מטען הכאב: על "לידה שקטה"
במקום חגיגה הן חוות טרגדיה, וצווחות השמחה מתחלפות בזעקות שבר. מאות נשים חוות לידה שקטה, שבמסגרתה הן יולדות עובר מת. כעת, קבוצת תמיכה חדשה של בתי החולים הדסה מספקת להן אוזן קשבת "זה המקום היחיד שבו הכירו באבל שלי", מספרת שרה, שאיבדה את בתה
אבל יש מקרים שבהם דווקא השקט הוא הנורא מכל; מקרים שבהם אין דממה מעיקה ומחרישת אוזניים יותר מזו ששוררת בחדר הלידה כשתינוק נולד ללא רוח חיים. כ-5-3 מתוך אלף לידות בישראל מסתיימות במותו של תינוק בלידה או בשלביו המאוחרים של ההיריון.
"לידה שקטה" הוא המונח המקצועי שמתאר את התופעה המצמררת שבמסגרתה העובר נולד מת. שרה ריבץ (30), מכירה את התופעה מקרוב. תשעה חודשים חלפו מאז אותו בוקר מר שבו הפסיקה המורה הירושלמית לחוש את תנועות העובר ברחמה. ריבץ, שהיתה בחודש התשיעי להריונה וציפתה בכל יום ללידת בתה הבכורה, פונתה לבית החולים שערי צדק.
"חיברו אותי למוניטור ולא היה דופק. עשו אולטרסאונד ולאחריו אולטרסאונד מתקדם, ועדיין לא מצאו דופק", היא נזכרת. "עיני הרופאה אמרו הכל. דבר כזה לא היה בתכנון, ואפילו לא חלף במחשבה. בעלי ואני היינו המומים וכואבים".
בשל היותם דתיים החליטו בני הזוג ריבץ לדחות את לידת העובר המת ליום ראשון. "במהלך השבת עיכלנו את מה שקרה. בזמן הדלקת הנרות אמרנו את הברכה 'וזכני לגדל בנים ובני בנים' וזה היה קשה מנשוא כי זמן קצר קודם נהרס לי החלום לילד משלי".
הלידה שבוצעה ללא אפידורל החלה ביום ראשון בבוקר ונמשכה עד יום שני בערב. מסביב כולם בכו. שרה ובן זוגה מארק נפרדו מהתינוקת שלא זכו לגדל. "הסתכלנו עליה, היא היתה מושלמת", היא נזכרת. "החזקתי אותה בזרועותיי עד שהזמן שלי איתה נגמר ולקחו אותה".
לאחר מותה החליטו ההורים השכולים לצלם את בתם, התעקשו להשתתף בהבאתה לקבורה והעניקו לה את השם שירה.
למרות הידע הרפואי הרב שנצבר על "לידות שקטות", בכל מה שנוגע למודעות הציבורית הנושא אינו נידון מספיק. רבים אינם יודעים כיצד לנחם או להושיט יד לעזרה. לפעמים קשה להסתכל ישירות בעיניים או להגיד את המילה הנכונה.
בדיוק לשם כך קמה קבוצת תמיכה לנשים שחוו אובדן היריון מסוג זה. בהמלצת חברה הצטרפה שרה לקבוצת התמיכה "קולותיהן של נשים" של בתי החולים הדסה, ששמה לעצמה למטרה ללוות נשים שחוו אובדן היריון ולתמוך בהן.
"מצאתי שם הד לכאב שלי", היא מספרת. "פגשתי נשים במצבי ובחברתן הרגשתי נורמלית. לא הייתי חריגה. הקבוצה, שלא כמו כלל החברה, היתה המקום היחיד שבו הכירו באובדן ובאבל שלי".
תמיכה נוספת זכתה שרה לקבל מקרוביה ובעיקר מבן זוגה, שהיה עבורה משענת של ממש. "מארק היה איתי לאורך כל הדרך", מספרת שרה. "ברגעים האלה גיליתי אדם רגיש ואוהב, מקור לתמיכה ועזרה. אני חושבת שהאובדן קירב בינינו".
כיצד מתמודדים עם הגורל הזה?
"אני מאמינה שהכל מכוון מלמעלה, אבל זה לא עזר לי להבין למה זה קרה. קיננה בי תחושת כישלון על שהתינוקת לא התפתחה בתוכי כמצופה. האשמתי את עצמי בכך שלא הייתי ערנית יותר. יום קודם הייתי אצל הרופא כי הרגשתי פחות את תנועותיה של התינוקת, אבל הוא אמר שהכל בסדר".
