|
|
 |
צליבה אדומה של מת אסיר תודה |
|
|
|
|
בבית חולים, עם כתר מתכת לראשו, אורי לימד את החברים שסביבו את השיעור הקשה והעמוק מכולם. דדי מיכאלי נפרד ממי שלימד בלי ללמד
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
דוד מיכאלי
11/5/2005 18:43
|
|
|
|
|
|
|
|
''אני חולם על מישהו שימציא רחם מלאכותי שיהיה משהו כמו מטריה מתקפלת שאוכל לקחת אותה לכל מקום ואז בכל פעם שארגיש רע אוכל להיכנס פנימה ולהיעלם מן העולם". (אורי לוטן בשיחה עם חבר)
בקיץ 1978 פגשתי את אורי לוטן יושב על כסא עץ רעוע ליד שולחן מתנדנד במטבח מתקלף בבית ישן בן שתי קומות שבו גרה אישה צעירה ברחוב שינקין 24 בגבעתיים. אורי היה לבוש כולו באדום-כתום. חיוכו היה עקום ושובה לב וכשהלך, צלע מעט על רגלו.
הוא הגיע לביקור ''חם מהתנור''. התנור היה האשראם של ראג'ניש, לימים אושו. הלבוש בגווני אדום היה כרטיס הביקור של המוארים והמוארים בדרך: סיירת מטכ''ל של חלוצי הרחבת התודעה. שילובים של צעיפים, גלימות, שרוואלים וכובעים, בהשראתה של וינה, אמנית בריטית ומעצבת אופנה שלקחה על עצמה כפרויקט את הלבשתו של הגורו הכריזמטי, יצרו אופנה חדשה, אתנו-עתידנית שבישרה ''אתה יכול, זה מותר וזה נפלא''.
על כוס הקפה הסדוקה של ישראל המתעוררת לאיטה מהטריפ הבטחוני וצוללת אליו חזרה, נשבו רוחות אדומות של עידן חדש שבא בעקבות האביב של ברקלי, פריז ומינכן 1968, הדלתות, האבנים, הצד הפראי של לו ריד, הצד האפל של הירח והחומה. גראס מאמסטרדם וחשיש ממזרח ירושלים ומיני-מרד סטודנטים שהתקיים באקדמיה בצלאל והזיז את העיצוב הגראפי השוויצרי הקשיח והחד ששלט בכיפה, לטובת גראפיקה פסיכדלית מקליפורניה.
מישל אופטובסקי ז''ל חזר גם הוא חם מהתנור האדום ועל צלחת קוסקוס בקפטריה המתפרקת של הבניין הישן של בצלאל תבע בתקיפות של סגן-גורו: אתה גרפיקאי או אמן? וכך קיבלתי מיני הארה מכלי אדום שני או שלישי. ''ישראל זה לא אמריקה'', כתב טרטקובר בפוסטר עם אותיות אדומות גדולות, אבל אנחנו הלכנו והיינו לאמריקה עם M16 מחנות המפעל של ''יוצר השלום'' - אקדח הקולט המיתולוגי של המערב הפרוע, ומישל הוציא לאור את ''פחחד'', מגזין שהיום היו קוראים לו אנרכיסטי. יותר ויותר ''אדומים'' נראו ברחוב הישראלי, מסתובבים בגאוות חלוצים, ממלמלים מילים מוזרות כמו ''מודעוּת'', ''קונדליני'', ''אנקאונטר'', ''טנטרה'', ''שיאצו'', ''רפלקסולוגיה'' ו''מנטרה''. באותם ימים הם אלה שהביאו את האביב.
אורי הלך ובא. פונה, סן פרנסיסקו, תל אביב. החיים כבצל. נפגשנו בקפה מרסנד ששכן בפינת שדרות חן, נפגשנו בסינמטק החדש ברחוב הארבעה, עשור חלף, המילניום התחלף, העולם השתנה בקצב מהיר יותר ויותר, הסלולרי הופיע כאילו היה מאז ומעולם, הרשת הופיעה, מממשת את הטנטרה בפעימות חשמליות. אנחנו הפכנו מעט איטיים. אבל, אמר אורי מתעקם בחיוכו, אנחנו החייזרים.
הרשת פתחה דלתות חדשות בכל. דירת הגג בתל אביב שוחחה עם סן פרנסיסקו, אמסטרדם ודירת הקרקע בגבעתיים. גילינו את הרצל כאחד מנביאי הגלובליזציה ואת הציונות החלוצית וגם את המיסטיקה הנאצית כמופעים של העידן החדש. חשבנו על הוצאה לאור שבה הסופר הוא גם חבר ושותף. עוד תראה, אמר אורי בקול ששדונים קטנים מקפצים בו כאשר המחשבים שלנו קרסו, זה יוציא אותנו מהבוץ. התפתלנו מצחוק כשיומניו הישנים של הרצל בכריכה שחורה פזורים סביבנו.
נפתח פורטל חדש של עיתון מעריב: NRG. אורי כתב את המאמר הראשון שלו באתר, או אולי, הדיבור הראשון. בראשית היתה המילה, כתוב בחזון יוחנן. ''יש חדש במערב - תולדות הניו אייג'''. זה השם שהוא נתן לאסופת המאמרים שלא נסתיימה, שהיתה אמורה להתחיל עם הביטלס במסע בין זמנים ולהסתיים במותו של לנון ולצאת כספר בן שני חלקים.
כמו קולו בשעות הלילה ברדיו, כשמתים אסירי תודה ליוו אותו בגיטרות חשמליות, מפיצים בעזרתו את הבשורה החינמית של הסינרגיה, גם איכותו הרוחנית החמה קרנה דרך המלים על הצג החשמלי וזכתה למענה מיידי של תגובות במספר חסר תקדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
מישל אופטובסקי נפטר מדום לב בחטף. זה ממש מפחיד אותי אמר אורי. זה יכול לקרות לנו ממש ככה! נקף באצבעותיו, מעקם את שפתיו כלפי מטה בפסקנות, קופא לרגע קל ואז מניף את גבותיו ומפשיר ברעד חיוך עוטף. בתחילת 2005 מעד אורי במדרגות ונפגע קשות.
מלווה בצליליו של ג'רי גרסייה, עטוף זרועות מתכת וצינורות שקופים, מונשם, כתר עם קוצי מתכת מקבע את ראשו וצווארו השבור כצלוב של העידן החדש, הוא יצא למסעו החדש, שובר שיאי צליבה בקפסולה האדירה של בית החולים איכילוב. חודש עבר ודודו גבע נפטר מדום לב. כולם יהודים טובים לפי הספר: גולים, סוכני שינוי, אזרחי העולם, בטלני ומבטלי העולם הזה, מטילי ספק מקצועיים, גחכנים על עצמם ועל העולם כולו, תמימים נטולי כוחניות ומתנגדי כוחניות, בעלי ידע רחב, אוהבים בקנאות את עשייתם ומבקשי אהבה לכשעצמה. מי ייתן ויהיו תמיד משום שאין מי שיחלום עבורנו מלבדם.
השיעור שהעניק לנו אורי, בלי, או עם דעת, היה הקשה והעמוק מכולם. שבור ומעוקם, הוא הראה כי הגוף אינו המהות שלנו, משום שהגוף הזה, שהיה טוטאל-לוס, לא פגע כהוא זה באישיות ובקסם ובתקשורת המילולית והרגשית שלו. אורי היה שם, נוכח במלואו. קורן ואוהב ומקבל. הוא הפגיש את אלה שאהבו אותו ועטפו אותו ולא הכירו האחד את השני אלא דרכו. והוא נלחם. והוא רצה לחיות. והוא לימד בלי ללמד, בנוכחותו בלבד, את כל מי שהיה איתו מה היא המשמעות לחיות ומהו תום וכמה זעירות מצוקותינו היומיומיות, וכמה בני מזל אנחנו על החיים שלנו באשר הם ובכל מצב.
ליבו החם, המואר, היה האחרון שפעם לאחר שכבוּ האחת אחרי השנייה כל המערכות האחרות של גופו.
מסופר על הרבי מקוצק שהגיע באחד ממסעותיו לתחנת רכבת בחורף. בהמתנה ליציאת הרכבת, אמר כשהוא נוגע באחד מהקרונות הקפואים כקרח: איזה לב חם צריך להיות לקטר שמושך כל כך הרבה קרונות קרים.
להתראות, אורי. יהי זכרך ברוך.
דוד מיכאלי הוא איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן
| | | | | |
|
