אנוויל – סיפור על
להקה שסירבה לוותר
חברי להקת ההבי מטאל, אנוויל כבר החלו להחזיר ציוד ולחפש עבודה. אך פתאום, אחרי גיל 50 יש להם סרט מצליח, סיבוב הופעות והמון מעריצים. סיפור על אנשים פשוטים שסבורים שקרה להם נס
בתום המופע מיהר להתייצב בחדר ההלבשה והכריז שהוא המעריץ מספר אחת של הלהקה באנגליה. חבורת מגודלי השיער מטורונטו חיבבה את הכנות של הנער והציעה לו להצטרף לטור.
גרבאסי, בנו של מרצה לכלכלה מאוקספורד, עזב את הבית, יצא עם אנוויל לדרכים וצבר קילומטרז' מרשים של חוויות: נסיעות ארוכות מהופעה להופעה בוואן הלהקה המטונף; הלילות הקרים שבהם הצטופפו כולם באותו חדר מלון; פסטיבל רוק כבד למען אפריקה, שבמהלכו שאל אותו אחד מחברי הסקורפיונס ברצינות תהומית "מי זו אפריקה?" והרגעים הרבים שבהם דחה בנימוס הצעות להשתתף באורגיות שהתרחשו, תרתי משמע, מתחת לאפו.
20 ומשהו שנים חלפו. גרבאסי התבגר. מלבד בת משותפת עם חברת הספייס גירלז, ג'רי האליוול, הוא הספיק למנף מאז קריירה הוליוודית כתסריטאי שחתום בין היתר על סרטו של סטיבן ספילברג "טרמינל". הרפתקת הנעורים עם אנוויל נשארה רק זיכרון רחוק. השירים שפעם הפכו את עולמו לא זכו אפילו להופעת אורח בודדה במערכת הסטראו שלו. עד שלילה אחד, תוך כדי שיטוט סטנדרטי להפגת השעמום במנוע החיפוש של גוגל, ניקרה בראשו שאלה מסקרנת - מה לעזאזל קרה במהלך השנים לגיבורי ילדותו.
גרבאסי הקליד את שם הלהקה, לחץ אנטר והיה משוכנע שבקושי ימצא ברשת אזכורים לחבריו מהעבר. כמה שניות אחר כך הוא שמח להתבדות בגדול: לא רק שאנוויל חיה ובועטת, אלא מאז שנפרדו דרכיהם היא הקליטה עוד תשעה אלבומים. גרבאסי החליט ליצור מיד קשר עם קודלואו בן ה-53, איש משפחה שבמקביל למוזיקה עבד עתה כנהג של חברת קייטרינג, המספקת ארוחות צהריים לבתי הספר האיזוריים בטורונטו. משם הדרך הייתה קצרה גם אל רוב ריינר (לא הבמאי), מתופף הלהקה הוותיק שמתפרנס עכשיו כשיפוצניק.
הם סיפרו לו שאנוויל אכן המשיכה להקליט ולהופיע, אבל מול קהל של עשרות צופים בלבד ועם אלבומים שבלשון המעטה לא ממש נחטפו מהמדפים. גרבאסי, טיפוס נוסטלגי, זיהה סיפור אנושי מצוין והציע שיעבדו יחד. קודלואו, טיפוס רגשן, פרץ בבכי.
"מה פתאום שיעשו עלינו סרט?", תהו השניים באוזניו, מודעים היטב לכך שאחרי הכל הם חבר'ה בני 50 פלוס שמופיעים כבר 30 שנה בשוליים ומאמינים שעדיין אפשר לעשות את זה עם שירים כמו "תראי לי את הציצי" ופואמות על האינקוויזיציה בספרד. גרבאסי, לעומתם, היה משוכנע שיש כאן סיכוי ללהיט. מרכיבי סיפור כמעט זהים לספיינל טאפ (קומדיית הרוק המוקומנטרית מ-1984), רק שהפעם מדובר בגרסת המציאות. גם מצירוף המקרים המופלא, העובדה שהמתופף רוב ריינר נושא אותו שם של במאי סרט הפולחן ההוא, קשה היה להתעלם.