"אובדן היריון הוא אחת החוויות הכואבות לאישה, וזה לא משנה באיזה שבוע של ההיריון זה קורה, קל וחומר כשזה קורה בלידה", אומרת מלכה נוקריאן, אחת המנחות בקבוצת התמיכה. "במקרה מוות של תינוק או ילד, ברור לכולם שההורה שרוי באבל כבד, אבל כשמדובר על עובר או על תינוק שרק נולד, אנשים נוטים להתעלם מאבלם של היולדת ובעלה. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר בכאב נפשי אדיר".
גם נועה בת ה-36 חוותה תהליך דומה לזה של ריבץ. כשהחלו הצירים, היא הסתמכה על ניסיונה משתי הלידות הקודמות שעברה, העריכה שיש עוד זמן רב עד הלידה ולא מיהרה לבית החולים. אך כשנועה, שהיתה בשבוע ה-40 להריונה, הפסיקה להרגיש את תנועות העובר, היא חשה לבית החולים.
לדבריה, עד שהתקבלה - נאלצה לחוות את ייסורי הביורוקרטיה. "הגעתי בגפי לבית החולים כי בעלי נשאר בבית עם שני הילדים", היא נזכרת. "התחננתי בפני האחות שתקבל אותי, אבל חלפו שעה וחצי יקרות עד שחוברתי למוניטור. כשזה קרה, כבר לא היה דופק. האחות הזעיקה את הרופאה והבהילה אותי לחדר הניתוח. אני זוכרת את הריצה במסדרונות, את האימה שאחזה בי. השיניים ממש נקשו והעיניים היו פעורות מפחד".
כשהתעוררה מההרדמה לאחר הניתוח ומצאה עצמה במחלקת יולדות, התגנבה אופטימיות מסוימת ללבה. "כאחות בעצמי ידעתי שאם היה קורה משהו רע לתינוק, היו מאשפזים אותי במחלקת נשים", סיפרה נועה.
"שאלתי את האחות אם התינוק שלי בפגייה, והיא אמרה שהרופא ידבר איתי. פתאום בעלי נכנס לחדר בפנים נפולות. הוא מלמל משהו כמו'נסתפק בנחת שיש לנו משני הילדים'. כשהבנתי על מה הוא מדבר פרצתי בצרחות. לא האמנתי שקולות כאלה יוצאים ממני. אחת האחיות במחלקה נזפה בי: 'גברת, יש פה עוד נשים, מה את צועקת?'".
בהמשך גילתה נועה שתינוקה נפטר עקב סיבוך נדיר. "הצוות הרפואי סיפר לי שהתינוק נולד חי, אבל הם לא הצליחו להצילו. ביקשתי להיפרד ממנו ונעניתי בחיוב. הפשטתי אותו מהשכבות שבהן היה עטוף וגיליתי תינוק יפה, בלונדיני עם עיניים כחולות, שנראה כאילו הוא ישן. חיבקתי אותו ובכינו. קראנו לו אוריאל".
איך בישרתם לילדים את החדשות הקשות?
"לא רציתי שהילדים ישמעו את הבשורה מאחרים, ולכן בעלי הביא אותם לבית החולים. סיפרנו להם שקרה מקרה מצער והתינוק נפטר. בעלי ואני היינו במצב קשה - בכינו ללא הפסקה. גם לילדים היה קשה להתמודד. בתי לא הפסיקה לבכות במשך שבועות. החזרה הביתה בידיים ריקות היתה טראומתית. חדרו של התינוק היה מוכן לקראתו. לא חלמתי שיקרה לי דבר כזה. הייתי מרוסקת והתקשיתי לתמוך בילדים שלי".
מות התינוק גרם לשבר עמוק בזוגיות של נועה ובעלה. "בעלי היה שבור ונזקק לעזרה, כך שלא היה מסוגל לתמוך בי. עברנו משברים קשים והיינו על סף גירושים. הוא האשים אותי בכך שכביכול אני גרמתי למות התינוק משום שלא הלכתי לבית החולים כשהחלו הצירים. אבל לא הרגשתי אשמה כי ידעתי את האמת. למרות זאת כאב לי נורא שזה בא ממנו. זו היתה תקופה נוראית, רציתי למות. לא היה לי בשביל מה לחיות אף שבבית המתינו לי שני ילדים".
את הקושי חוותה נועה גם מחוץ לבית. "אנשים אמרו:'טוב שזה נגמר ככה, עדיף על כך שהוא יישאר צמח'. אלה דברים שלא אומרים לאמא שאיבדה את תינוקה. אנשים אחרים עברו לצד השני של הרחוב כשראו אותי. רק חברה טובה אחת, שבעצמה שכלה בת, הבינה ללבי ותמכה בי. אף אחד לא ידע להציע לי תמיכה ועזרה כמו טיפול בילדים או הכנת אוכל".
