כן ירבו: לאדיבה גפן נולד נכד חדש
נכד נוסף, העשירי למניין, הצטרף למשפחתנו, וכל כולו מדיף מתיקות. הטור של אדיבה גפן
"נולד לנו נכד", אני מתקשרת לבשר את הבשורה לחברותיי בלא מעט גאווה. הן שמחות בשמחתי, מברכות ומיד מתעניינות כיצד הייתה הלידה. ואני חוזרת שוב ושוב על סיפור הלידה המופלאה, ואגב כך גם טורחת לתאר בפרטי פרטים את לידת הבן שלי, אביו של העולל החדש.
אלא שמהר מאוד אני מגלה שחברותיי לא ממש מקשיבות לי, ומעדיפות לשקוע בסיפורי הלידות שלהן. וכך מתלקחת לה מדורת השבט של הסבתות, וסביבה מסופרים שוב ושוב סיפורי הלידות של ילדיהן.
לא משנה בנות כמה נהיה, כמה נרחיק לכת, כמה נראה או נחווה, כמה נכדים ונינים נספור, המילה "לידה“ מחזירה אותנו במסע מתוק בזמן למעמדה הרם של "היולדת". היא מעוררת לחיים את עלילות היום המיוחד, החד פעמי והפלאי, שבו תינוקה שלה בא לאוויר העולם, והיא חייבת לספר על כך, גם אם לא יהיה מי שיקשיב לה.
כל אם, כל סבתא, ואפילו כל סבתא רבתא, נוצרת בלבה זיכרונות כבירים על המאורע, והם עדיין רעננים ותוססים ובוערים כאילו התרחשו זה עתה. נסו לזרוק לחלל חדר שבו נמצאות כמה נשים את המילה "לידה", ותראו מיד כיצד הוא נמלא המולה.
כמו מבקבוקו של הג‘יני פורצים החוצה סיפורי גבורה, סיפורי חוכמה ואימה על צירים איומים, מיילדות אכזריות, כאבים וייסורים, וכל המרבה בתיאורים מעוררי צמרמרות הרי זה משובח. כמספר הנוכחות בחדר, כך מספר הסיפורים. שכן לכל תינוק ולכל אם עברייה יש את סיפור הלידה המיוחד והכביר שלה. הסיפור המצפה להזדמנות לצאת שוב-שוב לאוויר העולם.
ואיך לא? שהרי כל פרט נחרט על לוח לבנו, כל איוושה, כל לחש, כל תנועה וסימן נחקקו בזיכרון לעולמי עולמים, והם לא דוהים או מתיישנים, להיפך, במרוצת הימים הם מתעצמים וגדלים.
אמי, זיכרה לברכה, לא החמיצה הזדמנות לספר לי שוב ושוב ושוב את סיפור לידתי, איך העירה את אבי משנתו, והוא מרוב התרגשות הגיע לבית החולים בנעלי בית. במבט תוכחה הייתה מפרטת לי את שעות הסבל שהבאתי עליה, ובעיקר, איך נאלצה לשאת אותי בזרועותיה והלכה איתי ברגל מבית חולים לביתה, ואיך אבי מנע ממנה את הזכות הראשונה של כל יולדת של הימים ההם, "לחזור הביתה בטכסי“, וזאת אף שהמרחק מבית החולים לביתנו היה ארבע ורבע דקות בקושי.
יותר מחמישים שנים הייתה אמי ממתינה להזדמנות לספר את אותם סיפורים שבערו בה, בעוד אבי ואני עומדים נזופים מולה. אבל מה הם סיפוריה לעומת סיפורי חמותי שילדה את בנה בחודש פברואר בפולין. וכך גם אני, סבתא לעשרה נכדים כבירים, מוכנה לספר שוב ושוב את סיפורי הלידות של ילדיי. על הפחד מנעימה, המיילדת המיתולוגית של בית החולים בבאר שבע, אימת היולדת של הדרום, שדווקא פינקה אותי והגישה לי כוס תה מתקתק.
כל ציר שמור עמדי, כל אנחה, כל כאב, כל צחוק ודמע. ואני מספרת ומספרת. ומהר מאוד מגלה שאיש לא מקשיב לדבריי, שכן כל אחת מחברותיי עסוקה בלספר על עצמה. וככל שהלידה קשה יותר, כך גם הולך ומתעצם הסיפור, עד כי סיפורה של לידה קלה ופשוטה עומד נכלם מול סיפורי לידות רצופות בעלילות גבורה.
לכן מצאתי אוזן קשובה לסיפוריי אצל כלותיי. והן, נשמות אצילות שכמותן, דווקא חפצות לדעת איך נולדו בניי - בעליהן. ואני מספרת ברצון על חדרי לידה אפורים וכעורים, על לידות נטולות אפידורל, על מיילדות חסרות רחמים, על חדר שבו שכנו עוד שבע יולדות, בלי מוזיקה קלאסית, ובלי בריכת מים, ללא דולה רחומה, ובעיקר הרחק מהבעל, שהתהלך במסדרון. אכן ימי הביניים.
נכדי לבי, אני מאחלת לך שרגליך ישאו אותך רק למקומות יפים, שבהם יש שמש אביב מחממת ורוח קלילה מלטפת, וכי במסע החיים שלך תמיד תפגוש אנשים יפים שעיניהם טובות ולבם טהור. שא רגליך וקטוף לך את הטוב שבעולם, לבי נכדי, אהוב שלי. אני אתבונן בך באהבה, אתמוך בך בשעה קשה, ואם תרצה, אספר לך איך נולד אביך
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם