|
|
 |
הרהורים על זמן |
|
|
|
|
ניצן מיכאלי, בר בליניצקי, דפנה ערוד והחבר הצעיר ביותר של אורי נפרדים מחבר אהוב |
|
|
|
|
|
|
|
|
גואה 1977
ההודי הקטן שהוביל אותי דרך סבך החושות שעל החוף, הזדקף בגאווה, הצביע בדרמטיות על היפי מזוקן עטוף בלונגי ששכב על ערסל, והכריז: ISRAEL. כך נפגשנו.
תל אביב 2005
יום לפני הנפילה עבדנו ביחד על עריכה של ספר וכשקמתי ללכת, אמרתי לפתע מבלי שאדע למה: אורי לפעמים אתה מעצבן אותי בטירוף אבל אני אוהב אותך - ושנינו צחקנו והתחבקנו. בפעם הבאה שראיתי אותך שכבת עם כתר ברזל מסביב לראשך.
איך אפשר לתאר נפתולים של חיים - הרפתקאות כה הזויות שקשה להאמין שהן באמת התרחשו - בכמה משפטים?
ושנים לאחר מכן, איך אפשר לספר על שיתוף פעולה פורה של שני מתגוששים הנלחמים, רבים ומתפייסים על כל מילה ומשפט?
ולבסוף איך אפשר לתאר את אורי צלוב במיטה עם פיגום ועטרת ברזל לראשו. מוקף במלאכים-חברים המרפדים באהבה את דרכו חזרה הביתה אל המקום שממנו הוא בא.
שלום חבר אהוב ותודה על הכל.
ניצן מיכאלי, מורה לטאי צ'י ומתרגם הספר "רק הפחד מת" של בארי לונג הוא חבר ותיק מימי אושו בפונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
עשר שנות היכרות, עשר שנות זיכרון
|
|
 |
|
|
אין לי מושג לאן הולכים אחרי המוות, אבל אתה נשאר אצלי בלב.
פיסות חיים צפות לי מול העיניים, קטעי שיחות, חוויות, פסיפס אדיר של דמותך המורכבת והמגוונת. עשר שנות היכרות, עשר שנות זיכרון.
שנתיים חיינו ביחד בדירה הצפופה, החשוכה ואפופת העשן ברח' יוסף אליהו. שנתיים סוערות, עמוסות, אינטנסיביות.
לפני מספר חודשים, ביום הולדתי, היגגנו שנינו על הזמן ועל ביטויו הליניאריים או המעגליים,
כתבת לי אז דברים שכשאני חוזרת וקוראת בהם היום מעלים בי צמרמורת:
"אגב מה שכתבתי לך על זמן, אני צריך להבהיר: הזקנים שיש להם יותר מדי זמן זה שלב שעוד לא הגעתי אליו, למזלי, זה אנשים שהפסיקו לעבוד והם לא רגילים לכמות הזמן הפנוי שאף פעם לא היתה להם ואז הם מהר מאוד מתים.
התכוונתי לזמן אחר. בר, את תראי שכל עשר שנים, הזמן משנה את הנפח שלו. זה לא שיש פחות זמן, כי אין אף פעם זמן, זה הרי רק פונקציה של איך אנחנו חושבים. לבן אדם שכלתני כמוך יש זמן אחר לגמרי מאשר לבן אדם אמוציונלי כמוני... לא יודע, מה שאני אומר זה שהזמן עובר הרבה יותר מהר אחרי גיל שלושים, עוד מעט תראי ועוד יותר מהר אחרי 40 ועכשיו - אחרי חמישים זה בכלל גובל בחוצפנות...
יש משמעות לעשורים, כמו שאני לומד עכשיו שיש גם משמעות לשנת האבל. אמנם לא ישבתי שבעה על אמא שלי, כמובן, ולא הלכתי לבית כנסת, אבל שמתי לב איך הרגשות משתנים אחרי שבעה ימים, ואחרי שלושים וכו'. זה חתיכת טריפ".
אני אוהבת אותך ומקווה שהטריפ שאתה נמצא בו עכשיו צבעוני ומעניין לא פחות מהחיים שהיו לך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בר בילינצקי. בת זוגו האחרונה של אורי
| /images/archive/gallery/303/349.jpg  |
|
|
|
|
|
|
הנה מגיע הריקוד הבא
|
|
|
|
|
לילות ללא שינה היית בחרדת לבנו, מחכים איתך לגאולה: היבוא מרפא או שיינתן לך לעוף מתוך הגוף המעונה - כי ככה, אי אפשר בכלל.
היית יפה כל כך לקראת הסוף. יפה מתמיד. הזקן הלם אותך. נראית כמו קדוש מעונה וסד הברזל סביב ראשך הצהיר בדרמטיות אכזרית שהעינוי קשה מנשוא. עיניך החכמות הביטו בי צלולות ונרגשות. וכמה הצרתי שעלי לגעת בך מבעד לכפפות המגן. כל שהיה יקר לך נלקח ממך בזה אחר זה: אפילו קולך הנפלא נאלם, ולבסוף גם שמיעתך, והשיתוק סגר עליך כולך.
כל אהוביך היו איתך, לאורך כל הדרך. ואף על פי כן, לבסוף, מעונה מעבר לכל מידת אנוש, היית לבדך. אל תוך השקט הנורא רק מהרג'י יכול היה ללכת איתך. והוא היה האחרון שהיה איתך. הכל השתנה, ושוב לא יהיה אחרת.
אבל עכשיו זה עבר. אתה חופשי מהגוף, מהכאב, מהפחד, מהשיתוק הנורא. עכשיו אתה כאן ברוחך. שומע כל מילה. רואה הכל. מבין מה שרובנו לא נבין לעד. ואני זוכרת אותך, בסלון ביתי, רוקד איתי. שמת את רגליך היחפות על כפות רגלי, כמו ילד, ונתת לי לרקוד עבור שנינו. ולא היית כבד בכלל. והשיר המופלא של הגרייטפול דד שהקדשת לי תמיד נשא את שנינו - ואתה חייכת באושר גדול. ככה אני זוכרת אותך, קל משקל, שמח ומאיר. אתה רוקד עכשיו בדרך לשמים. בלי ידים, בלי רגליים - רק אתה. אני שומעת את המנגינה. הנה מגיע הריקוד הבא.
דפנה ערוד היא ציירת ומשוררת
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/161/854.jpg |
|
|
|
|
|
|
אבא משכבר הימים
|
|
|
|
|
האח, מה אומר אדם כאשר זה ניצב אל מול החומה האפורה אינסופית של החיים, חומה שמנפצת כל שאותו אדם מנסה לבנות בעולמו הקטן ומנמיכה אותו לעפר ואפר. ואף על פי כן האדם מתרומם אל מעל שפלות רוחו ומוצא בו את המקום ללבב מחדש, פעם אחר פעם, כך.
חברי הטוב, מעולם לא כתב אדם לרעהו בכל כך הרבה אהבה על זמנים קסומים ומתנות נפלאות שלא יחזרו, ועל האדם הארור שנידון, אחד ככולם, אני ואתה, לכליה. יפה יתכן שלא אטבול בקרן האור החמימה של האלים על כתיבת מילים קודרות אלה לך, ואולי גם אלו לא המילים אשר יש לומר, אך אלו הרגשות אשר יש בידי להביע אליך. כילד אשר אביו מעולם לא היה אבא, ונאלץ לקנות לו אבא אחר, טוב הרבה יותר ממנו, מצאתי ומוצא אני גם בך, מלבדו, אבא משכבר הימים. דווקא לך אולי התואר מתאים הכי פחות, שלא התמסדת לחיי משפחה מעולם ואולי גם לא רצית, דווקא לך האבהות שלא היתה טבעית, אולי הצליחה, בחלל הזעיר שבו התקיימה.
אינני יודע אם אלו דיבורי האנשים סביב-סביב או האווירה שגורמת לי להרגיש זעיר-אנפין אל מול כוחו הבלתי נלאה של העולם ולפתור זאת ב"אלו החיים", אך מול העולם והחיים וכל גליהם הטובעים-מציפים-מכלים אני מציב את האהבה אליך והדאגה לך, אשר אני מאמין יותר חזקות. אני כאן תמיד, עד כמה שהמושג 'תמיד' יכול להימתח, אבל על מנת שתדע, אני תמיד חושב עליך.
לאן הגעתי שעלי לכתוב לך? אולי המילים, הכתיבה, החלק הלא-נפרד מחייך, הן הדרך הישירה והנכונה לומר לך ששום דבר לא השתנה באמת, שום דבר לא נגמר ובטח שום דבר איננו סופי. החיים אכן סופיים אבל הזיכרון אינסופי, ואצלי חצבת זיכרון לאבן. המתנה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם בחייו, לדעתי, היא היכולת לכתוב, ובמותו, להיקרא, וכאן בוודאי לא נדם דבר.
עד כאן ידידי, ואני כאן בשבילך. א.ג
הכותב, בן ה-20, הוא חברו הצעיר ביותר של אורי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