המפנה חל עם הצטרפותה של נועה לקבוצת התמיכה. "זה קרה דקה לפני שהתאבדתי", היא אומרת. "בפעם הראשונה יכולתי לפרוק את כאבי בפני נשים שהבינו אותי. בשבילי זה היה בבחינת 'צרת רבים - נחמת יחיד'. במפגשי הקבוצה, שהיו מלווים בבכי מר, דיברנו גם על הצדדים החיוביים בחיינו. החברות עזרו לי לשנות את נקודת מבטי על האסון ולנסות לבנות את עצמי מחדש".
ד"ר נילי ינאי, רופאת נשים בכירה בבית החולים הדסה עין כרם, מסבירה שיש סוגים שונים של תמותת עוברים. "הפסקת היריון המתבצעת עד השבוע ה-20 תיחשב הפלה", היא אומרת, "בעוד הפסקת היריון מהשבוע ה-24 (חודש שישי) מתבצעת בתהליך לידה. לעתים מאתרים בעובר מומים רק בשלבים מתקדמים מאוד של ההיריון ובמצב כזה, לאחר קבלת אישור של ועדה על הפסקת היריון, מוזרק אשלגן לעובר בעודו ברחם כדי להפסיק את הדופק". לדברי ד"ר ינאי, במקרים אחרים מתרחשת "לידה שקטה" שלא ניתן היה לצפות אותה מראש.
"זוהי הפתעה נוראית ושקטה", היא אומרת. "לעתים העובר נקלע למצוקה ונותר ללא אספקת חמצן. לעתים זה קורה בשל הפרעות קצב או חבל טבור שנכרך סביב צווארו, אך לרוב הסיבה אינה ברורה. בדיוק כמו במקרים של מוות בעריסה".
מלכה, מה עובר על הנשים בקבוצת התמיכה?
"המשתתפות הן נשים שחוו טראומה קשה, ואיתה גם את התרסקות הפנטזיות שרקמו על התינוק שייוולד ועל אמהות. הן מדברות על בגידת הגוף וחוות תחושות של כישלון ובדידות קשה. הן מצטרפות לקבוצה מאחר שהסביבה אינה מאפשרת להן להביע את רגשותיהן. רבות אף מספרות שגם בתוך המשפחה מצפים מהן להתגבר על הקשיים ולעתים אף דוחקים בהן לעשות ילד נוסף. אחרות נקלעות לקשיים בזוגיות ומספרות שאינן יודעות איך לדבר עם הבעל על האסון. חלקן אומרות שאינן זוכות לתמיכתו ומשתפות במחשבות על רצונן להתגרש. הן חשות אשמה על שאכזבו את הבעל ואת שאר בני המשפחה".
מה קורה בקבוצה שמאפשר לנשים לפתוח את הלב?
"אנחנו מפגינים כלפיהן חמלה. יש לנו את הכלים לספק הבנה ואמפתיה לכאבן. כמו כן, אנחנו מעניקים להן כלים להתמודד עם האובדן, אפשרות לבטא רגשות, סיוע בעיבוד האבל ובהנצחה ויכולת להסתגל למציאות. אנחנו גם מציעים להן סעד רגשי ותמיכה דתית רוחנית למעוניינות".
מפגשי הקבוצה מתקיימים הרחק ממסדרונות בית החולים - בגן החיות התנ"כי בירושלים. הסדנה מיועדת לנשים בגילאי 45-22 שחוו אובדן היריון בעת אשפוז בבתי החולים הדסה בטווח שבין שישה שבועות ועד שלושה חודשים לאחר האירוע.
לפני עשרה חודשים נולדה לנועה ולבעלה בת. "שיקמנו את יחסינו", היא מספרת היום. "בעלי עבר תקופה קשה כי הוא ציפה לילד הזה. הוא גם פוטר מעבודתו כמתכנת. עזבנו את ירושלים ועברנו לגור בבית שמש. לאט-לאט שיקמנו את הזוגיות שלנו בעזרת ייעוץ מקצועי ובתמיכת הקבוצה. הגוף שלי זעק להיריון נוסף. התינוקת שנולדה דומה לתינוק אוריאל".
גם שרה ריבץ שבה לעבודתה כמורה. לדבריה, היא רצתה להרות שוב מיד, אבל הומלץ לה לחכות לפחות חצי שנה. "נפרדתי מהתינוקת וסגרתי מעגל", היא מספרת. "עשיתי למענה כל מה שהייתי צריכה ויכולה לעשות ועכשיו אני מקווה שאוכל להרות שוב. יש לי פנטזיות על אמהות. למעשה, הייתי מוכנה לוותר על שלב ההיריון ולהגיע היישר ללידה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם