 |
|
|
|
|
|
"אני כותבת רק בלילות" |
|
|
|
|
סער דיין על הנדיבות, ההומור ותהומות העצבות של דליה רביקוביץ' |
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום שני נקברת בבית הקברות בקריית שאול. היה חם ועצוב. וכמו שנהגת לומר, "ואין סוף יותר סוף מזה". למרות שפיזרת בחייך ובשירייך המון התרעות מוקדמות, הידיעה על הסתלקותך היכתה בכולם. איכשהו היו בטוחים כל מקורבייך שגם הפעם תצאי מזה, אבל לא. והיו לך סיבות טובות להישאר: הבן עידו, שרק סיים בהצלחה עבודה על סטארט-אפ מבטיח, הפואמה הארוכה שסיימת לא מזמן לכתוב והפקדת בידיה של חברתך אורלי קסטל-בלום שכל כך אהבת, ומעגל החברים הקרובים שאהבו אותך אהבה אמיתית ללא שום תנאים.
אני זוכר איך נפגשנו בפעם הראשונה לפני שלוש-עשרה שנה, כשהצעת לי, סטודנט דלפון לספרות, להיכנס לגור בחדר בדירתך עד שאתאושש כלכלית. פתחת את הדלת בחיוך רחב, ואני מילמלתי, שלום, גברת רביקוביץ, ואמרת, "אני אסתפק בדליה".
אני זוכר איך דאגתי להיות כל הזמן בשקט, או לא להימצא בדירה בכלל, כי חשבתי שאת צריכה שקט בשביל לכתוב, וגערת בי, "אתה בא ויוצא כמו עכבר", ואמרתי שזה בשביל השירה, וענית, "זה בסדר, אתה לא מפריע. אני כותבת רק בלילות. אז אני רואה את העולם בנגטיב".
אני זוכר איך תיכננו ללכת להרבה סרטים, ובסוף הלכנו רק ל"עגבניות ירוקות מטוגנות", שבאמצעו לחשת לי, "אני מרגישה שאני מזקינה תוך כדי הסרט".
אני זוכר איך נרתמת לעזור לי בניתוח שירך "רחיפה בגובה נמוך", שהגשתי כעבודת גמר באחד הקורסים באוניברסיטה, וכשקיבלתי ציון נכשל על העבודה צחקנו יחד שעות על המשוררת שאינה מבינה את שיריה, ואיך אמרת, "אני מקווה שבניתוח השיר של לאה גולדברג אני אגלה יותר עמקות והבנה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
"כמה כעסת על עצמך שלא עלה הדבר בידייך"
|
|
 |
|
|
אני זוכר איך לפני עשר שנים נסעתי איתך להרצאה שנתת לתלמידי בית ספר תיכון בכפר סבא, ובתום ההרצאה שאלה אותך תלמידה למה השירים שלך כל כך עצובים ומלאי סבל, וענית לה בחיוך, "בשירים הדברים עוברים דרך פילטרים של עידון וריכוך, אז תארי לך איך זה בחיים", ובאולם העמוס בני נוער השתררה שתיקה גדולה.
אני זוכר איך הייתי מתקשר אלייך ושואל לשלומך, והיית אומרת, "לא טוב". והייתי שואל, מה את עושה? והיית משיבה, בלקוניות הידועה שלך, "בבוקר מחכה לערב ובערב מחכה לבוקר". והייתי בא והיינו יושבים שעות ושותקים. כי היה לך רע. וכשהיה לך רע שום דבר לא עזר.
אני זוכר איך חלמת שניסע מכאן ונקים היאחזות בגיברלטר.
אני זוכר איך נסעת לניו-יורק לחודש, וכששבת שאלתי, איך היה? וענית, "הרום סרוויס במלון היה נהדר", וכששאלתי אם לא טיילת בעיר ענית, "הנוף בחלון היה מקסים וזה הספיק".
אני זוכר איך מעל הכל היתה תמיד תלויה אהבתך לעידו. אהבה ענקית וגעגועים אינסופיים בכל השעות ובכל הימים.
אני זוכר איך הפכת עולמות לסדר לינה ומקום עבודה לנער פלסטיני שהחליט שלא טוב לו בחברון והוא רוצה לגור בתל אביב הגדולה. וכמה כעסת על עצמך שלא עלה הדבר בידייך.
אני זוכר איך כל ראיון עיתונאי היה מתיש את כוחותייך. ואיך בראיון האחרון שהענקת ל"ידיעות אחרונות" נלחמת עד זוב דם כדי שיסכימו לגלות הבנה ולמחוק ממנו כמה שורות. איימת להתאבד, אבל גם זה לא עזר, עד שלבסוף הושגה "פשרה" והוסכם שחברתך אורלי קסטל-בלום תקרא ותערוך את הכתבה לפני פרסומה, וכפי שאמרת, "אורלי ניקתה את הדם. מעשה של הצלת נפשות. אם לא היתה אורלי, הייתי מתה".
אני זוכר איך שאלתי אותך, בראיון האחרון שקיימתי איתך לרגל שבוע הספר, אם את כותבת שירים חדשים, ולאחר שתיקה ארוכה ענית שלא, לא תכתבי עוד שירים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | אני זוכר איך לפני עשר שנים נסעתי איתך להרצאה שנתת לתלמידי בית ספר תיכון בכפר סבא, ובתום ההרצאה שאלה אותך תלמידה למה השירים שלך כל כך עצובים ומלאי סבל, וענית לה בחיוך, "בשירים הדברים עוברים דרך פילטרים של עידון וריכוך, אז תארי לך איך זה בחיים", ובאולם העמוס בני נוער השתררה שתיקה גדולה | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
