטכניות על ההורה הצעיר לעמוד במשימות נפשיות לא פשוטות, המתאפיינות בהתמודדות תחת לחץ.
בשעה שתינוק בוכה או רחמנא ליצלן צורח, וזה קורה לא מעט בתחילת הדרך, נראית כל משימה כמשוכה; מירוץ המשוכות הנמשך כל יום, כל היום, עלול לגרום להורה לפקפק ביכולתו להחזיק מעמד.
תינוק חדש בולע בבת אחת את העולם שהכרנו; לא נשארת אלא ההורות, וההורות בלבד. חשוב לזכור שמדובר בתופעה טבעית - וזמנית. הורה חדש כמוהו כתלמיד בשיעור נהיגה. הנהיגה דורשת מהנהג הלא מנוסה משאבים עצומים של ריכוז, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לנהוג ולדבר בו-זמנית. עם הזמן נעשית הנהיגה לפעולה אוטומטית וכך מתפנים משאבים לפעולות אחרות (שכל נהג ישראלי יודע עד כמה הן מגוונות).
כך גם בהורות - עם הניסיון מתברר שאפשר להחליף טיטול לילד אחד, להכין שיעורי בית עם השני, לבנות בלגו עם השלישי ולריב עם בן או בת הזוג בטלפון, והכול בעת ובעונה אחת. בשלב מסוים ייהפכו חלק מהתנועות ההוריות לאוטומטיות במידה כזאת שהן ייעשו כמו מעצמן, החל בנענוע העגלה וכלה בהחזרת המוצץ לפה תוך כדי שינה. באופן טבעי יביאו איתם הניסיון והמיומנות גם ביטחון עצמי, שיאפשר להורים להתרגש פחות מבעיות ותקלות ולהגיב תגובה מתונה יותר (המרוויח הראשי מכך יהיה הילד השני).
מלבד הצורך בלמידה ובהתייעלות קיים עוד גורם שיכול להכביד על ההורים, ובעיקר על האם. ההריון המתמשך והלידה המאומצת, על כל התנודות הגופניות והנפשיות הנלוות, מציבים את האם בעמדת פתיחה לא פשוטה בשובה הביתה עם התינוק.
לעייפות ולהשפעות ההורמונליות יש השפעה חזקה על מצב הרוח, ולעתים יכולות להופיע תופעות של דכדוך וכעס בלי סיבה נראית לעין. הציפייה לאופוריה מתמדת יכולה לעורר רגשות אשם ובהלה אצל ההורים הטריים, כאשר הם מגלים שאמנם אופוריה יש לא מעט, אבל עבודה קשה יש הרבה יותר.
הציפייה החברתית לא עוזרת גם היא; ברכות ואמירות בנוסח "מזל טוב, איזו תקופה נהדרת, איך אנחנו מקנאים בכם“ גורמות לרבים מההורים לחשוב שמשהו לא בסדר אצלם ולהסתיר את הרגשות הלא נעימים הכרוכים בהורות החדשה.
גם רגשות עזים של פחד ודאגה בשל גודל האחריות מתעוררים אצל ההורים החדשים, וכל אלה עלולים להוביל לפקפוק במסוגלות ההורית. לא מעט הורים מדווחים על חלומות בלהה, שבהם קורה משהו רע לילד והם, הוריו, אינם מצליחים להגן עליו. חלומות אלה לא מסגירים כוונות תוקפניות כלפי הילד אלא להיפך, הם מעידים על תחושת האחריות הרבה ועל החרדה שהילד שנמצא באחריותם ייפגע.
בסיכומו של דבר, חשוב לדעת שההורות יוצרת רגשות חדשים השמורים ל“הורים בלבד:“ מצד אחד אהבה וקשר מסוג שלא ידענו קודם; ומן הצד האחר פחד ודאגה מתוך אחריות לגורל התינוק הנתון בידינו.
עוד בטרם זכה התינוק בשם וכבר מתגודד סביב ההורים גדוד יועצים ומגישי עזרה, השמחים להעניק צרור עצות והנחיות המבוססות על ניסיונם האישי. עצות מבעלי ניסיון הן חשובות ביותר, ונוכחותו של "בעל מקצוע“ בבית תקל מאוד את תקופת ההורות הראשונה.
ישנם מוסדות המציעים ליווי של אם מנוסה לראשית הדרך, ובהרבה משפחות קיימת אופציית הסבתא או הדודה, הטובה לא פחות. בתוך כך כדאי לזכור שבסופו של דבר ההורים הם המחליטים, ושמורה להם זכות מלאה לדחות את העצות שאינן מתאימות להם.
לפעמים כדאי לאמץ יועץ אחד בלבד ולוותר בנימוס על כל השאר. העסק עלול להסתבך אם בקרב היועצים המנדבים את עזרתם מצויים שני זוגות (או יותר) הורי הזוג. התלות המחודשת בהורים מעלה לא פעם את הקונפליקטים הלא פתורים הטמונים בקשרים איתם, את הכעסים והאכזבות מהעבר, מה גם שרובנו נשבעים שלא לחזור על הטעויות שעשו הורינו איתנו. הדיונים הרבים הקשורים בגידול הילד עלולים אפוא להיהפך במהירות לעימותים ולריבים שייגעו בנקודות רגישות אצל כל המתדיינים.
כדאי לזכור שזהו סיר לחץ זמני בלבד, ויש לנהוג באיפוק ובאורך רוח ולהפיק את המיטב מעבודת הצוות. ברגעים שבהם ההורים חשים שהסבתות מגדישות את הסאה, גם אם מתוך כוונה טובה, מוטב שיבהירו זאת בקול רם וכמו לתינוק - יציבו גבולות גם להן. ברור שאין צורך להיגרר לעימותים חריפים מדי; בתום החודשים הראשונים ממילא ישוב כל צד ויעשה את עבודתו - סבתא תעשה סבתאות ואמא תעשה אימהות.
רגש חדש נוסף, שבדרך כלל אינו זוכה לביטוי הולם, כרוך בהכרת ההורים שתם עידן בחייהם והם אינם חופשיים עוד כבעבר. מעבר לבוסים המשפחתיים הוותיקים שהיו להם בעבר ועכשיו באו לעזור, התמנה להם כעת בוס חדש, תובעני וצעקני. העולל הטרי והמתוק הוא שיקבע מעתה ואילך את סדר היום, הוא שיכתיב את זמני הארוחות, המקלחות, הבילויים והמנוחות, שלא לדבר על היקיצות.
קרוב לוודאי שבהתחלה הוא ידרוש מההורים לזנוח את רוב עיסוקיהם הקודמים ויצפה שישרתו אותו סביב השעון על פי צרכיו ותוך התעלמות מוחלטת מצורכיהם שלהם. ומן הסתם גם לא ישים לב לתלונות על יחסו לעובדים. משרת ההורה היא במידה רבה משרת אופר עם לינה (או ליתר דיוק, עם מיטה; שינה אינה מובטחת). הורים חדשים רבים מופתעים לגלות עד כמה המשרה קשה ותובענית, עד כדי כך שאינה מותירה זמן לשום דבר אחר.
אחד הגורמים החשובים במשוואה הוא אופיו של התינוק - האם הוא נוח וקל לטיפול או תובעני וסוחט. יש תינוקות שמצליחים להתאים את עצמם לסביבה במהירות. תינוק שישן היטב, נרגע בקלות ויונק בקלות מקרב אותנו לחוויית ההורות הקסומה מהספרים. תינוק כזה מאפשר להתענג על השבועות הראשונים לחייו בלי לוותר על קריאת ספרים, מפגשים חברתיים ונמנום בריא בצהריים.
תינוק טמפרמנטי, לעומת זאת, הוא אופרה אחרת. עולל הזקוק לסיוע רב כדי להירגע, להירדם ולאכול מציב לפני הוריו אתגר לא פשוט ופעמים רבות מביא אותם לקצה גבול היכולת. המחיר עלול להיות לא רק עייפות כרונית - הורה מותש הוא בהכרח הורה סבלני פחות וטוב פחות.
כאן אפשר להיזכר בחוויה מימים קלים יותר - טיסה לחו“ל. כזכור, לקראת ההמראה מנחה צוות המטוס את הנוסעים כיצד לפעול בזמן מצב חירום שבו נרשמת ירידה ברמת החמצן במטוס. במקרה כזה על הנוסעים לחבוש את מסכות החמצן. על השאלה הנשאלת מיד - מי צריך לחבוש ראשון את המסכה, ההורים או הילדים? - ניתנת תשובה חותכת, המנוגדת לכאורה לאינסטינקט ההורי: דווקא ההורים צריכים לחבוש ראשונים את מסכת החמצן, ורק אז לפנות ולטפל בילדיהם.
האנלוגיה ברורה. הורה חנוק הוא הורה רע. הורה שטובת ילדיו לנגד עיניו חייב לשאוף אוויר ולהתמלא באנרגיה ובמוטיבציה. כבר בתחילת הדרך יעשו ההורים בחוכמה אם יקפידו, יחד ולחוד, למלא את המצברים בדברים המיטיבים עמם - ספורט, קריאה, מנוחה, חברה. התינוק יצא נשכר מכך לא פחות מהם.
המעבר מזוגיות להורות מציב אתגר גם ליחסים בין ההורים ובין עצמם. לפני שנעשו הורים יכלו תמיד להתפנות זה לזה וליהנות מהחיים, אבל עכשיו הם ניצבים בפני פרויקט מורכב ומלחיץ המצריך התאמה.
בני הזוג נדרשים עתה ללמוד לעבוד יחד ולהגיע לרמת תקשורת והבנה גבוהה מכפי שנדרשו לה בעבר. זהו פרק חדש בחייהם, והוא דורש היערכות.
בשלבי החיזור ובראשית הזוגיות, כשבני הזוג יצרו מעין חוזה התקשרות, לא נכללו בו סעיפים הנוגעים לשלב ההורות. מן הסתם דיברו על מספר הילדים הרצוי ועל השמות שייתנו להם, אבל קרוב לוודאי שהיו אלה שיחות כלליות ולא מחייבות. רוב רובם של הפרטים נשארו פתוחים.
יותר מזה: הצד האמהי או האבהי של בני הזוג טרם בא לידי ביטוי, ומסוגלותם ההורית הייתה בגדר חידה, להם עצמם ולבני זוגם כאחד. גם העובדה שנישואים מתחילים בדרך כלל בירח דבש, ואילו תינוק מתחיל בזעקות ובצריחות בחדר הלידה, יש בה כדי להבהיר עד כמה המעבר מזוגיות להורות הוא קיצוני. העלייה בעומס ובלחץ, במספר המטלות וברמת ההוצאות, לצד הצמצום בזמן האיכות הזוגי, הם רק חלק קטן מפיקדון הכניסה למועדון ההורים.
זוגות רבים אינם עוברים הכנה מספקת לחייהם החדשים, ומופתעים מהמציאות הנגלית לעיניהם בביתם שלהם. בני זוג רבים מגלים לראשונה שאהוב לבם נוטה להתרגז ולאבד שליטה במצבים של עומס ועייפות.
ההלם הראשוני עלול להיות קשה במידה כזאת שיביא את הצד האחר להרגיש מאוכזב ואף מרומה. איך ייתכן שהאדם המקסים שהחזיק את ידי מתחת לחופה הוא אותו טיפוס נרגן שקם ברוגז לתינוק הבוכה? לתהייה בדבר היעלמותו המסתורית של בן הזוג הנינוח והאדיב עשוי להתלוות בונוס: קינה על אובדן החיים הטובים שהיו לבני הזוג בעבר.
שילוב נפיץ זה של אכזבה על מה שהיה ולא ישוב עוד, ודאגה ממה שיהיה ולא ישתנה בקרוב, עלול להביא הורים רבים למשבר בזוגיות.
כפי שהומלץ לנו ב“מדריך הטרמפיסט לגלקסיה:“ בלי פאניקה. אף שמדובר בשלב לא פשוט בזוגיות, רצוי לדעת שהוא טבעי ונורמטיבי - וחולף. בד בבד כדאי להיערך לקראתו כיאות וללמוד להפיק ממנו את המיטב.
כמו בפרויקטים חדשים בעבודה, גם בעסק המשפחתי יש לנהל תקשורת רציפה ולכנס - בסלון או בחדר השינה - ישיבות צוות, לשם התארגנות לקראת היעדים החדשים. מי שטוב בניהול משק הבית יופקד על תשלום החשבונות, ומי שחמק עד היום מקיפול הכביסה ילמד לעשות זאת כעת. האמת היא שעצם שיתוף הפעולה בין בני הזוג יעזור להם בהתמודדות המשותפת לאחר הלידה, וכל הסכמה הדדית אחרת שתושג תחשל את הזוגיות לקראת המבחן הצפוי לה.
בתוך כך ברור שלא את הכול אפשר לתכנן טרם הלידה. התגובות של כל אחד מבני הזוג כלפי התינוק החדש ומטלות גידולו בהחלט עלולות להרגיז את הצד האחר, במיוחד כשההתרגשות הראשונית שוככת ונוצרת שגרה.
לא פעם חוזרים אבות טריים מהעבודה - גם אלה שלקחו חופשה בשבועיים הראשונים - ומוצאים בבית אישה מתוחה, עצבנית ועייפה, שמקבלת את פניהם במטר של תלונות. התלונות השכיחות עוסקות בבלגן בבית שאדם אחד לא יכול להשתלט עליו, בבכי ובנדנוד הבלתי פוסקים של התינוק ובכל מיני בעיות ומהמורות שהאישה חוותה במהלך היום.
גברים רבים מפרשים את התלונות כביקורת אישית כלפיהם ומנסים לבלום את המתקפה בטענה שהאישה מגזימה, שהיא ביקורתית מדי או היסטרית. זה יהיה האות לפתיחת "תחרות העובד המסור“, שבה הצדדים מתארים את העומס שעמדו בו במשך היום.
"נראה אותך מכבס, מבשל, מחליף טיטולים ושוטף כלים עשרים וחמש שעות ביממה“, תטיח האישה, והגבר יעיר: "את לפחות יכולה לנהל את היום שלך כמו שבא לך, לך אין בוס וקליינטים וישיבות וטלפונים. מה את חושבת, שאני יושב כל היום וקורא עיתון?".
מי צודק? מי המנצח בתחרות העובד הנקרע? אף אחד. בתחרות הזאת יש רק מפסידים. המתח בנוגע לחלוקת הנטל המשפחתי מאפיין כיום משפחות רבות. זוהי תוצאה צפויה בעידן שבו שני בני הזוג עובדים ונושאים בשותפות בעול הבית, ומתבקשים גם להקדיש זמן ומאמץ לחינוך ילדיהם ולהעשרתם.
המתח הזה מעצים את העומס, שממילא מכביד על המערכת הזוגית ומסכן את יציבותה. לא במקרה ניכרת עלייה במספר הגירושים בעשורים האחרונים; במקרים רבים יוזמות הגירושים הן נשים שמאסו בנשיאת עול ההורות לבדן.
בעבר הרחוק, כשנוהלה המשפחה המסורתית במתכונת החמולה, לא ידעו הורים צעירים מכשולים כאלה. לא זו בלבד שחלוקת התפקידים הייתה ברורה - הגבר בחוץ מפרנס את המשפחה, האישה בבית מגדלת את הילדים - אלא שהאחריות לטיפול התחלקה בין נשים אחדות, שטיפלו יחד בכל הילדים והתינוקות.
לאם תמיד היו שותפות לניהול הבית ולמלאכת החינוך. אמה, אחיותיה, דודותיה ושכנותיה עזרו לה הן בעבודות הבית הן בליבון מצוקותיה הרגשיות, מה שחסך מריבות חוזרות ונשנות עם הבעל.
נישואים במתכונת הזאת הם לאו דווקא חוויה שכולה רוך והבנה הדדית, אולם המשימות הכרוכות בניהול הבית וגידול הילדים לא היו בה סלע מחלוקת ולא הכבידו על הזוגיות כבימינו.
למרות השוויון בין המינים, גם בימינו האם היא האחראית הראשית לגידול התינוק - אלא שכיום, שלא כמו בעידן החמולות, היא עושה זאת לבדה.
האם הטיפוסית מבלה את רוב ימיה כשלצדה אין אף מבוגר היכול לתמוך בה. לעתים היא אינה יוצאת מהבית ימים שלמים (למשל בחורף, או כשהתינוק חולה) ואינה זוכה לנהל שיחה רציפה עם מבוגר אחר.
אין פלא שבסוף יום כזה האם סופרת את הדקות עד שהבעל יחזור הביתה והמשמרת שלה תגיע לסיומה, לפחות לשעה קלה. וכשמגיע הרגע הגואל והבעל מופיע סוף-סוף, קל להבין מדוע הוא הופך לכותל התלונות של זוגתו, או מדוע היא מתפרצת עליו, כשהיא רואה אותו חולץ נעליים בסלון ומדליק טלוויזיה. רע ומר יהיה גורלו אם יבשר לה שקבע לצאת בערב עם חבר.
הפתרון הוא, כמובן, לאו דווקא חזרה לחיים בחמולות, אבל בהחלט אפשר ליישם כמה רעיונות שלקוחים מאורח החיים הזה - "משכב לידה“, למשל: זהו פרק זמן שניתן לאישה לאחר לידה כדי לנוח ולאפשר לגוף לחזור למצבו הרגיל. לפחות בתקופה הסמוכה ללידה חשוב שיהיו בסביבת האישה מבוגרים זמינים שייקחו חלק במשימות הבית וההורות - סבתא, אחות, חברה, או אם היד משגת, עזרה בתשלום.
אם הבעל יכול לצמצם את המחויבות לעבודה ולהתפנות לעבודת הבית יהיה לכך, כמובן, ערך רב. ובהמשך, לפעמים יהיה די בכך שהבעל יקדים לצאת מהעבודה פעם-פעמיים בשבוע וישחרר את אשתו ללימודי ערב או לבילוי עם חברות או לכל בילוי מבוגר אחר כדי להשכין חיבה ואמון בבית.
בכל מקרה, ברור שיש להתייחס לעומס ולבדידות של האם בכובד ראש ולנסות להגיע לפתרונות משותפים. זה ישתלם לכל הנוגעים בדבר, לא רק רגשית אלא גם כלכלית - מה שלא ייפתר בין בני הזוג יגיע לבסוף לידיהם של מטפלים זוגיים ועורכי דין המתמחים בגירושים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם