עכשיו או לעולם לא: החופשה האחרונה בחו"ל
הבטחתי לאשתי חופשה זוגית בחו“ל לפני לידת התאומים. חיי תלויים בקיום ההבטחה הזאת. סוף העולם מגיע והאב אלון קרניאל עושה הכנות אחרונות
כאשר אני נתקף בהרגשה הזאת, אני מנסה לנצל כמה שיותר את הזמן שנשאר לנו עד פרוץ האירוע: אנחנו יוצאים יותר למסעדות, לבתי קולנוע ולאירועים. אבל כולם יודעים שזה לא הדבר האמיתי. ובאומרי "כולם“ אני מתכוון בעיקר לאשתי.
"תבטיח לי שניסע לחו“ל לבד, לפני שהתאומים נולדים“ היא הפצירה בי. "אני מבטיח,“ עניתי וידעתי שהפעם, בניגוד להבטחותיי האחרות, אקיים את ההבטחה הזאת, כי חיי ללא ספק תלויים בכך.
לא נעים לומר את זה, אבל הדבר הכי קורץ ביציאה לחופשה בחו"ל ללא הילדים הוא המרחק. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את דנה שלי אהבת נפש. היא הדבר החשוב ביותר בחיי, והטוב ביותר שקרה לי. אני אהיה שם בשבילה כשיהיה לה חום או כשהיא תבכה. זאת, כל עוד אני לא בחו“ל כמובן. אין מה לעשות, המרחק עושה את שלו. להיעדר האופציה לחזור הביתה מיידית יש קסם מיוחד.
אחרי חודש וחצי של תכנונים קפדניים, נקבע חודש ספטמבר כחודש שבו אנו אמורים לטוס לחופשה הראשונה שלנו ללא הילדה. היעד הנבחר - ברלין. תואמו היעדרויות מהעבודה בוצעה חלוקת זמנים בין הסבים לסבתות, נרכשו כרטיסים ואפילו הוזמן מלון. הכל היה מוכן לטיול הפרידה שלנו מנתב“ג .2000 הכל חוץ מדנה.
הקטנה, שהבחינה שמשהו נרקם מאחורי גבה, החליטה לעשות מעשה. תכלס, היא צודקת. גם היא יודעת שאם הפצצה הדו-ראשית תנחת עלינו, הסיכוי שלה לעזוב את תחומי הארץ עם ההורים ישאף לאפס. לכן, מבחינתה, אם לא נוסעים איתה - לא נוסעים בכלל.
יומיים בלבד לפני הנסיעה עברה דנה למצב רתיחה עם ארבעים מעלות חום. לאחר לבטים של יומיים, תפילות לאלוהים, התייעצות עם רופאים, תרופות סבתא ושאר שיקויים, נאלצנו, בלב כבד, לבטל את הטיסה.
מסתבר שגם ב2012- גרמניה לא מאירה את פניה ליהודים. כמחווה של רצון טוב, החליטה דנה להיפטר מהמחלה יום לאחר הטיסה ולחזור לתפקד כאילו לא קרה כלום. לצערה של הקטנטונת, היא לא העריכה נכון את רצונם העז של הוריה לצאת לחופשה זוגית אחרונה, וליתר דיוק את החשש של אבא שלה להפר הבטחה שהוא נתן לאמא שלה.
היעד כבר לא היה חשוב, הדרישה היחידה הייתה ארבעה ימים רצופים של שמש. מבחינתנו, גם חופשה בביירות הייתה באה
בחשבון כל עוד יש בה שמש והיא אינה כוללת ילדים.
כדי להימנע משברון לב נוסף המתנו הפעם עד הרגע האחרון להזמנת החופשה, כדי למנוע מדנה לסכל, שוב, את האירוע.
בתחילת נובמבר נחתנו אשתי ואני בברצלונה. החופש היה נפלא. זה היה מסע אחורה בזמן אל מה שבעבר היה הזוגיות שלנו. והייתה לנו זוגיות נפלאה. את המצפון על השארתה של דנה מאחור ריפדנו, כמו כל הורה טוב, באמצעות אינספור מתנות.
על אף שדנה ילדה חזקה, אין ספק שהפרידה מאיתנו גבתה ממנה מחיר נפשי מסוים. אנחנו רק יכולים לקוות שהשריטה שנצרבה בה אינה עמוקה מדי. וגם אם כן, לפחות בעוד ארבעה חודשים יהיו לה שני אחים מוחשיים שהיא תוכל להאשים אותם בה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם