ייסורי לנון הצעיר
ההתעללות המילולית בילדים בעלי מומים. המפוחית שגנב בדרך להופעה. הבכי על מדרגות הקולג' לאמנות. המשיכה המינית לאמא ג'וליה שנדרסה למוות. והסטירה שנתן לחברתו הראשונה בגלל שסירבה להתמזמז. סרט חדש חוזר אל תקופת הנעורים של ג'ון לנון - פרחח רגיש, מוכשר וקצת מוזר, שהתרוצץ ברחובות ליברפול. יום אחד הוא עוד יהיה מפורסם יותר מישו
נער מוכשר אך מוטרד שנקלע בין שני עולמות, שתי נשים. אמו, גוליה, ממעמד הפועלים, אישה מלאת חיים ובדרך כלל נעדרת, ודודתו, מימי סמית, מכובדת, נוקשה ונוכחת בצורה שתלטנית. ג'וליה אהבה את לוני דונגן; מימי האזינה לצ'ייקובסקי. במקרה של לנון, הטבע גבר על הסביבה.
ג'ון לנון, שמגולם בסרט על ידי ארון ג'ונסון, הוא ילד שרגישותו גברה עם השנים ויהירותו מותנה. הוא מתלבש אמנם כמו טדי בוי, אך הצופים בקושי זוכים להציץ בהתנהגות העבריינית למחצה שאפיינה את שנות התיכון שלו-הכנופיות שהנהיג, הגניבה מחנויות, התלמידים והמורות חסרי האונים שהטריד ללא הרף, או העיסוק המוזר שלו במוגבלים ובבעלי מום-מוקסם מהם מחד, ולועג להם מאידך. בסרט "לילה של יום מפרך", וילפרד ברמבל, המגלם את סבו של פול, שואל את לנון אם הוא מוד (אופנתי) או רוקר. "אני מוקר", עונה לנון. זו הייתה האמת.
לנון מילא את המחברות שלו בבית הספר קוורי בנק בציורי גרוטסקות אנושיות, וכפי שהביוגרף הראשון שלו, ריי קולמן, הגדיר זאת, "פיתח יכולת אינסטינקטיבית ללעוג לחלש, שאליו לא הייתה לו שום סבלנות". אחת מחברותיו הראשונות, תלמה פיקלס, שלמדה עם לנון בבית הספר לאמנות בליברפול, נזכרה מאוחר יותר: "אם עבר מישהו צולע, נכה, בעל גיבנת או בעל מום כלשהו, לנון מיד צחק, רץ לעברו ועשה פרצופים איומים".
ייתכן ששורשי האכזריות שלו, כמו הזעם שהתפרץ מפעם לפעם והפך לאלימות פיזית נגד הקרובים אליו ביותר-חברים, חברי הלהקה, בנות זוג-טמונים בהרגשתו התמידית כילד שלא ממש שייך לשום מקום או לאף אחד. דודתו מימי התייחסה אליו לפעמים כבן שלה, ולפעמים כשווה אליה. אמו ג'וליה אהבה אותו כאשר ראתה אותו, אך לא הייתה בסביבה רוב תקופת ילדותו. אביו, אלפרד "פרדי" לנון, נעלם גם הוא מחייו, כאשר נטש את המשפחה זמן קצר לאחר שבנו היחיד נולד.
מותו של תחליף האב של לנון, בעלה של מימי, ג'ורג', בשנת 1957, היה הראשון מארבעה מקרי מוות שפצעו אותו והקשיחו אותו עוד לפני שמלאו לו 26 שנה. ג'וליה הלכה לעולמה כעבור שנה, כאשר ג'ון היה בן 17. חברו הטוב ביותר, סטיוארט סטקליף, מת בפתאומיות משטף דם במוח בשנת 1962, והמנהל והמורה הרוחני שלו בריאן אפשטיין, שאהב את לנון אך לא זכה לגמול על כך, מת ממנת יתר בשנת 1967.
אמו ג'וליה נדרסה על ידי מכונית שבה נהג שוטר, בעת שעשתה דרכה חזרה מביקור בביתה של מימי. לנון הסתגר בתוך עצמו, וכמעט לא דיבר עליה, עד שנים מאוחר יותר, כאשר הטיפול הפסיכיאטרי סייע לו לשחרר את הזעקה המוזיקלית "אמא" באלבום הסולו הראשון שלו.
הביוגרף האחרון של לנון, פיליפ נורמן, טוען שלנון בן ה-14 נמשך מינית לאמו, וחש גירוי מיני בעת שנגע בטעות בחזה שלה. "תהיתי אם היה עליי לעשות עוד משהו", אמר לנון לעיתונאי שנים מאוחר יותר. "אני תמיד חושב שהיה עליי לעשות זאת. אני מניח שהיא הייתה מרשה לי". הסרט מתייחס ברמיזה לרגע הזה, אך נסוג במהרה. וייתכן שטוב שכך, בהתחשב בנטייתו של לנון להגיד דברים מזעזעים רק בשביל הקטע, כדי לראות את התגובות. הצורך המוקדם שלו למרוד ולהעליב נותר עמו שנים לאחר שהפך למבוגר. התבגרותו התעכבה בעזרת כלוב הזהב הסלבריטאי שבו חי ובסיוע המון אל-אס-די, שלקח כמעט על בסיס יומי בין אמצע שנות השישים לסופן, כאשר נדמה היה שהוא נחוש להשמיד אחת ולתמיד את נפשו המיוסרת.
הסערה הרגשית בילדותו ובגיל ההתבגרות של לנון
החיים המוקדמים של לנון היו נוחים מבחינה חומרנית, אך לא יציבים מבחינה רגשית. בקולג' לאמנות, בשלהי הסרט, הוא מצא סוף סוף מיליה שבו כמעט הרגיש שייך. לנון היה בוהמיין ומורד, ולסירוגין יהיר וחסר ביטחון בצורה נוירוטית; האאוטסיידר הקלאסי שבעצם סימן את גבולות המיינסטרים בהתנגדותו להם. הוא היה ילד של שום מקום שהפך לכוכב הפופ המפורסם ביותר של בריטניה, אך מעולם לא הצליח להתנתק לגמרי מהסיבוכים הרגשיים של ילדותו הבעייתית.
הקומיקאי ג'ימי טרבוק למד עם לנון בבית הספר היסודי דובדייל והכיר אותו כל חייו. בסרט "ילד של שום מקום", מופיעה דמותו של טרבוק בסצנה קצרצרה. לנון חולף על פניו תוך כדי רכיבה על אופניים וצועק לעברו: "טרבוק! זוז מכאן, חתיכת ממזר שמן!".
"תמיד הסתדרתי טוב מאוד עם ג'ון", אומר טרבוק. "הוא היה מצחיק אותי. חתיכת טיפוס, סרקסטי, כל הזמן פולט הערות עוקצניות. כאשר הביטלס הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, "לאב מי דו", ג'ון השמיע לי אותו, ואז פלטתי את המשפט הקלאסי: "אתם צריכים למכור את זה לאחים אברלי". מה שמראה כמובן שלא היה לי מושג ירוק. וג'ון לא שכח את זה. מאז, בכל פעם שראיתי אותו הוא היה אומר לי, "אנו עדיין כותבים שירים לאחים אברלי"-ומתפוצץ מצחוק.
"למדתי בדובדייל עם ג'ון וגם התגוררתי סמוך אליו, כך שהיינו נתקלים אחד בשני כל הזמן. הוא גר בבית מאוד יפה במנלוב אבניו. הוא לא היה ילד ממעמד הפועלים כפי שרבים סבורים, זה בולשיט. הייתה לו ילדות מאוד יפה. אני יודע שהיא לא הייתה כזו בכל הקשור לעניין של אמא שלו והדודה מימי, אבל מבחינה כלכלית לא היה חסר לו דבר.