אלא שגרבאסי כלל לא היה בטוח שהפרויקט יתרומם. הוא ידע שרוב המימון ייפול על כתפיו וחשש מהסתבכות כלכלית. בשלב ראשון החליט לזמן את קודלואו ללוס אנג'לס לפגישה
כבר בשיחת הפתיחה עם ליפס התרשם זאיליאן מהפוטנציאל, אבל הפור נפל סופית בזמן שישב במטבח ודיסקס אופציות עם גרבאסי. שם, בזווית העין, הבחינו שניהם בקודלואו שבדיוק עמד בגינה ותיאר בהתרגשות לאשתו של התסריטאי הבכיר את הטכניקה המיוחדת שבאה לידי ביטוי בסולו גיטרה. באותה שנייה אמר גרבאסי לעמיתו: "זה סיפור על בן אדם שמסרב לוותר. אחד שמשוכנע שלמרות הכל יש לו עתיד". גם זאיליאן השתכנע.
סרטו של גרבאסי, "אנוויל - סיפורה של אנוויל", יצא לפני כמה חודשים לאקרנים וקטף את תואר הסרט הדוקומנטרי המצטיין בפסטיבלים בשיקגו וקלגארי. בפסטיבלים של לוס אנג'לס וסידני הוא זכה בפרסי בחירת הקהל. בתום כל הקרנה נעמדו הצופים ומחאו כפיים. הטיימס הלונדוני כתב כי "ייתכן שזהו הסרט הגדול ביותר שנעשה אי פעם על רוקנרול". קיאנו ריבס, השחקן והמוזיקאי, הצהיר כי "זהו סרט מעורר השראה על אנשים מעוררי השראה".
את חברי להקת אנוויל קשה מאד להשיג בימים אלה. הצלחת הסרט הובילה לביקוש חסר תקדים להופעות. ממש מיני היסטריה, בטח במושגים של ליפס וחבריו. במשך שבועות קיימתי עם מנהלת הלהקה ג'ני מודלין משא ומתן קשוח, כדי שתמצא לי איזה סדק תקשורת קטן בין המסע באנגליה לסיבוב ביפן. ככה זה כשהתהילה נוחתת בבום. "אני חי בחלום", מאשר קודלואו בפתח השיחה שלנו. "מדהים, ויש הרבה דברים פילוסופיים להגיד על מה שקרה בשנה האחרונה. מרתק, ממש רוחני".
מה, למשל?
"נסענו לפסטיבל הקולנוע בסן פרנסיסקו ובחדר ההלבשה אני ורוב, המתופף, התחלנו לדבר על העבר שלו. 40 שנה אנחנו מכירים ואף פעם לא שוחחנו לעומק על העובדה שאבא שלו ניצול שואה. ממש לפני שעלינו והאולם היה מלא הייתה לי הרגשה של 'מה אנחנו עושים כאן?' ופתאום הכה בי שכל העניין זה נס, ולא רק בגלל שעשינו סרט מצליח, הנס הגדול הוא שאבא של רוב שרד את אושוויץ ואנחנו כאן".
איך באמת לא עלה ביניכם עד היום עניין השואה?
"באותם רגעים אמרתי לו 'למה לעזאזל לא דיברת אף פעם? ספר לי הכל'. ואז יצאו כל הרגשות, כולל ההדחקה הארוכה. הבנתי שההתייחסות לכל הנושא במשפחה שלו הייתה לקבור את זה. להמשיך בחיים. אבל מה שמדהים באמת זה שאחרי שבועיים הגענו לפסטיבל הסרטים של מייקל מור, ומור עלה על הבמה ואמר 'תודה לאל שאבא של רוב שרד את אושוויץ'. ותבין, אף אחד מאיתנו לא העלה את זה בפניו. רק עכשיו אנחנו קולטים כמה זה היה חשוב להתפתחות שלנו. הרבה אלמנטים של אמונה".
גם לקודלואו עצמו יש שורשים יהודיים מוצקים. הוריו הם מהגרים מפולין שהכירו והתחתנו בקנדה. כדי לקרב את הילדים למסורת מבית סבא עברה המשפחה להתגורר באיזור באתהרסט-ווילסון שבטורונטו, שכולל לא מעט בתי כנסת ומעדניות כשרות. הם קיוו שסטיב יצעד בעקבות אחיו במסלול הבטוח של עריכת דין או ראיית חשבון, אולם ליפס גילה עניין דווקא במוזיקה. ההורים קנו לו גיטרה לבר מצווה, אבל הפסיקו לממן את השיעורים כשגילו שבמקום נעימות קלאסיות של "הבה נגילה" הוא מעדיף להתרכז בצלילים של לד זפלין ודיפ פרפל.
"אמא שלי היא הטיפוס הכי יהודי שתפגוש", קודלואו צוחק. "השאלות שלה הן תמיד מה שלום הנישואים ואם אני מסתדר בעבודה. תחשוב שהופעתי אצל קונן אובריין, תוכנית האירוח המובילה בארצות הברית, עשרה מיליון צופים, והשאלה הראשונה שלה כשחזרתי הייתה 'וכסף ראית מזה?'. אני בן 53 ועד היום כשאני מאחר בשתי דקות זה ישר טלפון עצבני 'איפה אתה?' ובכל זאת, בכל מוצאי שבת אני לוקח אותה לראות סרט בקולנוע".
הוא למד בבית ספר יהודי, שאליו נשלח על ידי הוריו כדי שילמד קצת עברית ואולי אפילו ימצא איזו יהודייה כשרה. התוצאה המשעשעת, נזכר קודלואו, הייתה חברה נוצרייה ושיר שנהג לזמזם בהפסח קות: "אוי, אוי, אוי, מוישה שכב עם גויה. מה קרה לבני היהודי? שלחתי אותו לבית הספר ללמוד קרוא וכתוב ובמקום זה הוא דופק שיקסעס בלילות".
השורות האלה ממצות את הקשר שלך ליהדות?
"אני מאד גאה להיות יהודי, אבל לא מצטיין בפרקטיקה ולא מקפיד על הכללים, אם אתה מבין אותי. אני אשמח לבוא להופיע בישראל ומקווה שייצא לי, כי עוד לא הייתי אצלכם. אתה יודע מה שמעניין. יש לנו אלבום שנקרא 'סטיל גואינג סטרונג'. אם תחפש, תמצא שם שיר שנקרא 'הוליווד', שהוא מאד גזעי ומדבר על ישמעאל ויצחק. זה הרקע שלי".
הנה, אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם, רק זכרו שליפס הוא לא בדיוק אלתרמן: "ישו נצלב / משה חצה את הים / ראיתי את זה בסרט בטלוויזיה / התנ"ך הוא ספר / מתחיל באדם וחוה / מלא בממבו ג'מבו / האם אתם מאמינים? / הוליווד, הולי שיט".
מילים אף פעם לא היו הצד החזק של אנוויל, להקה שכיוונה פחות לחובבי השירה ויותר לגברים צעירים וחרמנים שאוהבים גיטרות מנסרות. ובכלל, אם מתעקשים, היו אלה דווקא הלמות התופים שהולידו את הסיפור של אנוויל, אותם תופים ששמע ליפס מאחד החלונות בעודו צועד ברחוב בגיל 14. הוא נקש על דלת הבית שממנו בקעו הקולות ופגש בצדה השני מתופף אנרגטי, רוב ריינר, שמלווה אותו עד היום.
ריינר הוא בנו של תכשיטן יהודי ממוצא הונגרי, ניצול אושוויץ, שאף פעם לא התעניין יותר מדי במצב הלימודים של הילד ורק רצה שהחיים ימשיכו לחייך אליו. למעשה, הוא אף איים על רוב הצעיר שישבור את רגליו וידיו אם יעז לעזוב את התופים. את אותה רוח גבית המשיך להפגין אבא ריינר כשסייע במימון האלבום הראשון של הלהקה.
אנוויל אולי לא הותירו חותם משמעותי בתולדות המוזיקה, אבל התקליט שלהם "מטאל און מטאל" משנת 1982 בכל זאת נחשב לציון דרך בין חובבי הז'אנר. במסגרת הצילומים פגש גרבאסי את לארס אולריך, המתופף של מטאליקה, שבמשך חצי שעה לא הפסיק לדבר על ההשפעה הגדולה שהייתה לקנדים על המוזיקה שלו. גרבאסי כל כך הופתע מהמילים החמות על אלילי נעוריו עד שפשוט קם וחיבק את אולריך בהתרגשות.
"אתה רוצה לשמוע מה זה מוזיקה?", שואל כעת קודלואו ומספק מיד את התשובה, "חומר טוב, כימיה עם החברים ואולי לא פחות חשוב - מנהל מוצלח והרבה מזל. בשביל רבים להקת רוק זה לימוזינות וכוכבים שמתפנקים כמו תינוקות. אז אלה אחד למיליון. 99.9 אחוז מההרכבים לא שורדים או חיים במחתרת. לזה הגענו, אבל נשארנו לא בגלל הכסף, כי הוא לא היה. אני ורוב המשכנו לנגן ולהיות ביחד, כי בשורה התחתונה היה לנו אותו חלום".
ההתפכחות הזמנית שלהם מהחלום אירעה ב-1983 כשדיוויד קרבס, שניהל אז את אירוסמית, החתים אותם על חוזה. היו להם תוכניות גרנדיוזיות ביחד, אבל הפרויקטים נתקעו ובשלב מסוים קרבס פשוט הפסיק לענות לטלפונים מחברי הלהקה. כל הניסיונות לשחזר את ההצלחה הקצרה נכשלו, חברים עזבו את ההרכב, הצטרפו חדשים. אנוויל הפכה ללהקה שמופיעה באולמות קטנים מול עשרות אנשים שנראו פאתטיים כמעט כמוה.
"לא מצאתי בזה בעיה", קודלואו מדגיש, "זה דווקא יותר קל. כשיש עשרה צופים אין לחץ של אלפים ברקע. העיקר אצלנו היה לנגן ולא משנה מה יהיה. זה נשמע מטורף, אבל כשיש כמה צופים באולם כולם הופכים לרלוונטיים. תוך שני שירים אתה מכיר את הפרצופים וחייב שהם ייצאו מרוצים. באצטדיון מלא אין לך מושג מי ראה אותך".
בגיל 50 פלוס לא הרגשת קצת זקן לשיער ארוך ומעילי עור?
"אני לא חושב שלגיל יש משמעות. אחת הלהקות הראשונות שניסינו לחקות הייתה בלאק סבאת', והיום תראה ילדים בני 16 מנגנים את המוזיקה שלה והיא עדיין חיה ובועס טת. גיל 50 לא אומר שזהו, סיימת את חלקך. יכול להיות שמשהו חדש עומד לקרות והכי חשוב שתמשיך להרגיש חי".
במקביל למפגש המחודש עם גרבאסי, יצרו חברי אנוויל קשר עם טיזיאנה אריגוני שהזדהתה כמעריצה ותיקה והבטיחה לארגן ללהקה מסע הופעות אירופי. עד לרגע זה לא ברור אם אריגוני היא שוודית או איטלקייה, אבל מה שבטוח זה שהיא קצת מופרעת, לא ממש יודעת אנגלית וסובלת מבעיית זמנים רצינית. בין ההשלכות, שמונצחות כמובן בסרט, תוכלו למצוא איחורים לרכבות, לינה בשדות תעופה ובעל מועדון חמום מוח מפראג, שסירב לשלם ללהקה כשהתייצבה במקום שעתיים לאחר מועד ההופעה.
זה מצחיק, זה עצוב וזה בעיקר נוגע ללב, למשל בסצנה שבה מוזמנת אנוויל לנגן כלהקה המרכזית בפסטיבל רוק באיזה חור בטרנסילבניה. האמרגן המקומי מבטיח להביא לאירוע 10,000 צופים, אבל ביום המופע מתברר שרק 178 איש התייצבו בקהל. "כמה אהבה בן אדם יכול להכניס לדבר הזה", אומר שם ליפס ברגע של ייאוש.
"אני לא יודע אם הייתי קורא לזה חיים קשים", הוא אומר עכשיו, מעודד מהתפנית הדרמטית בסיפור שלו ושל חבריו. "לכל אחד יש מאבק. ראיתי את הסרט על מטאליקה שהיא להקה פי אלף יותר מצליחה מאיתנו ואלה אנשים אומללים, שבקושי יכולים לראות אחד את השני. כל אחד נאבק על חייו ואיך שאני רואה את חיי הם לא היו רעים. יש לי משפחה שאני אוהב, להקה, בית. המשכתי ליצור במשך 30 שנה. היה קשה, אבל זה מראה לך כמה חיים הם הפכפכים".
הסרט מתאר את ניסיונות החזרה של אנוויל למרכז הבמה, שבמסגרתם הם יוצרים קשר עם המפיק המוזיקלי המוערך כריס טסנגריידס, שעבד איתם בימי הזוהר הקצרים של תחילת שנות השמונים. הלהקה שולחת לטסנגריידס קלטת עם חומרים חדשים והוא דווקא מגלה עניין. אלא שבמהלך פגישה ראשונה מסביר להם המפיק שתמורת עבודתו יידרשו לשלם לו 20 אלף דולר, לא בדיוק סכום זמין לנהג הקייטרינג ולחברו השיפוצניק. ליפס הולך לאחותו, אשת עסקים מצליחה, ומקבל ממנה הלוואה.
"אפשר להגיד הרבה על משפחות יהודיות", מפרשן קודלואו, "דבר אחד אי אפשר לקחת מהן: גם אם הן לא מסכימות איתך על הדרך, הן תמיד יעמדו לצדך. עד גיל מבוגר חשבו אצלנו שמדובר רק בתחביב. אפילו עכשיו אמא שלי אומרת 'אם היית לומד?', אבל במקביל תמיד אמרו לי "תמשיך עם המוזיקה המשיגנע שלך".
כשסיימו להקליט את החומר פנו ליפס וריינר לחברות התקליטים שהשיבו כולן במסר קצר ואחיד. לא רלוונטי, לא אקטואלי, איפה הייתם ב-30 השנים האחרונות? בלית ברירה הם נאלצו להדפיס ולשווק את האלבום בעצמם. במהלך הסרט רואים את טרוי, אחותו של רוב המתופף, מבהירה לאחיה ולחברו שזה נגמר. שיתחילו למצוא לעצמם חיים חדשים ואיזה מקצוע שיכניס קצת כסף. שיפסיקו להיות לוזרים.
קודלואו יודע שהפגישה עם גראבסי הייתה סוג של נס. בלי הבמאי והסרט המצליח, סביר שאנוויל הייתה ממשיכה לשקוע עד הסוף המר. "סיפור סינדרלה", הוא מאשר, "אתה פוגש מישהו שהיה מעריץ שלך בגיל 16 והוא הופך לתסריטאי הוליוודי. כשהוא התקשר ואמר לי שהוא מתכוון לעשות עלינו סרט ירדו לי דמעות. אמרתי 'אלוהים, זכיתי בלוטו'".
350 השעות שצילם גרבאסי הזדקקו בחדר העריכה ליצירה קטנה וקסומה על מוזיקה, חברות וכח רצון. הבאזז שעשה הסרט היה מרשים. להקת פרל ג'אם ביקשה את הדי וי די כדי לצפות בו שוב ושוב בנסיעות הארוכות באוטובוס שלה. בהופעות האחרונות של הלהקה אפשר היה להתחכך בדסטין הופמן, המוזיקאי דיוויד ביירן וסולן קולדפליי כריס מרטין.
"אני המום רק מכמויות האימיילים שאני מקבל ובעיקר מהתוכן", מספר קודלואו. "גיטריסט שהפך לנכה מתאונה סיפר לי שהסרט נתן לו כוחות להקים מחדש את הלהקה שלו. חולי סרטן כתבו שנתתי להם תקווה להמשיך במאבק. מצד אחד זה ריגש אותי עד דמעות, מצד שני זה כאב. מי אני? גיטריסט שמה שיש לו למכור זה רק סיפור אישי?".
תקופה יפה עוברת על ליפס והחבר'ה, יפה ועמוסה. בחודש הבא ייפתח סיבוב הופעות בארצות הברית וקנדה שנקרא "חוויית אנוויל", ומיד אחריו תצא הלהקה למספר הופעות באוסטרליה. חוץ מזה, הם כבר פרסמו ספר, מפתחים תוכנית ריאליטי ובאפריל ייכנסו להקלטות אלבומם ה-14. לא לדאוג, יש גם חברת תקליטים מובילה שתוציא אותו.
"אני לא משלה את עצמי שרק בגלל המוזיקה שלנו אנחנו מצליחים היום", מודה קודלואו, "הסרט נתן דחיפה עצומה, קידום המכירות הכי גדול שהיינו יכולים לבקש, ואין סיכוי שנחזור לנקודת ההתחלה. עובדה, אף אחד מאיתנו כבר לא עובד ואנחנו פול טיים במוזיקה. אבל אם תשאל אותי, אני אומר לך שעשינו את זה מזמן. הניצחון נמצא בעובדה שאף פעם לא ויתרנו. אף פעם בחיי לא הייתי מריר וכעת אני רק מתפלל שכמו שהתנהלנו עד עכשיו, האגו לא ייכנס פנימה. זה הדבר הכי מרושע".
תגיד, פרגנו לכם בסביבה הקרובה?
"מאד, אבל אתה יודע מי הכי עצבן אותי? אלה ששאלו 'וכשתהיה למעלה תזכור אותי?', יא חתיכת חרא, אם ככה ראית את החברות שלנו, ככזו שתלויה באיזה תנאי, אז אתה כנראה לא יודע איזה בן אדם אני".
אמת. האיש שהתפרסם בראשית הדרך כגיטריסט הביזארי עם הוויברטור, הוא בסופו של יום יהודי טוב מקנדה ואיש משפחה למופת. מפגן הצניעות המשכנע שלו נותן לי אור ירוק לפצוח בווידוי. בתחילת שנות השמונים, אני מספר לו, הייתי בשליחות עם הוריי בפריז. נער, חובב רוק כבד, שלא הפסיק לשרבט שמות של להקות על כל המחברות שהיו לו בתיק. עד היום מסתתרות להן איפשהו כמה כאלה, מעוטרות בשם אנוויל, שנרשם בשקידה בכתב ידי, עם כל הגרפיקה המיוחדת.
ליפס נאנח בצד השני של הקו. "פאק, בן אדם", הוא יורה לפתע. "כל פעם שמישהו מספר לי דבר כזה עוברת בי צמרמורת. ממש הצלחנו אז, נכון?"
נא להמתין לטעינת התגובות
