קשה לי: גם הגברים שלכן סובלים כשאתן בהריון
אני מייצג את מיליוני הגברים שקולם לא נשמע בגלל פחד מנשותיהם. אלון קרניאל חושב שלא קל להיות גבר בהריון
אלא מה, נשים יקרות, מאחר שאתן לא רוצות שאאחל לכן לחוות תשעה חודשים בחברת אישה הנושאת ברחמה תאומים, אז אולי הפעם כדאי לוותר על האיחולים ההדדיים. יתרה מזאת, זהו טור של גבר, וככזה אינני מתיימר לייצג את קולן של הנשים אלא את מיליוני הגברים שקולם לא נשמע מפחד נשותיהם.
הכל התחיל מטעות בתפישה. ההריון הראשון של אשתי היה אחד מתקופות הזוהר בחיי הזוגיות שלנו. ההורמונים גרמו לה תחושות אושר קיצוני שהקרינו על כל הבית. באותה תקופה כל דבר הצחיק אותה, היצר המיני שלה קצת איבד שליטה בין החודשים ראשון לשלישי, והסבלנות שלה נהפכה פתאום למשהו אלסטי ובלתי נגמר.
מיותר לציין שכל הטוב הזה נגמר בערך שבועיים אחרי שדנה נולדה. לכן אחרי שאשתי הרתה בשנית, הנחמה הראשונה שלי הייתה שרגע לפני הטירוף המצפה לנו, לפחות מחכים לי כמה חודשים של כיף. אז זהו שלא.
מסתבר שההורמונים שהביאו איתם התאומים היו רגועים פחות הפעם. החל בחודש השלישי החלו עצביה של אשתי להשתלט על כל חלקה טובה בגופה (במקומות שנותרו ללא בצקות) הסבלנות שלה הפכה להיות משהו שקיים רק באגדות, והיצר המיני - בואו נגיד שהמילה מיני (מלי) הגדירה אותו בשלבים מסוימים באופן מדויק. לידת התאומים נראתה פתאום כדבר היחיד שעשוי להחזיר את אהובתי לזרועותיי.
שלא תבינו אותי לא נכון, לא התכחשתי לסבלה של אשתי. ככל שנקפו חודשי ההריון, ריחמתי עליה יותר ויותר בכל פעם שהיא התקשתה לקום מהספה, נלחמה לגרוב את גרביה או חששה שכתם העמבה מהשווארמה שהיא אכלה לא ירד בכביסה. גם כשהיא החליטה לפתוח מטר מהאוזן שלי נגריה לייצור רהיטים מעץ מלא או כשנאלצתי לצאת מהמיטה בשיא החורף עשר פעמים בלילה בגלל "בא לי מתוק, בא לי מלוח, בא לי לשתות, תבדוק את הילדה“ - לא התלוננתי. רק ריחמתי וניסיתי לתמוך, אבל בזהירות.
ככה זה, זהירות הופכת להיות חלק מהמשחק כאשר כל מהלך שגוי שלך עשוי להביא עליך סופת טורנדו. ולמרות העובדה שלרוב בכלל לא ידעתי מה באמת גרם לסופה, בלעתי רוק וספגתי אותה בשקט.
כן, אני ספגתי. לא שהייתה לי יותר מדי ברירה, אבל בכל זאת אני חושב שמן הראוי לציין זאת. כי זה הזמן להודות באמת: לו היו הנשים מתנהגות כל הזמן כמו שהן מרשות לעצמן להתנהג בזמן ההריון, סביר להניח שהמין הגברי היה נכחד בגלל חוסר רצון לחיות. העובדה שהגברים יודעים שהדבר הזה אמור להימשך רק תשעה חודשים, מאפשרת להם לספוג בשקט.
מבחינתי, בתום ההריון, במקביל לזרי הפרחים שנשלחים לאישה, צריך לשלוח לבעליהן לפחות זר אחד על כך שהסכימו לסבול את כל הטירוף הזה, וזר נוסף שיציין שהם שרדו אותו. בגיליון ינואר הייתה כתבה על גברים הסובלים מדיכאון שלאחר לידה. לו היו שואלים אותי, אני הייתי מציע לבדוק מה קרה לאותם גברים בתשעת החודשים שקדמו ללידה...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם