קומדי סטור
ישראל קטורזה מפנטז על ערב עם בר רפאלי. עדי אשכנזי חולקת טראומות של גרושה תל אביבית. שחר חסון מגלם סבתא מפליצה. הסטנד-אפ הישראלי נהנה בימים אלה מהצלחה חסרת תקדים. הקומיקאים המובילים מעדיפים בדיחות על ערסים וחיקויים של אתיופים, בורחים מפוליטיקה, נזהרים מסאטירה ונמנעים מלדגדג את הקונצנזוס. אלון הדר התלווה לאנשים שמצחיקים אותנו ולקהל שמוחא להם כפיים
זה טנגו בשניים. הטלוויזיה זיהתה את הכישרונות, שהתאימו לה כמו כפפה ליד מקבצת נדבות בעידן ההפקות מוגבלות התקציב. גם הקצב - פאנץ' נוגס בפאנץ' - מתאים לאופי השידורים. למי יש סבלנות למערכונים ארוכים בנוסח משה והאורנג'דה או גברת זליבנסקי. גם הסטנדאפיסטים ניצלו את ההזמנות. זמן מסך הוא מקדם הופעות מושלם.
לחשיפה יש מחיר. הערבים האלה הם מצע מצוין לגיוס טאלנטים חדשים לערוצי הנישה בכבלים. ככה, למשל, איתרה מרגלית צנעני את אסייג, ונתנה לו זמן מסך בתוכניתה. "הטלוויזיה גרמה לחלק מהאמנים להישאר חצי אפויים", טוען נדב פרישמן, האחראי על התחום בערוץ ביפ, שבעצמו חרש את במות הסטנד-אפ ואף היה המנהל האמנותי של הקאמל, "ולמי שהוא חצוי אפוי אין מה למכור. זה שהצלחת למלא חמש דקות מסך, זה לא אומר שתצליח למשוך הופעה ארוכה. הלימודים בתחום הזה כל כך ארוכים. יש משהו קריטי באימון. פעם סטנדאפיסט שלא היה לו חומר לשלוש שעות - לא עלה על המסך".
המצב , לדעתו, הולך להשתנות. "אני חושב שאנחנו בשלהי עידן הפאנצ'ים. תבין, אם סיינפלד היה מגיע למועדון ישראלי, הוא לא היה מצליח לעבור עשר דקות. גם את דור המייסדים המקומי - וילוז'ני, רמי שטרן ומודי בראון - היו מורידים אחרי כמה דקות. גיל הקהל הולך ויורד והם רוצים קצב יותר מהיר. אם הסטנד-אפ המקומי לא יתרחב, הוא יגיע למיצוי. אני מרגיש שאנחנו רגע לפני מהפכה".
אבל גם ברנסאנס הזה רק מעט סטנדאפיסטים פותחים במה. ישראל קטורזה, עדי אשכנזי, שלום אסייג, שחר חסון, אבי חזקיה, נדב אבוקסיס, אבי נוסבאום, מובילים את הרשימה. אבל אפילו אדיר מילר היה צריך להמתין שנים עד הצלחת הסדרה 'רמזור' כדי למלא אולמות. כאן נמצא הכסף הגדול (כרטיס להופעה עולה 100-80 שקל , והאמנים המובילים מוצפים בעבודה). צוותא והיכלי תרבות בפריפריה הם הדרך היחידה להזדקן בכבוד במקצוע. אבל ההתרחשות האמיתית נמצאת עדיין במועדונים הקטנים, שם תשלמו 50 שקל עבור כרטיס כניסה. זה קורה במרתונים שנסגרים בשעות הקטנות של הלילה. במועדונים הנסתרים שבהם מנסים הכוכבים הגדולים את החומר החדש שלהם מול קהל. על הבמות האינטימיות שבהן עומד הסטנדאפיסט חשוף לגמרי. במקומות האלה הקהל לא מהסס לצעוק על האמנים, להביך אותם, לגרום לכך שהערב, שרובו היה כתוב ומתוזמן מראש, יהפוך לאורגיה של אלתור פרוע.
עדי אשכנזי, שני בערב, צוותא, תל אביב עשן על הבמה
עדי אשכנזי, עקבים גבוהים, מיני פצצתי, פורצת למגרש. מנצנצת כמו כדור דיסקו, אקסטטית כברמנית במועדון צפוף במיוחד. משחררת צחוק אורגזמי נבוך וכובש. ברוכים הבאים לסטנד-אפ שואו הכי בוהק בעיר.
זה מופע משויף היטב. השיטה: משפטים מהירים, סימפוניה של קולות מתחלפים. אשכנזי היא הדמות על הבמה, והדמות היא אשכנזי. כמעט אחד על אחד. מהמקום הזה הקהל מצפה למונולוג נשי ארוך. היא אמנית הסטנד-אפ הנשית המוכרת והמצליחה בישראל, והקול שלה אמור לייצג מגדר שלם. זה הזמן לראות אם גם היא, כמו רוב בנות ישראל, תאמץ בדום מתוח את הנראטיב הגברי, או תייצר דיבור חדש: מתריס, זועם, פמיניסטי. אבל לפני הכל אשכנזי צריכה להבעיר מנועים. קצת ה'אח הגדול' (כשאתה שומע אותו מדבר, אתה מצטער שהוא לא אילם), הרפתקאות מהתקופה האחרונה (חוויות האימה שלה בהודו במסגרת צילומי העונה החדשה של 'מה זה השטויות האלה') והיידה לפרופיל האישי בג'יי דייט: גרושה ממורמרת בת 40. זוהי הפרגית הלאומית: משוועת לתשומת לב, נמלה פועלת, חופרת בשכל ומאוכזבת כרונית ("מה אתה צועק עליי עם ג'ינס").
לקראת סוף המופע היא מנסה חומר טרי. ניגשת לסטנד עם דפים ושולחת מבט מהיר. "תהיו כנים", היא מבקשת. "אבל בעדינות". מה שלא פוגע - נמחק מיד. ההופעה
בעבר היא דווקא היתה סוס בועט. "כשלא הייתי חשופה לקהל הרחב, הייתי אומרת דברים גסים ואיומים על עצמי. אבל כשאתה נחשף לקהל, מופיע בפני 500 קוני כרטיסים, המרירות שלך נרגעת. במקום של ההצלחה כבר לא תשתמש בטכניקות הקיצוניות כדי למשוך תשומת לב. אבל עדיין רוב המופע עובד על חשיפה. ללכת נורא פנימה, להיות חשוף. המופע הוא תוצאה של החיים שלי ומביא את נקודת המבט שלי. לכן הסטנד-אפ מחובר עם המחשבות שלי. בהופעה טובה אני אומרת באלתורים דברים שמעולם לא אמרתי, אבל הם נשמעים לי מוכרים. זה הסטנד-אפ האמיתי".
שחר חסון, מוצאי שבת, בית ציוני אמריקה, תל אביב
ברגעים הראשונים אתה חושב שהגעת למקום הלא נכון. הבטיחו לך את השם הכי חם בתעשייה, זה שהמערכונים שלו ביוטיוב רשמו למעלה מ-300 אלף צפיות, אבל על הבמה יש להקה פרועה שקורעת מיתרים. אחר כך עולה הראפר אם-סי מנצור על הבמה, ופוצח בשירי נונסנס קורעים. "מרפי, מרפי אתה בן זונה", הוא עושה מחווה לאיש ולחוק. מראה למי יש יותר גדול: "יש לי זין מהודו ועד כוש, מי עשה את החור בגרוש" ("תן לי כאפות על התחת"), ומביא הווי משפחתי משכונת התקווה: "הטבעת את הדג זהב/ גנבת לי את הגורמט/ חאלס, תיתני לאבא גט" (אמא סליחה שאני מתלכלך ללחן של אמינם).
חסון הוא לא סטנדאפיסט, הוא אמן קומיקס. את הדמויות שלו הוא מצייר על הבמה. ג'וקים מעופפים על חשבון ארנונה, חצ'קון שמדבר עם הפלולה, הסבתא המפליצה שלו, שדיים שמוחאים כפיים באמצע הדוגי. זו אחת ההופעות המצחיקות בארץ. מהרגע שהוא עולה, הוא לא מוכן להרפות אפילו לשנייה. לרגע נדמה כי כמה סטנדאפיסטים שונים עומדים על הבמה. חסון מגלם כמה דמויות (אתיופית, חנון ממושקף, בועת מחשבה, סבתא תימנייה) המגיבות בזמן אמת (בקולו) בפאנצ'ים קצרים לקטעי המופע, ואותן הוא מפעיל בעזרת תנועות ידיו.
החומרים שלו מורכבים מפרטי היומיום: סמכטות שנדבקות לאצבעות, מגב שנשבר בניקוי אבק מתחת לספה (הג'וק נתלה עליו), התלמיד הקמצן שפותח את הממתקים בתוך התיק, הריח שאבא משאיר בשירותים. במהלך השבוע הוא בודק מול הקהל חומרים לפינת הסטנד-אפ שלו בתוכנית האירוח של אברי גלעד.
"גדלתי על קומיקס", הוא מפרט מהם מקורות ההשראה שלו. "הסימפסונים, אוגי והמקקים. זה מה שאני רואה כל היום. מעדיף תוכנית של בוב ספוג על זיון. תמיד הצחיק אותי הטמטום. בהופעה אני מכויל כל רגע על האמת הפנימית שלי. אתה כל הזמן מקלף ומקלף. היום כבר אני לא אעשה בדיחות על השואה, אותי מעניין רק הטמטום. אני לא יוצר מתוך מרמור או תסכול, אלא ממחשבות מצחיקות ודמיון מופרך. בהתחלה אמרו לי, אתה מפגר. מי עושה כלב שמתראיין לרפי רשף (לאחר שבעליו דרך עליו בטעות). אבל זה הטמטום שלי. אני אוהב להקצין, לדמיין סיטואציות, לשלב בין עולמות שונים".
ירון ברלד, יום רביעי, פאב הנאפופו, אשדוד
השעה היא 11 בלילה ופאב הנאפופו באזור התעשייה באשדוד מלא. מדי רביעי מתקיים כאן ליין סטנד-אפ. הקהל, בעיקר צעירים בגיל תיכון-צבא, לא מעודכן מראש איזה אמן ינחת הפעם. אמנם הכוכבים הגדולים בסטנד-אפ פותחים קופה לבד, אבל השמות האנונימיים מספקים חוויית צפייה שהיא לעתים אף יותר מעניינת מהזרם המרכזי. הערב מופיע בנאפופו ירון ברלד. בעיני הקולגות הוא נתפס כגאון. האמן הכי מצחיק בתעשייה שרק טירופו, ההליכה שלו עד הסוף, מנעו ממנו לפרוץ את גבולות הגטו. בינתיים.
"אבי לוזון מפליץ", הוא אומר, וענן של טלק לבן יוצא מהתחת שלו. "מפגרת", הוא מרים את קולו על אחת הבנות שלא התרכזה לרגע במופע. "כפיים כפיים", הוא דורש. אחרי לוזון עולים לבמה: ילדה מפגרת, פאבארוטי שבולע מיקרופון, רפי גינת התינוק (מניף בובה עם זקן), נאנסות שמתראיינות אצל רפי רשף ("בזזזז. . . . . בתוך התחת. . .בזזז. . . .עמוק") ועוד ועוד. עוויתות הפנים מזכירות לעתים את צ'רלי צ'פלין, תנועות הגוף הן גרוטסקה במיטבה. "אם אין כפיים, על הזין שלי. אני נשאר שעה על הבמה", הוא יורה ומסמן אצבע משולשת לקהל. המופע מסתיים בקטע הסטנד-אפ הכי מצחיק בארץ: ברלד מחקה יונה שצועדת על הבמה. "קו קו קו קו", הוא מצייץ, שותק, הקהל מצפה ואז הוא עונה לעצמו "גו גו גו גו גו" בקול מבהיל. אי אפשר להאמין כמה השטות הזו מצחיקה.
"אני רוצה שהקהל יצחק", אומר ברלד, בן 33, יליד רמת השרון. "כל הסטנדאפיסטים עושים 200 שנה את אותו דבר. בניתי את המופע הזה לאט לאט, זה נמשך כבר עשר שנים. הבחירה שלי לבסס מופע שלם על חפצים וחיקויים התחזקה אחרי שהפסקתי להיות קצת על הבמה. לפני כמה שנים הורדתי 80 קילו. לא רציתי לדבר על זה שאני שמן ועכשיו רזה. זה לא עניין אותי. אני מבסס את המופע על פאנצ'ים. כל שלוש שניות שיהיה מצחיק".
לאשדוד שובץ על ידי דורון פרידמן, מנהל הקומדי בר בבית ציוני אמריקה בתל אביב. מדי שבוע שולח המועדון את אמניו להופיע בפאבים בכל רחבי ישראל. "אצל הבליינים בפריפריה הכל הוא יותר", מספר ברלד, "יותר שמחים, יותר כועסים, יותר חם, יותר אכזרי. תפגוש כאן טיפוסים שאתה לא מוכן אליהם. זו חוויה שלא מתקיימת בתל אביב".
ישראל קטורזה, שישי בערב, היכל התרבות בהרצליה
ערב של שמחה נפל על הרצליה, קטורזה בעיר. כבר לפני כחודש אזלו הכרטיסים למופע. זה המצב גם באולמות האחרים. מי שהתחיל את דרכו כמגיש פינת סטנד-אפ בתוכניתו של דודו טופז, הפך לאיש הבידור המצליח בישראל. הוא עולה לבמה ומצביע על כיסא וקולב בגדים שעומדים לידו. "כל אלו שחושבים שיש כאן השקעה", הוא אומר, "תדעו שיש פה מחר הצגת תאטרון והם לא פירקו. לא השקעתי כלום". הקהל-700 צופים באולם - מתגלגל מצחוק. פחות מהבדיחה, יותר מהדמות שניצבת על הבמה.
הפרסונה הקומית המהודקת של קטורזה היא שמעמידה אותו בשורה אחת עם כוכבי הבידור הגדולים של ישראל: אלי יצפאן, שייקה אופיר, הגששים, דודו טופז. הוא מסתכל בקהל ומאתר את הפרופיל - זוגות נשואים בגילאי 60-30. זה הזמן שלו לאותת לרווק היחיד באולם לא לעשות את הטעות. ,יוצאים לבלות עם עוד זוג", הוא מספר, "החבר אומר לך, אני חונה, תעשה טובה, תקנה לי כרטיס. הלך הסרט. יחזיר לא יחזיר. והאשה, אין לה טקט. אומרת: תגיד לו, תגיד לו".
קטורזה מביא את תת ההכרה של הגבר הישראלי הנשוי זה שלא מוצא את מקומו במערך המשפחתי, אבל שמרגיש שאינו יכול לחיות בלעדיו (לקטורזה ולאשתו סורלה חמישה ילדים). הוא מרגיש מוטרד על ידי בת זוגו ("אישה עוצר אותה שוטר. מה עושה דבר ראשון? מצלצלת אליך ושואלת: "הלו, איפה אתה?". מה זה משנה איפה אני"); הוא גם נואש מול ביצת הקינדר של בנו, מרגיש תלוש בעולם.
הוא אינו עצוב במיוחד או מדוכא, אולי תודות למערכת ההגנות שפיתח עם השנים. הוא שומר בקנאות על ההנאות הקטנות שלו (גבר באולם שמחות שיושב ליד כיסא ריק ומסמן למלצר להוריד מנה "לחבר שלו"), מוצא מפלט בעולם הדמיונות הפרטי שלו ("בר רפאלי, איזה כיף. אתם באיזה אונייה, הולכים לבית מלון"), ונהנה מניצחונות קטנים ("אירופי בתאילנד יוריד בחנות מ-200 ל-180 וירגיש לא נעים. ישראלי לוקח את המחשב ועושה שורש").
כלפי חוץ ההתנהגות שלו יכולה להתפרש על גבול האוטיזם. טמבל שכזה, פקיד של המציאות. אבל זו בחירה מודעת של אדם שאין לו כוח להתעמת עם העולם המטריד. מה שלא יעשה, הוא יפסיד בקרב. עדיף לברוח למאהבת נטולת הדרישות. הוא ממש לא מבין את העולם המוזר שסביבו. שבו הגננת של הבן שלו מאפסנת כל סוף שבוע את הצב של הגן במשפחה אומנת, אמא שלו מדללת את בקבוק השמפו עד שיוצאת ממנו בועה והכספומט שואל אותו שאלות. "הלכתי לקנות אקמול", הוא מספר. "היה כתוב תופעת לוואי: התקף לב. בסוגריים נדיר. אולי אני הנדיר. היו לי בחילות וקניתי תרופה. מה תופעת הלוואי? יהיו בחילות".
יש לו מניירה מנצחת: רגע אחד הוא מבוגר נבוך, רגע שני חץ מושחז. העמדה הזו יוצרת הזדהות ומאפשרת לו להחליף כובעים ולהפתיע בכל רגע. כשהיא עטופה גם בהווי מקומי (משלוחי המטבוחה של סבתא בקופסאות 'קרמיסימו'), היא כובשת את כל הקהלים.
במה פתוחה, שלישי בערב, קאמל קומדי קלאב, תל אביב
מערכת מנהרות שעוקפת את בתי הקולנוע הנטושים של התחנה המרכזית החדשה, מובילה לאולם החדש של הקאמל. המועדון, שהניח את אבני היסוד לתרבות הסטנד-אפ בישראל, פשט לפני כמה שנים את הרגל ונפתח לאחרונה על ידי רועי לוי, שגם הוא, כמו רבים וטובים, צמח בו בשנות התשעים המוקדמות. בין השמות שמופיעים: שמואל וילוז'ני (שייסד את המקום עם בן זיידל), גיל קופטש, אלי ומריאנו, איל קיציס, אורנה בנאי, שלום אסייג. אין קיצורי דרך: ערב החובבים הוא התחנה הראשונה במסע הארוך שעובר כל סטנדאפיסט. שחר חסון, למשל, הופיע במשך שנה וחצי עם קטע בן שלוש דקות, עד שיום אחד קפץ כיתה, והפך למנחה במת החובבים. מופע היחיד שלו הבשיל רק כעבור כמה שנים.
מלבד כמה מדריכות קליעה באפטר, רוב הקהל יעלה בתורו לבמה. המיקרופון פתוח, עד ההבהוב הראשון שמעל הבמה, שמסמן שזה הזמן לרדת. הבהוב שני משול לכרטיס אדום. האם החובבנים שעדיין לא נכנסו ממש לתעשייה יבשרו על הגל החדש של הסטנד-אפ המקומי? ממה שנראה במהלך הערב, זה לא יקרה כל כך מהר. רוב אוחזי המיקרופון חיקו את הסטנדאפיסטים המוכרים ולא הצליחו לייצר חומר או שפה בימתית חדשה. מה יש כאן? מערכונים על זוגיות ("יש כאן זוגות בקהל?"), נהיגה נשית, ערסים בנתניה, בדיחות עדתיות, אמא, אבא. ובעיקר: מיינסטרים סטרייטי, לא פוליטי.
ובכל זאת, היו כמה רגעים מפתיעים שרק בשבילם היה שווה להגיע. אחרי הפסקה קצרה התחיל ערב "הדור הבא", שלב אחד לפני קבלת הסטטוס של 'אמני הבית'. חלק מהאמנים משחקים כבר שנים בליגה הזאת, מפנטזים על העלייה לליגת העל. מיטיבי הלכת של הסטנד-אפ מזהים אותם. כזה הוא ירון קייזר. בן 58, 150 קילו כמו כלום, שמדדה לבמה בנעלי קרוקס. הגוף שלו הופך, כמובן, למושא הערב. יש לו פה מלוכלך, הומור עצמי. כשהוא מתאר אורגיה פרטית עם שתי נשים, הדמיון מסרב לעבוד.
ביקור בדף הבית שלו ברשת חושף את העולם הבלתי ייאמן של גיבור סטנד-אפ אלמוני. מאות שורות מתעדות את הביוגרפיה המפוארת שלו, בליווי תמונות.
סרן בשייטת שפיקד על כוח צנחנים בחווה הסינית (המנהל עם חברו לקרב קמפיין ציבורי של שנים לחשוף את שקרי מורשת הקרב), ספורטאי מצטיין בקבוצת הכדור-מים של הפועל פתח תקווה, רקדן בלהקת ענבל, מפעיל רשתות אינטרנט, מאמן כדורגל בהפועל מחנה יהודה, מאפר דוגמניות, עיתונאי חוקר ועוד ועוד. "למה אף אחד לא שמע על קייזר?", הוא מוחה באתר. זה לא סיטקום של נאור ציון, זה ישראל שלא תפגשו בשום מקום אחר.
מחדר ההלבשה בצוותא לקניון בנס ציונה
כדי לעבור בשלום את זירת ההתגוששות הזו, על הסטנדאפיסט לפתח אוסף של ניגודים, שהופכים את המקצוע שלו לאחת הפלטפורמות המאתגרות ביותר בין כל אמנויות הבמה. הוא רגיש, אבל יש לו עור של פיל; הוא מפרק את המציאות לגורמים, אבל בו זמנית הוא מנסח משמעות כוללת; הוא אמור לחיות את החיים על הקצה, אבל להיזהר לא ליפול לתהום. לעולם אין לו שקט פנימי. סטנדאפיסט שהגיע אל המנוחה והנחלה, ליטש תוכנית מצליחה, יכול לתלות את הנעליים בחדר ההלבשה. אסור לו להיות שבע, שליו או לדקלם טקסטים. בלי הטירוף בעיניים, השיבוש, גילויי המצוקה וההארה הלא צפויה - הקהל ישלח אותו להופיע לפני גמלאי קופת חולים.
לא פלא שסטנדאפיסט טוב הוא סטנדאפיסט שרוט. גם שחר חסון, אחרי עשר שנים על הבמה, חושש מהתייבשות. "אני הולך פעמים בשבוע לקניון בנס ציונה. הולך ומסתכל על אנשים. נכנס לחנות ללבני נשים, מתעניין וחוקר. פעם בשבוע אזמין במסעדה מנה שלא אכלתי בחיים. מרק סרטנים, לא נוגע בדבר הזה, אבל רוצה ללמוד. אני הולך להופעות רוק, רואה את רמי פורטיס עם הניצוץ, ירמי קפלן שמשתולל. אמנים שלא מתחנפים לקהל, נאמנים רק לעצמם. הבלוטוס שלי פתוח לעולם. אני רוצה שיהיה לי את האומץ לחיות בחושך. חושך זה מקום שלא הייתי בו, מקום לא מוכר. ג'יי לנו אמר כשהתארח בסטודיו למשחק שבסטנד-אפ אתה צריך לשמוע את המוזיקה של המילים, להבין איך צחוק בא, לאן הוא הולך. לפעמים אני נשאר שעתיים בלילה כשהאולם כבר ריק. יושב שותק. לעתים מסתננים לקהל מחבלים מתאבדים.
"אם מישהו בא להפריע לי-אני חייב לרדת עליו. זה מצב חירום, הפטיש תמיד בארגז. אני יכול לשתול אנשים לכיסא, לסתום להם את הפה לכל ההופעה, לגרום לכל הקהל להיות נגדם. אני לא אוהב את זה, אבל לפעמים אין לך ברירה. סטנד-אפ זה תלמיד אחד מול 500 מורים. לא תמיד הוא יכול להם. פעם אחת הגעתי לפאב באשדוד. בסוף ההופעה ניגש אליי מישהו ואמר, 'קח 500 דולר ותמשיך'. אמרתי לו, 'אי אפשר'. ידעתי שאין לי חומרים נוספים, ואני לא מוכן לחזור על בדיחות. הוא אמר, 'קח אלף דולר'. בעל הפאב קלט ואמר לי, 'תיקח את הרגליים שלך ותברח מכאן מהר, הוא ממשפחת פשע'.
הופעה מוצלחת אחת היא לא ערובה לכלום. "אתה יורד מהבמה ומת שזה יקרה לך עוד פעם. אבל הסוד הגדול של הסטנד-אפ הוא שלעולם לא תבין למה זה לא תמיד עובד. גם אם תהיה תמיד מצחיק, לא תמיד יאהבו אותך. כשאוהבים אותך זה כמו שאמא שלך, החברה שלך, האנטרקוט שלך, מחבקים אותך. כשלא אוהבים אותך, בא לך למות. יש לך תחושת התרסקות הכי נוראית. אתה עושה לעצמך דברים לא בריאים. אבל שום דבר לא יכול לרפא את הנשמה שלך - לא כסף, אלכוהול, סמים או זיונים. רק ההופעה הבאה יכולה להציל אותך".
דודו ארז ואבי נוסבאום, שישי בערב, מוזיאון תל אביב
"בינינו-האמריקאים האלו תמימים", הוא אומר לבחורה שהגיעה למסיבת פנויים-פנויות עם יהודי הגולה, "ובאת לקחת את הכסף". 'אני לא מחפשת כסף', קופצת הבחורה. 'אבל את מוצאת אותו", ענה ארז. בוועידת ש"ס הוא מבקש מאחד הפעילים שידרג לו את הנביאים לפי סדר המגניבות, "ישעיהו, חזקיהו ונומדר התשבי".
הקהל התל אביבי המתוחכם כבר מכיר את הראש. "על מה אתם רוצים שאדבר?", הוא שואל. "אמא פולנייה", זורק מישהו מהקהל. "טוב, בוא נדבר על חיילים בהופעה", הוא עונה. איך אפשר לסבול את הנודניק הקטן? משהו בטון הדיבור המונוטוני, לצד חזות הבזוקה ג'ו בחליפה, והבחירות המעולות שלו בהגחכת הנושא המטופל, גורמים לקהל לחבב את ארז. במובן הזה הוא יותר קומיקאי מאשר סטנדאפיסט.
נובסאום הוא כבר סיפור אחר. בוגר ה"אקדמיה לצחוק", שצבר הרבה שעות קהל, לא מתעטף בדמות או נוגע במחוזות אישיים. עולה על הבמה, ויורה בדיחות. זה הומור של רווק תל אביבי, אשכנזי, סטרייטי. הפאנצ'ים מחודדים, הטון ציני במידה. נושאי השיחה משקפים את העולם שלו-סקס בצל זוגיות, הווי צבאי (חיילים שעושים טוסט מכל דבר) וירידות על רוסים, שהפכו, כך נראה, למרעננים הרשמיים (ביחד עם האתיופים) של זירת הסטנד-אפ בישראל.
ככותב שנון ומוכשר של "ארץ נהדרת" אתה מצפה שנוסבאום גם יוביל את הסטנד-אפ למחוזות הסאטירה הפוליטית והאקטואליה. אבל גם כאן, בדיוק כמו בכל הבמות האחרות, היא נעדרת. עשרות אמנים פגשנו החודש, אף אחד מהם לא נגע בזירת המוקשים הזו.
"זה עניין של תוחלת חיים", מסביר נוסבאום מדוע במדינה הכי פוליטית בעולם הנראטיב הזה נעדר מהבמות. "לכתוב קטע של סטנד-אפ במשך חמש דקות לוקח משהו כמו חצי שנה. מופע סטנד-אפ מנסה להחזיק כמה שיותר זמן ולדבר לכמה שיותר אנשים, אפילו ארבע עד שבע שנים. אצלנו בארץ הקטע הסאטירי, עד שיגיע לשיוף שלו, כבר לא יחזיק מעמד. לכן הסטנד-אפ נוגע בנושאים פחות מתחלפים. תוכניות הסאטירה בטלוויזיה כן נדרשות לתת מענה אקטואלי לאותו שבוע, ולכן שם יש את החומרים האלו. עוד סיבה, אבל היא פחות דומיננטית, היא שבסופו של דבר יש משהו מאוד אסקפיסטי במופע. פחות בא לקהל סאטירה לפרצוף. בא להם לצחוק נטו".
לשאלה מדוע בארצות הברית הסטנדאפיסטים לא בורחים מסאטירה, מסביר נוסבאום, שוב, שבמזרח התיכון זה אחרת. "כשנשיא נבחר, למשל בוש, בדרך כלל הוא יעשה שתי קדנציות, כלומר שמונה שנים. תכתוב בדיחות על ביבי, יכול להיות שהוא לא יהיה ראש הממשלה מחר. הסטנדאפיסטים בארצות הברית פחות מתעסקים פרסונלית בפוליטיקאים, אלא בתפיסות עולם-רפובליקאים מול דמוקרטים. תפיסת העולם הכי הכי חזקה אצלנו, אפשר לזרוק אותה לפח אחרי שלושה ימים. לכן הסטנדאפיסטים הישראל בורחים מנושאים פוליטיים".
מרתון אמני הבית, שישי בערב, קומדי בר, תל אביב
בקרב חובבי הז'אנר המרתון הוא הדבר האמיתי. כולם מתייצבים באולם (תמצאו אותם בשורות האחרונות ובבר) ומגיבים בדיוורור ישיר עם הקולגות על הבמה. "עוד מעט תגיד שדדי ילך", זורק אחד הסטנדאפיסטים לצופה חצוף. דדי הוא דדי גל, סטנדאפיסט נכה המופיע על כיסא גלגלים. הוא גם הראשון שיצחק מהבדיחה הזו ("אני דוגמן הבית של הביטוח הלאומי").
ערבים כאלו הם חסד גדול. כאן מנהלים הסטנדאפיסטים את חיי הקהילה שלהם, זו שמוכנה לקבל לתוכה שרוטים כמוהם. על כוס בירה הם מפרקים את החוויות שעברו במהלך השבוע. בלי הקולקטיב הזה הם היו אבודים. "מה כבר הייתי עושה בחיים?", אומר בכנות שחר חסון, "אני לא יפה, חכם במיוחד או מוכשר במשהו. הסטנד-אפ הוא כל החיים שלי".
אין כמו המרתונים לחוות את הטעמים השונים. יוסי פנסו, למשל, מביא אותה בסטנד-אפ חברתי. הוויית החיים ברמלה מפי יליד העיר שלא נטש את המקום (מלבד הפסקה קצרה בלוד). "לאחרונה פתחו לנו סניף של ארומה ברמלה", הוא מספר לקהל. "פה בתל אביב זה בסטייל. 'קרן-לאטה. מרב-חלומי'. נראה לכם שברמלה זה ככה? ברמלה זה: קובי-קפה שחור. עליזה-עוגייה של עבאדי, בעל הרכב-2763333 שורפים לך את האוטו".
"אני לא יכול להתנתק מזה", הוא מסביר. ?אני נראה כמו דמות של עבריין. שמן, מכוער. אז אני מביא את זה בהפוך על הפוך, לוקח אותך לסיפור שלי, לחוויה". לפנסו יש גם פה גדול והוא אינו עוצר באדום. במהלך הערב הוא קוטל את הגזרה של אחת הבחורות. זוהי ירידה שגרתית שנועדה למנוע מצב של צרצורים?-המונח של הסטנדאפיסטים לרגע מת על הבמה שמוליד שקט מוחלט באולם. החברה של המטרה הנייחת מחליטה לעורר מהומת אלוהים. היא צועקת על פנסו, מתקרבת לבמה, ודואגת שכל החבורה שאיתן תנטוש את האולם בהפגנתיות, תוך צעקות שהוא ישלם על החוצפה שלו. באופן מפתיע, הערב אין כמעט סטנדאפיסטיות בליין. אלה שעולות מאמצות פחות או יותר את הנראטיב הגברי. נפלאות הפיק-אפ, יכולת הנהיגה של האישה והגבר הטומטום שלצדן.
לא רק הנשים נעדרו מהקולקציה. בכל המסע הארוך הזה לא נמצאו סטנדאפיסטים הומואים, ערבים, אתיופים או רוסים. מקומם, בינתיים, מובטח כנושאי בדיחה או כקהל. ואין כמו שולחן של אתיופים לאתגר סטנדאפיסט בישראל. האתיופי הוא הכורדי החדש. השעון מתקתק שלוש, אבל האולם עדיין חצי מלא. הקרב הופך לאכזרי יותר. אסור לאבד את הקהל לשנייה. זו השעה שהסטנדאפיסטים המיומנים לוקחים פיקוד. אין כבר מקום לחזור על המערכונים הידועים. "אם לא תשים זין על העולם-לא תצליח", מספר מאוחר יותר חסון, שסוגר הערב את המרתון. "אני עושה 'סקיפים', שזה בשפה שלנו חיקויים של סטנדאפיסטים אחרים. אני יורד אפילו על הסדרן יורי, על בעל המועדון דורון. על הפקידה שלו. אין זמן לפאנצ'ים. בשעה הזו הקהל צריך אקסטרים, טמטום. זה הסטנד-אפ הטהור".
נא להמתין לטעינת התגובות