"אני זוכר ששיחקנו כדורגל יחד בחצר, הוא היה כמו כל ילד אחר. לא טיפוס מתבודד שיושב בפינה. אם הייתה איזו קטטה או משהו, הוא היה שם עם כולם, בפנים, בדיוק כמוני. רק מאוחר יותר, עם יוקו, הוא הפך לפציפיסט, אבל הוא היה רחוק מאוד מזה. הוא לא חיפש מכות, אבל גם לא היה נרתע אם היה צריך להיכנס לקטטה. כאשר היינו מבוגרים יותר היה לו קטע כזה במסיבות-הוא היה שם לך סם מרץ במשקה. כאשר הייתי בן 24 בערך הוא עשה לי את זה באיזה מסיבה. הייתי כמו השפן של אנרג'ייזר במשך ארבעה ימים!
"אבל הוא היה בחור טוב, אחד מהחבר'ה, כך אני זוכר אותו. הביטלס פתחו את הדלת עבור כישרונות מליברפול. ג'רי מרסדן, סילה בלק ואנוכי תפסנו על זה טרמפ ועברנו ללונדון. פתאום אנשים התעניינו בצפון מערב אנגליה, ובפעם הראשונה המבטא שלך לא הפריע. זה היה נפלא".
רוד דיוויס החל לנגן בלהקה של לנון בתיכון, 'קוורימן', בשנת 1956. הוא פרש כאשר פול מקרטני הצטרף ומאז 1997 הוא מנגן גיטרה ב"קוורימן" המחודשת.
"אחת המטרות של נגינה ב'קוורימן' הייתה להרשים את הבנות", נזכר דיוויס, "פעם הופענו על משאית במסיבת רחוב, והיו כמה חבר'ה שהיו מאוד לא מרוצים מהעניין שג'ון עורר בקרב החברות שלהם. בתום ההופעה היינו צריכים לרוץ ולהסתתר אצל מישהו בבית, עד שבאו שוטרים שליוו אותנו לתחנת האוטובוס, ונסענו הביתה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, זו הייתה הפעם הראשונה שג'ון גרם לבעיות רציניות עם קהל.
"פגשתי את ג'ון בסאנדיי סקול כאשר הייתי בן חמש בערך. הוא מהר מאוד הגיע לשם כאשר עבר לגור עם הדודה מימי. ב- 1956, בבית הספר קוורי בנק, קניתי בנג'ו, וחבר שלי, אריק גריפיתס, הכניס אותי ללהקה של ג'ון. הם ידעו שאני לא יודע לנגן על בנג'ו אבל אריק נהג לצעוק לי מתי להחליף אקורדים. מאוחר יותר קניתי מדריך לנגינה על בנג'ו והנגינה שלי השתפרה, אז ג'ון אמר, "לא, אתה לא עושה את זה". הוא לא רצה שאבלוט יותר מדי.
"ג'ון היה הזמר הכי טוב בלהקה, בהפרש ניכר מכל האחרים, אבל אני לא חושב שמישהו מאיתנו ראה בו כבר אז כישרון גדול. הכישרון הבולט שלו באותה תקופה היה הקריקטורות והקומיקס שלו. ספר הקומיקס שלו, ,"Daily Howl" הסתובב בבית הספר. אפילו כמה מורים קראו אותו והתפקעו מצחוק בחדר מורים. אבל הוא היה תלמיד לא ממושמע, לא תמיד ידע מה הגבולות. אריק אמר שבגדול ג'ון הרס לעצמו את החינוך כי עשה יותר מדי שטויות.
"לא הייתי מודע כלל למשולש ג'ון- ג'וליה-מימי. הכרתי את אמו. היינו הולכים אליה לחזרות. היא מאוד עודדה אותנו. כל פעם שהגענו היא היתה אומרת, "תעיפו את הגיטרות הנוראיות האלה, תנו לי את הבנג'ו", ואז היא הייתה מנגנת בבנג'ו. "היא לא הייתה אמא רגילה, לא הקפידה על כללי הטקס. מבחינתו של ג'ון היא הייתה יותר כמו אחות גדולה".
ביל הארי, חבר טוב של לנון מהקולג' לאמנות בליברפול, יזם בקולג' את ה"מרסי ביט", כתב עת שעסק בסצנת המוזיקה בליברפול וסייע להצלחת הביטלס. הוא כתב כמה ספרים על הלהקה.
"בפעם הראשונה שפגשתי את ג'ון הוא הסתובב עם הסטודנטים בקולג' האמנות של ליברפול, לבוש כמו טדי בוי. כל שאר הסטודנטים הסתובבו במעילים קצרים וצווארוני גולף. חשבתי לעצמי, סטודנטים לאמנות צריכים להיות בוהמיינים ומורדים והם כולם לבושים אותו דבר, כולם קונבנציונלים. רק לנון שונה. הוא מורד, אני חייב להכיר אותו".
בהתחלה הוא היה קצת אגרסיבי. אם גילה שהוא יכול להפחיד אותך במבט, היית תחת שליטתו. לעתים הוא היה מתייחס רע מאוד לסטיוארט (סטקליף) ומשפיל אותו מול אנשים. בקולג', בחורות היו עומדות ומפטפטות בפרוזדור, וכאשר ג'ון היה עובר הן היו משתתקות ורועדות. הייתה לו לשון קצת ארסית. אבל אם לא חששת ועמדת מולו, הוא אהב את זה.
"ערכתי לחברים שלי סטיוארט ורוד מאריי היכרות עם ג'ון והיינו יוצאים יחד ל'יה קרק', הפאב של הקולג' לאמנות ברחוב רייס. ארבעתנו החלטנו לקרוא לעצמנו 'דה דיסנטרס' והתחייבנו להפוך את ליברפול למפורסמת: ג'ון עם המוזיקה, סטיוארט ורוד עם הציור שלהם, ואני עם הכתיבה. טבעתי את המושג 'מרסי ביט', הפקתי עיתון בשם הזה ושכנעתי את ג'ון לספר את הסיפור של הביטלס בגיליון הראשון.
On the Dubious Origins of Beatles, Translated from the John Lennon - זה היה קטע הזוי שסיפר איך אדם ירד משמים על פשטידה בוערת והעניק להם את השם. ג'ון כל כך שמח שפרסמתי את זה, אז הוא הביא לי עוד צרור של איזה 250 סיפורים, שירים וציורים שלו, והתחלתי לפרסם אותם.
"אחד הסופרים האהובים עליו היה ריצ'מל קרומפטון, שכתב את ספרי 'ג'סט ויליאם', והוא מאוד אהב את תוכנית הרדיו "דה גון שואו" (תוכנית קומית מצליחה בשנות החמישים בכיכובם של פיטר סלרס, ספייק מיליגן והארי סי- קומב, שהשפיעה רבות על התפתחות הקומדיה הבריטית והאמריקאית והתרבות הפופולרית, והייתה לה השפעה גדולה על הביטלס ומונטי פייתון). אולם הספר האהוב עליו ביותר היה 'עליסה בארץ הפלאות' הוא היה משוגע על לואיס קרול. פעם מרגרט דקסברי, שהייתה שותפה בדירה עם סטיוארט וג'ון, נרדמה. ג'ון הכריח אותנו לקנות תפוחי אדמה, לתקוע בהם גפרורים ולתלות אותם מעליה, כדי שכאשר היא תתעורר היא תחשוב שיש עליה עכבישים. הוא עשה דברים כאלה כל הזמן.
"אהבתי את האמנות של ג'ון, כי היא הזכירה לי את סטיינברג, האמן האמריקאי. אבל הוא היה מורד. היינו מקבלים משימות בקולג' למשל , המורה אמר לנו "אני רוצה שתציירו את רציפי הנמל". וכאשר הוא אסף את העבודות וסידר אותן לפי איכותן, של ג'ון תמיד הייתה אחרונה. משום שבעוד כולנו ציירנו את המנופים והפועלים, הוא פשוט צייר רגל. או במקום לצייר דוגמנית, הוא צייר את השעון שלה. דודה מימי אמרה שהיא תמיד תזכור אותי, כי הייתי הראשון שכינה את ג'ון גאון. הוא היה שונה. תמיד ניסה למתוח את הגבולות, לעתים קרובות בדרך שובבה".
תלמה מקגוך (פיקלס) הייתה החברה הראשונה של לנון בקולג' לאמנות בליברפול. כיום היא אמנית טקסטיל שזכתה בפרסים רבים ובימים אלה היא כותבת את ספר הזיכרונות שלה, Liaisons.
ואז חלפה על פנינו צעירה ואמרה, "היי, ג'ון, שמעתי שאמא שלך מתה". הרגשתי זוועה. אבל הוא לא מיצמץ ופשוט השיב, "כן". "שוטר דרס אותה, נכון?" היא אמרה. הוא שוב בקושי הגיב ורק אמר "כן, נכון". אמו נהרגה חודשיים לפני כן. הייתי המומה מהריחוק שלו, והתרשמתי מכך שהוא היה חזק מספיק כדי לא להישבר ולהפגין את רגשותיו. כמובן שהכל היה פוזה.
"כשהיינו יחד לבד הוא היה מאוד עדין, מתחשב ונדיב. ברור שמות אמו הטריד אותו. גילינו שמבחינה משפחתית, יש משהו משותף לשנינו, וזה חיזק את הקשר בינינו. במהלך השבוע הראשון ללימודים בקולג' הייתה לנו שיחה חשובה. אני הנחתי שהוא גר עם אביו, אבל הוא אמר לי "אבי ברח כאשר הייתי תינוק". כך עשה גם אבא שלי. לא הייתי תינוקת, הייתי בת עשר. זה מאוד השפיע עליי, עד כדי כך שמעולם לא שוחחתי על כך עם אף אחד. בימינו משפחה חד הורית זה דבר נפוץ, אבל אז זה היה משהו שמאוד התביישת בו. אחרי השיחה הזו עם ג'ן זה היה כאילו שנינו נגד כל העולם.
"כעבור זמן קצר ביקרתי בביתו. לצעירה כמוני שגדלה בשיכון הוא נראה מאוד מפואר. היינו לבד, הוא הראה לי את הבית וקצת התנשקנו והתגפפנו בחדר השינה שלו. פול וג'ורג' הגיעו וכולנו אכלנו שעועית על טוסט. ואז הם ניגנו בגיטרות שלהם במטבח. היה עליי לעזוב מוקדם כי מימי לא הרשתה לבנות להיכנס לבית. היא הייתה מאוד נוקשה.
"היינו נוהגים לצאת אחר הצהריים לבית קולנוע שנקרא פלה דה לוקס, שם אהבנו לצפות בסרטי אימה. אני זוכרת שהלכנו לראות את אלביס ב 'רוק בבית הסוהר' באודיאון. ג'ון לא לקח עמו את המשקפיים. החזקנו ידיים והוא כל הזמן לחץ על היד שלי ואמר, "מה קורה עכשיו תל?" היה כיף להיות עם ג'ון. תמיד שנון, גם אם זו שנינות אכזרית. כל חולשה הכי קטנה אצל מישהו הוא מיד היה מתביית עליו כאילו בעזרת מכשיר מונחה לייזר. אנחנו תמיד התמוגגנו, אבל מי שהבדיחה הייתה על חשבונו לא צחק בכלל. למעט הפעם הראשונה שבה צחק על שמי, לא התנסיתי בחוויה כזו עמו, עד ששמתי קץ ליחסים בינינו.
"היינו מאוד קרובים עד סביבות חג הפסחא כעבור שנה, ב-1959. באמצע מסיבה בקולג' הוא לקח אותי לכיתה חשוכה. הלכנו לשם כי חשבנו שנהיה לבד, אך מהר מאוד התברר שזה לא המצב. ואני לא התכוונתי לעשות מעשה אינטימי בנוכחות אנשים אחרים. סירבתי להישאר, אז הוא סחב אותי חזרה והכניס לי סטירה. היה בו משהו אלים, אך זה בא לידי ביטוי בעיקר באלימות מילולית. כאשר היינו לבד הוא מעולם לא היה תוקפני, להפך. אבל ברגע שהוא הכה אותי, זה הספיק לי, לא הסכמתי אפילו לדבר איתו.
"במשך זמן מה אחר כך נזהרתי לא להיתקל בו. לא התגעגעתי לשתייה ב'יה קרק' איתו, אבל כן חשתי בחסרונה של הקרבה שהייתה בינינו. בכל זאת, הצלחנו להישאר ביחסי ידידות עד סוף הסמסטר הבא. מכיוון שהוא לא טרח לעשות שיעורי בית ועמד לקבל ציון נכשל, השאלתי לו חלק מעבודותיי שמעולם לא קיבלתי בחזרה. מעולם לא תהיתי 'מה היה אילו?' זה נשמע לי לא הוגן, אבל אני חושבת שלא הייתי רוצה להיות נשואה לג'ון-זו הייתה משימה ענקית. בשנה הבאה הוא היה צריך להיות בן 70 ואני לא יכולה לדמיין ג'ון לנון בן 70. אני חוששת שהלהבה הייתה דועכת".
אלן ויליאמס הפך למנהל הראשון של הביטלס בשנת 1959 וב-1960 לקח את הלהקה להמבורג, שם הקריירה שלהם החלה להמריא. הוא עזב אותם כעבור שנה לאחר ויכוח על גובה העמלה. ויליאמס כתב ספר זיכרונות, "האיש שוויתר על הביטלס".
"לנון נראה לי פרחח בטלן, חשבתי שהוא יהיר. אולם כאשר יצא לי להכיר אותו-זה בעצם די טראגי. גם לי, כמוהו, הייתה ילדות לא שמחה, כך שהייתה בינינו מעט הבנה בעניין, למרות שמעולם לא דיברנו על כך. אני זוכר שסטיוארט סטקליף אמר שפעם הוא ראה את ג'ון יושב לבד למעלה, בקצה המדרגות בקולג' לאמנות, ובוכה. מבחינתי, זה היה ג'ון האמיתי. אבל על הבמה, כמובן, הוא היה יהיר.
"האמנתי בלהקה, למרות שבליברפול לא העריכו אותם. מה שהיה שונה אצלם היה האישיות של חברי הלהקה. כי רוב הלהקות היו של בני מעמד הפועלים, ואילו אצל הביטלס, כולם קיבלו חינוך טוב. גם כושר הביטוי שלהם היה טוב יותר. אז חשבתי, 'אני אקח איתם צ'אנס' והחלטתי לקחת אותם במכונית להמבורג. בדרך פספסתי איזה צומת ובסוף הגענו לארנהם שבהולנד. היינו צריכים להעביר קצת זמן, אז קפצנו למרכז העיר ונכנסו לחנות מוזיקה. כאשר יצאנו, הם כולם התפקעו מצחוק. שאלתי "מה מצחיק, חבר'ה?" ואז ג'ון שלף מפוחית. "לעזאזל, הוא גנב מפוחית!", חשבתי , 'אלוהים אדירים, בחיים לא נגיע להמבורג, כולנו נשב בכלא". פעם ראשונה בחו"ל וכבר היתה לו את החוצפה לגנוב מחנות!.
הוא היה בחור רגיש, אבל לא עד כדי כך, כי הוא נהג לקלל את הגרמנים. אמר להם "אנחנו ניצחנו במלחמה" ודברים כאלה. פעם סטיוארט צלצל אליי ואמר, 'הסתבכנו לאללה'. התברר שהקללות של ג'ון היו כל כך קשות, עד שהמפיק פיטר אותם. כאשר הפך למפורסם, מועדון הקאברן החל להתרברב, 'כאן הכל התחיל, אנחנו הפכנו את הביטלס למה שהם'. ג'ון פרסם בתגובה הודעה סרקסטית: "לא, הקאברן לא עשה אותנו, אנחנו עשינו את הקאברן". זה היה סגנון לנון טיפוסי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם